ערך מומלץ

פרשת הרצח בחולות תל נוף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יעקב צוואנגר

פרשת הרצח בחולות תל נוף בשנת 1937 לוותה בתאוריית קשר ומשפט סנסציוני שהסעיר את היישוב בארץ ישראל, זכתה לסיקור נרחב בעיתוני ארץ ישראל,[1] ואף להדים בעיתונות העולם. קורבן הרצח היה המהנדס יעקב צוַואנגֶר, ובהריגתו הורשע סוחר הקרקעות ראובן שֶיינצוִיט.

הזירה, הקורבן והרוצח[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברו של יעקב צוואנגר בבית הקברות נחלת יצחק

זירת הרצח בחולות תל נוף הייתה ב-1937 שטח בלתי מיושב של גבעות חול, קוצים ופרדסים. כעבור שנים אחדות, במלחמת העולם השנייה, נבנה במקום שדה תעופה צבאי בריטי, לימים בסיס חיל-האוויר תל נוף.

קורבן הרצח, המהנדס יעקב צוואנגר (Zwanger), נולד ב-1883 בחרקוב שבאימפריה הרוסית. בצעירותו הצטרף לתנועה המהפכנית ובשנת 1905 נדון למאסר על השתייכותו למפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שהייתה מחוץ לחוק. צוואנגר נמלט מהכלא וברח מרוסיה, בתחילה לאוסטריה ולאחר מכן לארגנטינה, בה חי 9 שנים בעובדו כמהנדס. בשנת 1917, עם פרוץ מהפכת אוקטובר, חזר לרוסיה והגיע לאזור הקווקז, שם מונה לעוזר שר התחבורה, האחראי על נמלי הים השחור. בשנת 1920 נעצר על ידי גייסות "הצבא הלבן" של הגנרל אנטון דניקין ונדון למוות, אך הצליח להימלט והגיע לאיסטנבול ומשם לארץ ישראל. בארץ ישראל עבד בסולל בונה, בחברת החשמל[2] ובחברת פיק"א עד לשנת 1930, שבה עזב את ישראל בשל מצב בריאותו ועבר לפריז. לאחר שלא מצא עבודה מתאימה חזר לארץ ישראל בשנת 1933. בשובו עבד כמהנדס עצמאי, אך בשנתיים האחרונות לחייו סבל מקשיים כלכליים ומבעיות בריאות[3]. התגורר בשכונת מונטיפיורי בתל אביב והיה חבר ועד השכונה.[4]

הנאשם ברצח המהנדס צוואנגר היה ראובן שיינצויט (Schenzvit) יליד שנת 1900, שהיה בשנות השלושים סוחר קרקעות, איש עסקים וקבלן בניין. רוב אדמות תל נוף היו בבעלותו, והוא שיווק אותן כאדמות עיר האמורה להיבנות במקום.[5] לפרויקט קרא "תל נוף", על מנת שיזכיר את שמה של העיר תל אביב, שהחלה לשגשג באותה תקופה בעקבות גלי העלייה הרביעית והעלייה החמישית. שיינצויט היה הראשון בארץ ישראל שהשתמש בפרסום בקולנוע כערוץ שיווקי לקידום המיזם שלו ואת לקוחותיו מצא בין יהודי פולין, שהתעניינו בהשקעה בעיר העתידית. אלא ששיינצויט לא התכוון כלל לבנות עיר במקום, אלא רק לצבור הון ממכירת הקרקעות.

התעלומה והחקירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-10 במרץ 1937 נעלם המהנדס יעקב צוואנגר מביתו בשכונת מונטיפיורי בתל אביב. בני משפחתו וידידיו, שדאגו לשלומו, החלו לחפש אחריו. משטרת המנדט עצרה לחקירה שניים מהאנשים שהיה לו קשר עמם, ראובן שיינצויט ועוזרו יוסף מילר (שנקרא גם בשם המשפחה שטורמהיים[6]), לאחר שנתגלה מכתב מ-10 בפברואר שכתב שיינצויט לצוואנגר, שבו הזמינו לפגישה עמו במלון בפתח תקווה, אך לאחר מכן שחררה את השניים ומסרה שצוואנגר ברח מארץ ישראל כדי להימלט מנושיו. לאחר חיפושים וחקירות נעצר שיינצויט שנית. ב-28 במרץ 1937 נתגלתה גופתו של צוואנגר קבורה בחולות תל נוף, בבור המכוסה בגרוטאות ברזל ובחול.[7] כחשודים ברצח נעצרו שיינצויט, מילר ושני עוזריו של שיינצויט, עבד אלקאדר ראי ועבד אלקאדר ג'אבר. החשד נפל עליהם היות שלנרצח היו עסקים עם שיינצויט והוא נראה לאחרונה במשרדו של שיינצויט בבוקר יום היעלמותו. ארבעת החשודים הובאו לבית החולים הדסה בתל אביב, שם זיהה שיינצויט את הגופה כגופתו של צוואנגר. בצאתם מבית החולים נתקלו באשתו של צוואנגר שזעקה נגדם, ושיינצויט ענה לה ביידיש: "אני חף מפשע"[2].

