בת גלים (אנייה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרשת הספינה בת גלים הייתה ניסיון של ממשלת ישראל להעביר, בחודש ספטמבר 1954, ספינה המניפה דגל ישראל בתעלת סואץ. ניסיון זה בא לאחר שמצרים מנעה מספינות ישראליות וספינות מטען זרות, השטות לנמלי ישראל, מלחצות בתעלת סואץ וזאת בניגוד לתנאי אמנת קושטא.

הספינה בת גלים קשורה לרציף לאחר מעצרה במצרים

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוראות אמנת קושטא משנת 1888 קבעו כי תעלת סואץ תשמש תמיד למעבר ימי חופשי, בעיתות שלום ובעיתות מלחמה, והצדדים מתחייבים שלא להתערב בשימוש החופשי בתעלה. על פי האמנה, לעולם לא תקום הזכות לחסום את השיט החופשי במי התעלה. על אף הוראות האמנה, מיד לאחר קום מדינת ישראל, החלה מצרים למנוע מעבר ספינות, הנושאות מטענים לנמלי ישראל או ממנה, בתעלת סואץ. לעיתים אף הוחרמו מטענים שהיו מיועדים לישראל וספינות שביקרו בנמלי ישראל נכללו ב"רשימה שחורה". בתחילת שנות ה-50 התלוננה ממשלת ישראל בפני מועצת הביטחון במספר הזדמנויות, על הסגר הימי שהטילה עליה ממשלת מצרים. אף שהחלטה 95 של מועצת הביטחון של האו"ם (1951) שבה ואישרה את זכות המעבר החופשי בתעלה וקבעה כי פעולותיה של מצרים מפרות זכות זו אלא אם כן הן נעשות לצורכי בטיחות, לא השתנתה המדיניות המצרית. לטענת מצרים מעבר ספינות ישראליות ונושאות מטען ישראלי היוו סיכון ביטחוני לאור יחסי האיבה בין המדינות.

ב-27 ביולי 1954 הסכימו מצרים ובריטניה כי האחרונה תסיג את כוחותיה ותפנה את בסיסיה ממצרים עד ל-18 ביוני 1956. הסכם זה, הידוע בשם "הסכם בסיס התעלה"[1], נחתם בקהיר ב-19 באוקטובר 1954‏[2]. עם פרסום ההסכם הביע ראש ממשלת ישראל, משה שרת, דאגה מהסכמתה של בריטניה להעביר את תעלת סואץ לשליטה מצרית מלאה, מבלי שדרשה ערובות כלשהן לחופש השיט בתעלה. מעת שההסכם החל מתרקם, נידונו בישראל דרכים לעיכוב ביצועו, או לשינוי תוכנו, כך שיכלול ערובות להסרת הסגר הימי שהוטל על ספינות ישראליות.

ההחלטה לניסיון מעבר בתעלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בחודשים מאי-יוני 1954, עם החששות הגואים בישראל לנוכח ההסכם המתגבש בין מצרים לבריטניה לפינוי כוחותיה של האחרונה מאזור התעלה, הגה ראש אגף המודיעין בצה"ל בנימין גיבלי תוכנית לעיכוב יישום ההסכם על ידי ניסיון להעברת ספינה ישראלית בתעלת סואץ. ב-1 באוגוסט 1954 החלו התייעצויות בין אנשי אגף המודיעין לבין משרד החוץ לנוכח פרסום תוכן "הסכם בסיס התעלה". באותו דיון, אשר נערך במשרד החוץ, אמר הממונה על המזרח התיכון והאו"ם במשרד החוץ, גדעון רפאל:

השאלה היא אם אנו עוברים עכשיו לצעדים יותר נמרצים. אנו נמצאים עכשיו בפעם הראשונה במצב מעשי כזה כדי שנוכל להפגין את דרישתנו למעבר חופשי לאילת ולסואץ. בעוד שבועיים תעמוד לרשותנו אוניה ישראלית שתוכל להפליג דרך סואץ או דרך המיצרים לאילת... כל פעם שאנו רצינו לבצע פעולה כזאת, אמרו לנו לא לפעול כי עומדים לסיים את המשא ומתן אשר יספק את ישראל בקשר להסגר.

הכנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-12 באוגוסט 1954 נכרת הסכם לרכישת הספינה "פרימה" בין בעליה, חברת Naviera Balboa S.A. מקוסטה ריקה, לבין חברת "דולפין" ספנות בע"מ מתל אביב, אשר הייתה בבעלות חברת פוסיידון ספנות בע"מ. הספינה, שנבנתה בהולנד בשנת 1932, הייתה ספינה המיועדת לשיט חופים, בנפח כולל של 400 טון ובאורך של כ-46 מטר (152.9 רגל). הספינה נרכשה תמורת 70 אלף דולר. ב-29 באוגוסט ניתנה לספינה תעודת רישום ממשרד התחבורה ושמה נקרא "בת גלים"[3]. הוסכם כי הספינה תימסר לידי הרוכשים בנמל מאסאווה באריתריאה.

בישראל החל מנהל חברת הספנות "פוסיידון" באיתור עשרה אנשי צוות ישראלים למשימת ההפלגה מאריתריאה לחיפה. למגויסים לצוות הספינה הוסברה משימתה והסיכונים הכרוכים במשימה זו, אולם לא ניתן להם תמריץ כספי כלשהו בתמורה לסיכון שנטלו. חברי הצוות שנבחרו היו רב חובל צבי שידלו, רפאל שפינט (חובל), מרדכי כתריאל (מכונאי ראשי), קלמן פולק (מכונאי שני), אלכסנדר צור (מכונאי שלישי), מאיר שמואלביץ (רב מלחים), זרובבל תבלין (מלח), שלמה לוויצקי (מלח), יוסף חננאל (מלח) ורפי גולדנברג (טבח). ב-1 בספטמבר הגיע צוות הספינה בטיסה לאריתריאה.

לאחר שהספינה הגיעה לנמל מאסאווה היא הועברה לידי הצוות הישראלי שהמתין במקום, והונף עליה דגל צי הסוחר הישראלי. אף לאחר שהספינה הייתה מוכנה להפלגה, עדיין היססה ממשלת ישראל באשר למבצע. בתחילת חודש ספטמבר, הרמטכ"ל, רב-אלוף משה דיין הביע התנגדות לניסיון להעביר את הספינה "בת גלים" בתעלת סואץ, הורה לבטל את ההפלגה והודיע על התנגדותו לשר הביטחון פנחס לבון. מנגד תמך משה שרת בהפלגת הספינה לתעלה, אולם כדי שלא לחבל במאמצים מדיניים שנעשו אותה עת מול ממשלת ארצות הברית, החליט לדחות את ההפלגה עד ל-20 בספטמבר.

הפלגת "בת גלים" וגורלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת נתיב ההפלגה של האוניה בת גלים

ב-20 בספטמבר הפליגה הספינה "בת גלים" מנמל מאסאווה, כאשר פניה מועדות לתעלת סואץ ועליה מטען של 93 טון בשר משומר, 30 טון עורות ו-42 טון לבידים. בליל 28 בספטמבר הגיעה הספינה לפורט תאופיק, הנמצאת בפתחה הדרומי של תעלת סואץ, במפרץ סואץ . עם בוקר נערכה בספינה בדיקה שגרתית של רשויות הבריאות וההגירה המצריות ואחריהן הגיע לספינה התובע הכללי של המחוז בלוויית חוליית חיפוש. נערך בספינה חיפוש יסודי, אולם זה לא העלה דבר. לאחר זמן, נדרשה הספינה להפליג אל נמל פורט איברהים ושם נקשרה לרציף תחת שמירת חיילים מצרים חמושים. בחצות הלילה הוער רב החובל שידלו משנתו על ידי התובע המחוזי והלה בישר לו כי הצוות מואשם ברצח שני דייגים מצרים ביריות בעת הפלגתם. משך שלושה ימים לאחר שנעצרו המשיך צוות הספינה לשהות עליה, אותה עת הפכה הספינה הישראלית למוקד התעניינות לעיתונאים ולצלמי עיתונות וידיעות בדבר מעצרה התפרסמו ברחבי העולם.

ב-30 בספטמבר הועברו אנשי צוות הספינה לבית כלא צבאי בקהיר, שם הוכו ועונו עד להעברתם למחרת לבית כלא אזרחי. ביום 4 בדצמבר 1954 הודיעו השלטונות המצרים לאנשי הצוות כי בוטל אישומם ברצח דייגים מצרים, והוגשו נגדם כתבי אישום חדשים בגין כניסה ללא רשות למים טריטוריאליים וכן כניסה לשטח צבאי סגור. ב-7 בדצמבר הודיעה מצרים כי בדעתה לשחרר את הספינה "בת גלים" ואת צוותה. ב-1 בינואר 1955 שוחררו אנשי הצוות בגבול מצרים-ישראל, סמוך לרצועת עזה וחצו רגלית את הגבול. זאת, בניגוד לדרישת ישראל כי על המצרים לשחרר את אנשי הצוות יחד עם ספינתם ולהתיר לה להמשיך בדרכה. המשוחררים התקבלו בהתרגשות בישראל, ובימים שלאחר שחרורם אף נערכה להם קבלת פנים רשמית אצל ראש ממשלת ישראל. מעבידתם, לעומת זאת, סירבה משך חודשים ארוכים לשלם את שכרם בעבור תקופת שהותם במעצר במצרים ורק לאחר התערבות משרד ראש הממשלה, שולם השכר במלואו.

