פרשת הלינו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הספינה לינו בנמל בארי
טיבוע הספינה "לינו"

פרשת הלינו אירעה בשנת 1948, במהלכה טובעה ספינה בשם לינו, שנועדה להעביר נשק ותחמושת לערבים במלחמתם במדינת ישראל, והשתלטות על ספינה בשם ארג'ירו, בעלת מטרה זהה. ההשתלטות על הספינה זכתה לכינוי "מבצע גור" על שם חלל מלחמת העצמאות, בנו של שאול אביגור; הפרשה ידועה גם בכינויים "מבצע שודד" ו"מבצע שלל 3".

הרקע לפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי חודש מרץ 1948 נודע לאנשי המוסד לעלייה ב' ולאנשי הרכש של ההגנה באירופה על ספינה בשם לינו, הנמצאת בנמל פיומה שביוגוסלביה, שמתעתדים להעמיס עליה נשק צ'כי. אנשי המוסד גילו כי מפעל זבריובקה הצ'כי מכר מטען של 8,000 רובים ו-6 מיליון כדורים לסורים. לשם הסוואת הרכש הועמסו על הספינה איטלקית עמודי חשמל, ומטענה נרשם כמכונות, ולא כנשק. שליחי "ההגנה" הבינו שעליהם לעשות כל שביכולתם על מנת שהנשק לא יגיע לידי הערבים.

ניסיונות ראשוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילה ניסו לשכנע את השלטונות היוגוסלביים להחרים את הנשק, מכיוון שהמטען שעל האונייה נרשם שלא כחוק כמכונות, ואז לרכוש את המטען. היוגוסלבים התנגדו לכך מחשש לסכסוך עם צ'כיה אך סיפקו מידע על תנועות הספינה.

לאחר הכישלון הדיפלומטי, החליטו פעילי "ההגנה" על הטבעת האונייה, למרות ההשלכות הדיפלומטיות שעלולות היו להיות לכך, באשר לפעילות אנשי ההגנה באירופה בכלל, ובאיטליה בפרט. יוזם הפעולות המבצעיות עד להשלמת המבצע וההגעה לנמל חיפה היה איש "ההגנה" והפלמ"ח אמנון יונה.

בראשונה, האפשרות שנבחרה לטיבוע האונייה הייתה באמצעות הפצצה מן האוויר. בקשה נשלחה לארץ, ונתקבל אישור משר הביטחון. המטוסים שנבחרו לפעולה היו מטוסים שנרכשו מעודפי צבא באמריקה תחת כיסוי וחנו חניית ביניים באירופה לשם העברתם ארצה. בנוסף, פצצה שנועדה לטיבוע ה"לינו" הוכנה באיטליה על ידי יוסל'ה דרור, מראשוני חיל הים. על מנת להטיל את הפצצה היה צורך בטיסה נמוכה מעל המטרה דבר שעלול לגרום לזיהוי המטוסים כישראלים, שעלולה לפגוע ביחסים הדיפלומטיים עם איטליה. אולם, סיכויי ההצלחה של תוכנית הפצצה נראו קלושים.

הוכנה תוכנית חלופית, שמטרתה הייתה להשתלט על ה"לינו" בלב ים באמצעות ספינה חמושה. לרשות אנשי ההגנה עמדו שתי ספינות: ספינה בת 400 טון המגיעה למהירות של 6–7 קשר, או ספינת טיול המגיעה למהירות של 14–17 קשר. מכיוון שמהירות הלינו הייתה 6–7 קשר, הוחלט להכשיר את ספינת הטיול להפלגה. על מנת לאתר את הלינו ולהכווין אליה את המבצעים, היה צורך בסיור של המטוסים, עליהם הוטל לדווח לספינת החמושה על מיקום הלינו ואז להשתלט על המלחים הלא-חמושים. בינתיים הצליחה עדה סרני, בעזרת קשריה עם השלטונות, להורות לנמלי איטליה לעכב את הספינה, שעה שזו תגיע אליהם. טייסי חיל האוויר שנשלחו לגלות את מיקום הלינו בים לא זיהו את הספינה. אך נתברר שזו חזרה לפי שעה לנמל יוגוסלבי. לאחר מספר ימים הגיעה הלינו לנמל מולפאטה באיטליה לתיקון קטן. הספינה הועברה תחת משמר לנמל בארי.