ב-30 במרץ 1937 הובאו שיינצויט, מילר ועבד אלקאדר ראי להארכת מעצר בפני שופט שלום. שיינצויט ומילר הכחישו כל קשר לרצח, בעוד שעבד אלקאדר ראי הטיח כלפיהם כי הם יודעים היטב על הרצח. לדבריו הוא קבר את הגופה בבור שחפר יומיים קודם לכן בהוראתו של שיינצויט.

בחיפוש שערכה המשטרה בביתו של שיינצויט, נתגלתה מערכת של מיקרופונים חבויה בקירות הבית. בחיפוש שנערך בביתו של עבד אלקאדר ראי בכפר מע'אר נתגלתה מערכת דומה. בעקבות ממצאים אלה דיווח "הארץ" לקוראיו: "כל השמועות על תגליות חדשות בבית שיינצויט עוררו התענינות מרובה. מדברים על חבורת מרגלים שכאילו הייתה פעילה בארץ ועבדה לטובת הנאצים"[8]. למחרת הורחב הדיווח: "מתגבר החשד שיש כאן עניין עם מעשי ריגול בעלי היקף רחב. סבורים, שהייתה פעילה כנופיה שלמה שחבריה לא נמצאו עדיין. נמצאו תעודות כתובות גרמנית, בתוכן אחדות בלשון סתרים"[9]. בחקירתו טען שיינצויט כי המיקרופונים נועדו לצורך האזנת סתר ללקוחותיו בעת ניהול משא ומתן לרכישת מקרקעין. פרקליטיו מסרו: "הננו מבקשים לפרסם, שכל הידיעות שנתפרסמו בעיתונות שכאילו יש איזה קשר לה' ר. שיינצויט עם עסקי ריגול או הברחת נשק הן משוללות יסוד"[10].

על מידת העניין שעוררה הפרשה בקרב הציבור בארץ ישראל מלמד הדיווח של "הארץ" על האירועים בעת הארכת מעצרם של שלושת החשודים: "בבית המשפט ומחוצה לו נתאסף קהל של למעלה מאלף איש. הרבה עלו על הגגות על העצים ועל הגדרות"[11].

יעקב צוואנגר נקבר בבית הקברות נחלת יצחק ב-30 באפריל 1937.[12] השאיר אחריו אלמנה וארבע בנות, שהמבוגרת בהן בת 14.

המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראובן שיינצויט הועמד לדין בפני בית הדין לפשעים חמורים בירושלים. על הנאשם הגן נסיב אבקריוס ביי, מבכירי עורכי הדין בארץ ישראל בתקופת המנדט. ישיבת הפתיחה של המשפט נקבעה ליום 4 במאי 1937 ולאחר מכן נדחתה ליום 12 ביולי. עוד לפני פתיחת המשפט, ב-22 באפריל 1937, שוחרר יוסף מילר ממעצרו והוכרז כעד המלך (כיום - עד מדינה). בהמשך הוכרז אף עבד אלקאדר ראי כעד המלך. ימים אחדים לפני פתיחת המשפט נעתר זקן השופטים, הארי הרברט טראסטד, לבקשת הסנגור, שהתבססה על סעיף מיוחד בחוק לפי תיקון משנת 1935, כי בית המשפט לפשעים ידון בהרכב של זקן השופטים עצמו בלבד כדן יחיד. הייתה זו הפעם הראשונה בתקופת המנדט שבה דן שופט יחיד במשפט רצח.