למרות הודעתם למועצת הביטחון של האו"ם על נכונותם לשחרר את הספינה לדרכה, הספינה "בת גלים" לא שוחררה על ידי שלטונות מצרים ועמדה שנים ארוכות בנמל פורט איברהים. בעת מלחמת ששת הימים טובעה הספינה בתעלת סואץ כחלק מניסיונה של מצרים לחסום לשיט את התעלה.

תוצאות הפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משימתה של 'בת גלים' לא השיגה אף אחד מהיעדים שהציבה ממשלת ישראל בעת שהחליטה על השטת הספינה לתעלת סואץ. בעקבות ניסיון המעבר של הספינה לא שינו שלטונות מצרים את מדיניות הסגר הימי שהטילו על ספינות וסחורות המפליגות לישראל. פרשת הספינה אף לא הצליחה לעכב את ביצועו של "הסכם בסיס התעלה" בין מצרים לבריטניה.

בישראל נמתחה ביקורת חריפה על חוסר התבונה שבסיכון אזרחים ישראלים במבצע הספינה "בת גלים". ב-30 בדצמבר 1954 פרסם מנחם בגין מאמר בשבועון "העולם הזה", ובו מתח ביקורת על חוסר התכנון שהתלווה להוראה לשלוח ספינה ישראלית אזרחית לחצות את תעלת סואץ, אף שהיה ברור מראש כי לא תצליח במשימתה:

עובדה היא שהממשלה לא הכינה כל תשובה מצדה למעצרה של "בת-גלים" בתעלת סואץ. ובאין תכנון כזה, אין מבצע, בעל אופי אסטרטגי מדיני, יכול אלא להיכשל. אומר בגלוי, כי באין הכנת המהלך השלישי, מוטב היה לא לשלוח כלל את "בת-גלים" לעבר התעלה. מבצע כזה ללא תכנון פירושו קלות דעת ומשמעותו הרפתקנות במובן השלילי של המושג.

ביקורת דומה אף הושמעה מפי חברי האופוזיציה בעת דיון שנערך בכנסת בפרשת הספינה. לאחר שנתגלתה פרשת "העסק הביש" היו שטענו כי בנימין גיבלי, שעמד בראש אגף המודיעין בצה"ל ויזם את פעילות חולית החבלה במצרים, קידם את הפלגת הספינה "בת גלים" כדי להסיח את תשומת הלב ממעצרם של חברי החוליה.

מדינת ישראל המשיכה לאורך השנים בניסיונות להשתמש בתעלת סואץ כנתיב שיט מסחרי, בהתאם להוראות אמנת קושטא. כך, בחודש מאי 1959, נשלחה אונית המשא הדנית אינגה טופט מנמל חיפה למזרח הרחוק, דרך תעלת סואץ, אולם היא נעצרה בפורט סעיד, מטענה הוחרם והיא נשלחה בחזרה לחיפה"[4]. ספינה ישראלית ראשונה, "אשדוד", חצתה את תעלת סואץ רק ב-1 במאי 1979, לאחר חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים.


לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיים ה. כוהן, הספינה בת גלים לאור החוק הימי 'מערכות ים' מאי 1955, עמ' 33.
  • אריאלה ראובני 10 שהיו בכותרות לפני 10 שנים, דבר (עיתון), 17 באפריל 1964.
  • אלכס צור, ושבט מצרים יסור...: קורות הצוות והאניה "בת גלים". קריית ביאליק: הוצאת המחבר, 2002.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Agreement between the Government of the United Kingdom and Northern Ireland and the Egyptian Government regarding the Suez Canal Base,‏ 19 באוקטובר 1954
  2. ^ Charles B. Selak, Jr. The Suez Canal Base Agreement of 1954. The American Journal of International Law 1955;49:487-505.
  3. ^ פרטי הספינה בת גלים באתר המוזיאון הימי בחיפה
  4. ^ Solomon Yahuda, The Inge Toft Controversy. The American Journal of Internatinal Law 1960;54:398-402