תכנון הפעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר הספינה עגנה בנמל בארי, הועלה רעיון של חבלה באונייה העוגנת. עדה סרני הציעה לשכור אנשי צפרדע איטלקיים מנוסים. ואילו אנשי ההגנה שלחו לבארי את יוסל'ה דרור לבדוק אפשרות לחבלה באמצעות אנשי ההגנה. בינתיים הצליחה עדה סרני לעכב את יציאת האונייה מן הנמל בעוד מספר ימים. החששות מפני פעולת חבלה נוצרו מהפחד שמא ייפגעו אזרחים מפיצוץ האונייה, בהסתמך על אוניית נשק שהתפוצצה בנמל זה בימי מלחמת העולם השנייה – וגרמה נזק רב.

סיורים מקדימים העלו שמשחתת בריטית עוגנת ליד ה"לינו" לשם אבטחה. כמו כן, נתברר שקשה לחדור לנמל דרך שובר הגלים, עקב הרוח החזקה. בנוסף, הוחלט לחדור לנמל דרך הטיילת.

מהלך הפעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוקש שנבחר למשימה הוכן על ידי יוסל'ה דרור. מנגנון השהיה הוכן מבקבוק עם חומצה גופריתית. פיית הבקבוק כוסתה במספר שכבות נייר עיתון שמאחוריהן פוזר אשלגן. הפיכת הבקבוק המסה את הנייר, וכאשר נוצר מגע בין החומצה הגופריתית לאשלגן נוצרה בעירה – זו הפעילה נפצים שיזמו את פיצוץ המוקש. משך ההשהיה של המוקשים נקבע לחמש שעות – באמצעות חמש שכבות נייר עיתון. כדי להבטיח את הפעלת המוקש הוכנו שני מנגנוני השהיה ומספר נפצים, שחוברו לאבוב אופנוע מלא TNT. על מנת להצמיד את המוקש לחרטום האונייה חוברו אליו שתי קלמרות (מלחציים). כמות חומר הנפץ שהוכנסה למוקש תוכננה כך שתגרום להטבעת הספינה ללא פגיעה בסביבה.

פעולה ראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעה 21:00 יצאו זוג חברי הגנה וטיילו באזור הנמל, על מנת לסמן לחבלנים אם השטח פנוי. כאשר הגיעו החבלנים למקום הם העבירו את סירת הגומי מעל לגדר הטיילת. לאחר מכן הורדה סירת הגומי למים, והחבלנים, לבושים בבגדי ים החלו לחתור לים. מכונית המילוט עמדה בקרבת מקום – כאשר מכסה המנוע מורם, והנהגים, מתקנים תקלה, כביכול. בשעה רבע לארבע חזרו החבלנים לאחר שלא ביצעו את משימתם, עקב תאורה בסביבות האונייה וזרקור המשחתת הבריטי – שלא כבו עד הבוקר. המוקש נותק ממנגנון ההשהיה והוטבע.

פעולה שנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למחרת חזרו חברי ההגנה על הפעולה, אלא שהחליפו את המכונית ואת הזוג, שטייל ליד הנמל. למזלם של החבלנים, יוסלה דרור, בני קרביץ ומאיר פליק משיט הסירה, המשחתת הבריטית לא נראתה בקרבת האונייה. מכונית המילוט חיכתה הפעם שבגלגלה יש תקר, לכאורה. במהלך פעולתם של החבלנים שמעו חברי ההגנה שעל החוף רעשי ירי, אך אלו לא הגיעו מכיוון הנמל. בשעה אחת וחצי, לאחר שהצמידו את המוקש לאונייה, חזרו החבלנים לחוף. הציוד והאנשים הועמסו למכונית וחזרו איש איש למקומו. ברומא, שמעו החבלנים מפי עדה סרני, שאוניית התחמושת שקעה בנמל על ציודה. לא נגרמו נזקים בנפש או ברכוש נוסף.

לאחר ההטבעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הטבעת האונייה נשלח רב-סרן פואד מרדם ביי מסוריה. מכיוון שה"לינו" טובעה בשטח הנמל, המים שבהם שקעה היו רדודים. הנשק הוצא מהאונייה על ידי אנשי צפרדע איטלקיים והועבר לשימון וניקוי בבסיס צבאי. נתברר שכחמישה עשר אחוז מהנשק נפגם, והתחמושת כולה לא ראויה עוד לשימוש. כדי לסכל את האפשרות שהנשק יועבר לערבים, הוכנה מפה מסתורית ועליה סימנים שונים באזור אירופה. זו נאטמה בכלי מתכת וטובעה בסביבת האונייה, מתוך אמונה שתישלה יחד עם הנשק. מציאת המפה על ידי המשטרה האיטלקית תחזק את הנחתם שהנשק נועד לקומוניסטים ולא לערבים, מה שיגרום להחרמת המטען. אולם, תוכנית זו לא הניבה תוצאות.