המשפט נפתח ביום 12 ביולי. בישיבה הראשונה נשמעה עדות של רופא שהעיד כי מקל וחבל שנמצאו בזירת הרצח תואמים לסימנים שנמצאו על גופת הנרצח. לאחריו העיד הפתולוג שערך נתיחה שלאחר המוות בגופת הנרצח. למחרת, בישיבה השנייה של בית המשפט, הופיעה אשת הנרצח, נחמה צוואנגר, וזיהתה את חפציו האישיים ובגדיו שהוצאו מן הקבר. בחקירה נגדית תיארה את היכרותה עם הנאשם מאז פגשה בו לראשונה בשנת 1930, עת נסעה עם בעלה לפריז, שם הכירו את הנאשם וראו בו ידיד. היא הוסיפה כי בשנים 1933 - 1935 עבד בעלה אצל שיינצויט.

בישיבת בית המשפט ביום 19 ביולי הופיע עבד אלקאדר ראי כעד מטעם התביעה, והעיד כי הוא לא היה עד ראייה לרצח, אך שיינצויט ומילר הם שרצחו את צוואנגר, מאחר שביום 10 במרץ מצא את שניהם עם הגופה על מגדל המים בתל נוף ועזר בקבורתה[13]. כן הכחיש כי סיפר בעת מעצרו לאחד האסירים בכלא כי שיינצויט לא רצח את צוואנגר. מומחה לכתב יד העיד באותה ישיבה כי כתב היד על גבי טופס משלוח מברק, שנשלח כאילו על ידי הנרצח לאשתו, מירושלים לתל אביב, זמן קצר לאחר היעלמו של הנרצח, בו הוא מודיע לה כי הוא נוסע לעבר הירדן, תואם את כתב ידו של שיינצויט וכי ניכר היה שהכותב ניסה להסוות את כתב ידו.

באותה ישיבה הופיע גם יוסף מילר כעד התביעה. עדותו של מילר לא עלתה בקנה אחד עם עדותו של עבד אלקאדר ראי. מילר העיד כי שימש כסוכן של שיינצויט למכירת קרקעותיו ומילא עבורו שליחויות שונות. לדבריו שלח אותו שיינצויט לחיפה בשליחות כלשהי ואז בא בעצמו לחיפה ואמר לו כי צוואנגר נעלם והמשטרה מחפשת אחרי מילר, מאחר שהוא נראה בחברתו של צוואנגר זמן קצר לפני היעלמו. שיינצויט התרה במילר שלא ייגש למשטרה וטען כי צוואנגר נהג להיעלם לעתים וקרוב לוודאי יחזור בקרוב. שיינצויט הוסיף שמסר למשטרה שאינו מכיר את מילר וביקש ממילר שלא יגלה שנסע לחיפה בשליחותו של שיינצויט, ואז הכתיב לו מכתב בו מספר מילר כי יצא לחיפה למטרות עצמו. על שאלות הסנגור האם היה בתל נוף, האם עזר להרוג את צוואנגר והאם עזר לקבור אותו, השיב העד: "לא, לא, לא".

ביום 20 ביולי נשמעה עדותו הראשית של שיינצויט[14]. הוא סיפר כי העסיק את צוואנגר ואף תמך בו כספית. לדבריו צוואנגר ייצג אותו במשא ומתן לרכישת הקרקע בתל נוף עם הבעלים הערבי הקודם של הקרקע. הוא אמר כי המוכר היה חייב לו כסף, ולכן חשש כי אם יזדהה בפניו כקונה הלה לא ימכור לו את הקרקע. צוואנגר הציג עצמו בפני המוכר כמי שרוכש את הקרקע עבור עצמו ולבסוף נכרת ההסכם, והקרקע נרכשה תמורת 2,000 לירות. כשהושלמה העסקה העביר צוואנגר את הבעלות בה משמו לשמו של שיינצויט. לדברי שיינצויט שימש צוואנגר כחזית בעסקה ולא היה מעורב בכספו הוא. שיינצויט הכחיש בתוקף כי רצח את צוואנגר. לדבריו פיטר את צוואנגר ב-1935 כאשר נוכח לדעת כי צוואנגר אינו מודד מוסמך וכי הוא משלם לו יותר מדי כסף עבור שירותיו, אך המשיכו לשרור ביניהם יחסי ידידות. הנאשם טען כי צוואנגר נשאר חייב לו כספים בגין הלוואות ומקדמות על שכרו ונתן לו שטרי חוב להבטחת פירעונם. לטענתו ביקש צוואנגר לחזור לעבוד אצלו והוא סירב.

בישיבת בית המשפט ב-23 ביולי הופיעו העדים מטעם ההגנה. מומחה אחד לכתב יד העיד כי השווה את העתק המכתב שנשלח לכאורה על יד צוואנגר למכתבים שנכתבו על ידו ומצא כי כתב היד על העתק המברק אינו של הנאשם, אך ניכר היה כי הכותב ניסה להסוות את כתב היד. מומחה נוסף לכתב יד העיד אף הוא כי כתב היד על העתק המברק אינו של הנאשם, אך מצא כי זהו כתב יד טבעי. השופט הארי הרברט טראסטד ביקש מהעד הסבר להבדל שבין חוות הדעת שלו כי כתב היד היה טבעי, לבין זה של המומחה שהעיד לפניו כי היה ניסיון להסוות את כתב היד, העד חזר וטען כי לא גילה כל ניסיון להסוות את כתב היד. אסיר בבית הסוהר המרכזי בירושלים העיד כי עבד אלקאדר ראי סיפר לו בכלא כי שיינצויט חף מפשע וכי הוא העיד נגד שיינצויט לאחר שהוכה על ידי השוטרים.

מלבד העדים העיקריים הופיעו במשפט עדים מומחים, רופאים וחוקרי משטרה. בסך הכל הופיעו במשפט, שנערך כמעט ברציפות, יום אחר יום, במשך רוב חודש יולי, 52 עדים. בסיום העדויות נשמעו סיכומי הצדדים מפי התובע, הפרקליט הכללי הבריטי אלן רוז ומפי הסנגור אבקריוס ביי. המשפט זכה לכיסוי נרחב בעיתונות.

הכרעת הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום 27 ביולי 1937 נתן זקן השופטים טראסטד את פסק הדין במשפטו של שיינצויט[15]. באולם נכחו אשתו של שיינצויט ואלמנת הנרצח, שלא נעדרה מאף ישיבה של בית המשפט. קריאת פסק הדין ארכה שעה וחצי. שיינצויט ישב שווה נפש בעת קריאת פסק הדין, כפי שהיה בכל ישיבות בית המשפט. לשאלת השופט "האם יש לך משהו לומר?" השיב "אני חף מפשע". רק כשהחל השופט בהקראת נימוקי פסק הדין ניכר היה על פניו של הנאשם רגש מסוים. השופט ניתח את הממצאים והעדויות שהובאו במשפט, והגיע לקביעות הבאות:

  • על הגופה נמצאו סימני חניקה וסימני פגיעה השוללים את האפשרות של התאבדות.
  • לא היה בראיות כדי להצביע על כל מניע להריגתו של צוואנגר על ידי שיינצויט. ההכרות בין שניהם נמשכה מאז 1931. שיינצויט העסיק את צוואנגר כמהנדס ומודד ושילם לו שכר הגון. הקשרים בין השניים היו קרובים ורווחיים.
  • יוסף מילר היה מעורב בהריגתו של צוואנגר, אך מאחר ששימש כעד מטעם התביעה לא ניתן היה להרשיעו.
  • הוכח כי על פי הוראת הנאשם חפרו עובדיו את הבור בו נמצאה הגופה.
  • מגדל המים בתל נוף לא שימש כמשרד ועל כן הנרצח לא הגיע אליו לפגישת עסקים.
  • הנאשם סילק בבוקר יום הרצח את מזכירתו ממשרדו בתל אביב כדי שלא תהיה נוכחת בפגישתו עם צוואנגר, אותו זימן לאותו בוקר למשרדו.
  • מאחר שהוכח כי זמן הנסיעה מתל אביב לתל נוף הוא 35 עד 47 דקות, היה בידי הנאשם די זמן כדי לנסוע לתל נוף להרוג את צוואנגר לקבור את גופתו ולחזור לתל אביב תוך שעתיים וחצי ולטעון טענת אליבי. לפיכך טענת ההגנה של הנאשם בדבר אליבי הייתה כוזבת.
  • עדותו של עבד אלקאדר ראי כי כשהגיע לתל נוף בבוקר 10 במרץ, מצא את שיינצויט ומילר על מגדל המים ומילר אמר לו: "רצחנו את יעקב, הוא שוכב בפנים", אינה קבילה מטעמים משפטיים, כעדות של עד תביעה אחד הסותרת את עדותו של עד תביעה אחר.
  • התביעה לא הוכיחה כי המברק מירושלים נשלח על ידי שיינצויט.
  • המגבת שנמצאה בבור בו נקבר צוואנגר נלקחה ממשרדו של הנאשם.
  • אין להאמין לדברי האסירים שהעידו כי עבד אלקאדר ראי סיפר להם בכלא כי שיינצויט חף מפשע.