מבצע גור[עריכת קוד מקור | עריכה]

רב-סרן פואד מרדם ביי יצר קשר עם סוכן אוניות בבארי בשם מנארה, שבבעלותו הייתה גם ה"לינו". וזאת על מנת לשכור אונייה אחרת שתוביל את מטען הנשק לייעדו. במטה המוסד הוחלט לרכוש אונייה וליצור קשר עם סוכן הסירות, כך שהאונייה שתוביל את הנשק תהיה אוניית המוסד. לאחר שהנשק יועמס על האונייה היא תפליג עם מטענה לארץ. במקביל לרכש האונייה, גובש צוות ובו מפקד, קשר ועשרה מלחים איטלקיים מהימנים שעבדו על ספינות מעפילים. לצורך כך נעזר המוסד ברב חובל איטלקי בשם מאריו. שהודיע יום אחד שמטען הנשק עתיד להישלח בדרך יבשתית לגנואה, שם יועמס על אונייה בשם הכדיב איסמאעיל. כדי לסכל את ההעברה היבשתית הוחלט להשתלט על כלי הרכב שיובילו את הנשק, ובמקרה הצורך אף להעלותם באש. אולם, נתברר שאין אישור מהממשלה האיטלקית להעברה יבשתית של הנשק, והתוכנית ירדה מהפרק.

מכיוון שהעברת הנשק עתידה הייתה להיעשות בדרך ימית הוחלט לחזור לתוכנית ההשתלטות. בתחילת אוגוסט נתקבל מידע לפיו הנשק יועמס על אונייתו של מנארה, "ארג'ירו", וזו תעביר את הנשק למסינה – לשם תגיע ב-23 באוגוסט האונייה "הכדיב איסמאעיל". בתמורה להשתתפותו של מנארה במבצע הוא קיבל 20 מיליון לירות איטלקיות, ובמקרה של אובדן ה"ארג'ירו" יקבל עוד 15 מיליון. צוות האונייה מנה עשרה מלחים איטלקיים, אליהם הצטרפו דוד בן חורין ועובד שדה, מצוידים בתעודות איטלקיות. אבל, מנארה הסכים להעלות לספינה רק שני מכונאים של המוסד, ולא החליף את כל הצוות. שינוי בתוכניתו של רב סרן פואד מרדם ביי נוצר, מכיוון שבעלי "הכדיב איסמעאיל" הודיעו לו שאין אפשרות להטעין את הנשק אל האונייה במאסינה, ולכן, הנשק יועבר מה"ארג'ירו" ישירות לאלכסנדריה, ומשם לביירות. כדי להבטיח את ההשתלטות על האונייה היה הכרח שדוד בן חורין ועובד שדה יהיו עליה. כדי להגיע אל האונייה הוחלט שהם יתחפשו לקצינים איטלקיים ויגיעו לספינה, כשליחים של רב סרן פואד מרדם ביי, על סיפונה של ספינת דיג שנרכשה לצורך זה. לאחר שיעלו על האונייה ישתלטו על המלחים הלא חמושים ויפנו את הספינה ארצה. כדי לפגוש את האונייה, נקבע שהמכונאי יביים תקלה, ויעצור את האונייה ל-3–4 שעות. לאחר שספינת הדיג יצאה בדרכה לפגוש את ה"ארג'ירו", נראתה מאחוריה ספינה של משמר החופים או המכס. כדי למנוע את כישלון המבצע הגבירו את מהירותה של ספינת הדיג, וזו הצליחה לחמוק. לאחר שעלו על סיפון האונייה, הציגו את עצמם כקציני ים, שמטרתם להבטיח שאכן המטען יגיע ליעדו, ובינתיים הפיקוד על האונייה עובר אליהם. כיוון הנסיעה שונה מאלכסנדריה לביירות, וכדי להבטיח שאכן רב החובל נשמע להוראותיהם, נשאר תמיד אחד מהשניים על גשר הפיקוד. לאחר דיונים בארץ, מה יעשה בנשק – האם למסור אותו לאו"ם עקב האמברגו על המזרח התיכון או להחרים אותו, הוחלט להעבירו לצה"ל. ב-26 באוגוסט השתלטו קורבטות חיל הים: "ההגנה" ו"ווג'וד", על ה"ארג'ירו". הנשק הועמס על הקורבטות, הצוות נאסר ואנשי המוסד בודדו מהצוות בתואנה של חקירה מיוחדת. ה"ארג'ירו" טובעה בנגיחה והקורבטות החלו שטות לארץ. ב-30 באוגוסט 1948 נפרק הנשק בנמל חיפה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]