לאור קביעות אלה פסק השופט כי הנאשם גרם למותו של צוואנגר, ואז הוסיף ופסק כי לא הוכחה כוונה תחילה (כלשון השופט - premeditation) מצד הנאשם לבצע רצח, אמנם המוות היה בחניקה, אך לא הובאו עדויות ראייה על ההתרחשות שהובילה לחניקה. בפסק דינו לא הזכיר השופט טראסטד כל טענה או ראיה בדבר תאוריית קשר או ריגול. לאור כל האמור הרשיע השופט את ראובן שיינצויט בהריגה, אף כי הוא הועמד לדין באשמת רצח, ודן אותו לחמש עשרה שנות מאסר. כמו כן, במסגרת סמכותו לחייב נאשם במשפט פלילי לשלם דמי נזק לקרבן הפשע, חייב השופט טראסטד את שיינצויט בתשלום דמי נזק בסך 250 לא"י ליורשיו של יעקב צוואנגר.

הערעור ולאחריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-3 באוגוסט 1937 הגיש עורך הדין אבקריוס ביי ערעור בשם הנאשם. הערעור נשמע ב-19 בספטמבר 1937 בפני הרכב של שלושה שופטים, אב בית הדין הבריטי השופט ריצ'רד ג'וזף מנינג, השופט הבריטי מוריס צ'רי גרין והשופט היהודי גד פרומקין. אבקריוס ביי טען בדיון כי הראיות נגד שיינצויט היו כולן נסיבתיות ולא היה די בהן כדי להרשיעו. לדבריו לא הייתה כל ראיה ישירה מלבד העדות הלא אמינה של עבד אלקאדר ראי, ולא נמצא כל עד ראייה לביצוע הרצח. הסנגור הוסיף: "ראיה נסיבתית היא חוליה בשרשרת המורכבת מחוליות. כאשר כל החוליות יוצרות שרשרת, אזי הראיה קבילה. טענתי היא כי בשרשרת זאת חסרות חוליות". כמו כן לא הוכח לדבריו כל מניע ועל כן יש לזכות את המערער.

במסגרת שמיעת הערעור נשמע גם ערעורם של נחמה צוואנגר וארבע בנותיה על גובה הפיצוי בסך 250 לא"י שבית המשפט פסק לטובתם כיורשי הנרצח, כפיצויים נזקיים במשפט פלילי. טענתם הייתה כי הסכום הוא אמנם הסכום המרבי שבית המשפט רשאי היה לפסוק, אך סכום כזה מגיע לכל אחד מחמש היורשות.

בית המשפט דחה את הערעור על ההרשעה בהריגה בפוסקו כי די בראיות נסיבתיות כדי להרשיע בהריגה וכי אין צורך בעד ראייה להריגה כדי להרשיע[16]. כן דחה בית המשפט את הערעור על גובה דמי הנזק.

לאחר פסק הדין בערעור חזר שיינצויט לרצות את עונשו בכלא. ב-21 בספטמבר 1947, עשר שנים לאחר שבית המשפט לערעורים אישר את העונש של 15 שנות מאסר, שוחרר שיינצויט ממאסרו בבית הסוהר המרכזי בירושלים. בצאתו משערי הכלא חזר על טענת חפותו.

מאז שחרורו לא שב יותר שמו של שיינצויט לכותרות. הוא עברת שם משפחתו ל"רב-און" והמשיך לנהל תביעות משפטיות נגד נתבעים שונים[17] בקשר לקרקעות שמכר להם. שמו שב והופיע בעיתונים כאשר בשנת 1953הגיש, בשם משפחתו החדש, רב-און, תביעה של 160,000 לירות בבית המשפט המחוזי בתל אביב נגד 6 עורכי דין שניהלו את רכושו הקרקעי בעת היותו במאסר. עילת התביעה הייתה כי הנתבעים מעלו באמונו, הציעו למכירה פומבית את קרקעותיו והם עצמם קנו אותן בפרוטות[18]. בתום הדיון נתן בית המשפט את פסק דינו בו דחה את עיקר התביעה וחייב את הנתבעים, בשל אחת העילות שבה, בתשלום של פיצוי סמלי בסך 4 לירות בלבד לששת הנתבעים ביחד. לעומת זאת חייב את התובע לשלם לנתבעים את הוצאות המשפט ושכר טרחה בסך 1,500 לירות. ראובן שיינצויט - רב און נפטר בשנת 1969 והוא בן 69 שנים במותו.

גורלו של עבד אלקאדר ראי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנתיים וחצי לאחר סיום משפטו של שיינצויט צץ שנית שמו של עד המלך עבד אלקאדר ראי בבית המשפט, הפעם כנאשם ברצח. ב-31 בינואר 1940 הועמד עבד אלקאדר ראי לדין, ביחד עם ארבעה ערבים אחרים, בפני בית דין צבאי בריטי, באשמת רציחתו של סמל בריטי בשם אלפרד לואיס סטיבנס ברמאללה ב-26 בספטמבר 1938. המקרה אירע בימי המרד הערבי הגדול, ועל פי עדות שנשמעה במשפט המניע היה לאומני; העד סיפר כי הנאשמים אמרו לו לפני המעשה כי הם הולכים לרמאללה "להרוג סמל בריטי" ולאחר מכן התפארו בפניו על הריגת הסמל "בכדור אחד בלבד". ב-5 בפברואר 1940 הרשיע בית הדין הצבאי את חמשת הנאשמים וגזר עליהם עונש מוות[19]. עבד אלקאדר ראי ושניים מחבריו הוצאו להורג בתלייה בבית הכלא המרכזי בירושלים ב-14 ו-15 בפברואר 1940. שני נידונים אחרים הוצאו להורג ב-17 בפברואר 1940‏[20].

ההד בעיתונות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשת הרצח בתל נוף עוררה הדים גם מחוץ לגבולות ארץ ישראל, משום שבתחילתה נראתה כחלק מפרשת ריגול לטובת הנאצים. ב-27 באפריל 1937, כחודש לאחר מציאת גופתו של צוואנגר, פרסם השבועון "טיים" כתבה על הפרשה בשם "מסתרי פרדס התפוזים" (Orange Grove Mystery)[21].

בכתבה סופר כי יעקב צוואנגר, סוחר נשק ומי שהיה סגן קומיסר סובייטי, נרצח ב-17 דקירות ובחניקה במרתף בית השייך לראובן שיינצויט, מי שהיה איש מכירות של הטייקון סוחר הנשק באזיל זאכארוף. בבית זה נתגלה לדברי השבועון משדר רדיו בעל עוצמה המאפשרת למשודר ממנו להיקלט באירופה וכן מיקרופונים רבים ומכשירי הקלטה. מהבית לפרדס הובילה מנהרה שאורכה 400 יארד (כ-370 מטר).

הכתבה מספרת כי יחד עם שיינצויט נעצר יוסף מילר, שהוא סוכן נאצי. על שיינצויט נאמר כי צבר את הונו ממכירת נשק לשני הצדדים הלוחמים במלחמת הצ'אקו ומסחר בנשים בדרום אמריקה, וכי המשיך בעיסוקים כאלה עד למעצרו. לדברי השבועון נפגשו שיינצויט ומילר בארץ ישראל ונכנסו ביחד לעסקי מכירת נשק, שיינצויט ליהודים ומילר לערבים. השבועון כתב כי הנרצח צוואנגר חתם במו ידיו על גזר דינו "ביודעו יותר מדי".

"טיים" עירב בפרשה גם את איטליה הפשיסטית, בספרו כי הטכנאי שהתקין את האמצעים האלקטרוניים בבית בו בוצע הרצח התאבד, ובביתו מצאה המשטרה מסמכים בשפה האיטלקית. השבועון קשר זאת לשמועות שרווחו כי האיטלקים מממנים מהומות בקרב הערבים כדי להביך את השלטונות הבריטים.

לדברי השבועון, המשטרה, בעודנה מחפשת "מרגלת בלונדינית יפהפייה" שהייתה בת חסותו של שיינצויט, הכריזה: "עלינו על עקבותיה של אחת מרשתות הריגול האימתניות והחשובות ביותר בהיסטוריה של המזרח הקרוב"[22].

על סיפור זה חזר העיתון "ניו יורק טיימס" בכתבה מ-5 במאי 1937 שכותרתו "רצח בארץ ישראל הוביל לרשת הברחת נשק; מכשיר רדיו לא חוקי נמצא בבית"[23]. העיתון תמצת את הפרטים הסנסציוניים באומרו: "סיפור מדהים על תחנת רדיו חשאית, מוות בפרדס תפוזים, עדים נעלמים וארגוני סתר הובילו היום את המשטרה להסיק כי היא חשפה סינדיקט בינלאומי להברחת נשק"[24].

גרסת דוד תדהר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר זיכרונותיו "בשירות המולדת", שראה אור בשנת 1960, מספר דוד תדהר "הבלש העברי", כי מילא תפקיד נכבד בפענוח תעלומת היעלמו של יעקב צוואנגר.

לפי גרסתו של תדהר הזמין שיינצויט את צוואנגר למשרדו בבוקר יום היעלמותו, ואת מזכירתו שילח בשליחות כלשהי כדי לסלקה מן המשרד באותה שעה. כאשר בני משפחתו וידידיו של צוואנגר החלו לחפשו הם פנו לשיינצויט והוא אמר להם כי לדעתו צוואנגר התאבד בשל מצבו הכספי הקשה. אנשים אחרים הביעו את הסברה כי צוואנגר יצא לעבר הירדן כדי לחפש זהב. ואילו בחוגי המשטרה הייתה הערכה כי צוואנגר ברח לחו"ל כדי להתחמק מנושיו. בני משפחתו של צוואנגר היטלטלו מתחנת משטרה אחת לאחרת ללא תוצאות. דווקא שיינצויט הוא שהציע לבני משפחתו של הנעדר לפנות לעזרתו של תדהר, אך הפנה אותם לכתובת בלתי נכונה כדי להטעות אותם, אך בסופו של דבר איתרו ידידי הנעדר את תדהר ופנו לעזרתו. גם אשתו של צוואנגר פנתה לתדהר בבקשת עזרה. תדהר, שהיה בזמנו קצין במשטרת המנדט, צייד את הפונים אליו במכתבי המלצה לקציני משטרה בכירים בירושלים, בהם ביקש כי ימונה קצין מיוחד ממחלקת החקירות הפליליות (סי אי די, CID - Criminal Investigation Department) לחקור את המקרה. במקביל החל תדהר בחקירה עצמאית.

בחקירתו התברר לתדהר כי לשיינצויט היו שני עוזרים, האחד בשם יוסף מילר שטורנהים והשני ערבי בשם עבד אל קאדר, שככל הנראה גם הם מעורבים בפרשה. תדהר מסר זאת למשטרה.

בינתיים אסרה המשטרה את שיינצויט, בשל מכתב שכתב לצוואנגר, בשם בדוי, ב-10 בפברואר 1937, בו הזמין אותו להיפגש עמו במלון בפתח תקווה. כעבור ימים ספורים שיחררה המשטרה את שיינצויט ולאחר ימים אחדים שבה ואסרה אותו שנית.

בחקירתו המקבילה הגיע תדהר למסקנה שאדם כשיינצויט מסוגל לבצע מעשה רצח וכי הוא מבקר תכופות את אדמותיו בתל נוף. ב-25 במרץ הזמין תדהר קצין משטרה מחוקרי הפרשה למשרדו והביע בפניו את חשדותיו והציע לו לחפש את הגופה בתל נוף וכן לעצור את עבד אל קאדר וללחוץ עליו לגלות היכן קבורה הגופה. ב-28 במרץ עצרה המשטרה את עבד אל קאדר ובעקבות חקירתו נמצאה גופתו של צוואנגר בתל נוף, קבורה בבור בעומק של כשני מטר המכוסה חול וגרוטאות ברזל. ליד הבור נמצאה מגבעתו של צוואנגר וכן מגבת שזוהתה כשייכת לו.

לדברי תדהר חוקרי המשטרה עמדו עמו בקשר בכל מהלך חקירת החשודים, הוא סייע להם בפרטים רבים. אל גרסת הקונספירציה והריגול התייחס תדהר כשמועה בלבד וביטל אותה בספרו במלים ספורות:

התרכזתי בעיקר בפרטי השמועות שנפוצו על שיינצויט, כי מרגל הוא לטובת ממשלות זרות וכו'... מובן הדבר, שכל שמועה ושמועה גורמת לעיכובים, ואין החקירה יכולה להתקדם בטרם תתאמת או תתבדה השמועה.

לחיזוק גרסתו כי הוא האיש שפתר את התעלומה, הביא תדהר בספרו את מכתבה של אלמנת הנרצח שכתבה לתדהר: "אני מביעה לך בזה את תודתי בעד התענינותך לגלות את רוצחי בעלי שלא על מנת לקבל פרס. עזרתך בזמן הדרוש באה גם הפעם".

גרסת אהרן אמיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1998 פרסם המשורר והסופר אהרן אמיר, בכותבו תחת שם העט "מיכאלה נדיבי", את הספר "הנבלים". בספר זה תיאר אמיר (בשינויי שמות, יעקב צוואנגר - אלכסנדר שטייגר, ראובן שיינצויט - מנשה זוננשטין) את פרשת הרצח בחולות תל נוף. אמיר, שהתבסס בספרו על מידע שנחשף, לדבריו, חצי יובל שנים לאחר מעשה ועל מסמכים שנתגלו, לדבריו, במהלך משפט אייכמן שהבהירו את הסיבות האמיתיות לרצח, אשר הראו כי לנרצח היה תפקיד בכיר בארגון "ההגנה" והיה קשור לשירות המודיעין של הארגון, הש"י. על פי גרסה זו חשף יעקב צוואנגר שני סוכנים של גרמניה הנאצית שפעלו בארץ ישראל באותה תקופה שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ומידע זה הועבר לבריטים, שגירשו את הסוכנים, וכנקמה על כך נרצח צוואנגר על ידי ראובן שיינצויט שהיה סוכן נאצי. המסמכים עליהם נסמך הספר הראו, על פי גרסת אמיר, כי לגרמנים הייתה בארץ רשת ריגול שפעלה בשירות גרמניה עוד מימי מלחמת העולם הראשונה, ובמסגרתה חברו ערבים, מתיישבים טמפלרים גרמנים, וגם יהודים שקיבלו סכומי כסף מממשלת גרמניה הנאצית.

תיאורו של אלי אשד[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאור נוסף של הפרשה נעשה על ידי "בלש התרבות" הישראלי אלי אשד בשנת 2007, שבעים שנה לאחר קרות הדברים. אשד כורך בפרשה את הש"י, שירות המודיעין של ארגון "ההגנה", את אדולף אייכמן, את שירותי הביון הנאציים, את דוד תדהר, את ספרו של אהרן אמיר, וגם מסדר יהודי חשאי דמוי "הבונים החופשיים" בשם "האחים הנאמנים". תיאור זה נקרא כספר מתח לכל דבר.

אשד מתאר את יעקב צוואנגר כדמות מרתקת, אדם שנטל חלק במהפכת אוקטובר, נתגלגל לגאורגיה בה מילא תפקיד נכבד, ברח לארגנטינה, משם לצרפת ולבסוף הגיע לארץ ישראל. בארץ ישראל היה צוואנגר ממייבשי הביצות בעמק יזרעאל, לאחר מכן היה בעל תפקיד בכיר בחברת הרכבות ובסוף השתכן בשכונת מונטיפיורי בתל אביב, בה בנה את מגדל המים של השכונה והיה יושב ראש ועד השכונה. אשד מגלה כי צוואנגר היה איש הש"י, זרוע המודיעין של "ההגנה" וחשף רשת ריגול גרמנית נאצית שפעלה משכונת הטמפלרים שרונה, שממול לשכונת מונטיפיורי, וכתוצאה מכך גורשו מהארץ שני סוכנים נאצים, ולרשת הריגול הגרמנית נגרם נזק חמור. לדברי אשד הדבר עורר את זעמם של הנאצים ששאפו לחסלו.

לעומת זאת היה שיינצויט, לדברי אשד, דמות אפלולית, קבלן וסוחר קרקעות עשיר, אשר בשנת 1935 יסד את חברת הנדל"ן "תל נוף". החברה מכרה ליהודי פולין מגרשים "בעיר החדשה תל נוף" על אדמות תל נוף שהיו בבעלותו. הוא פרסם את המיזם בתצלומים וחוברות ואף באמצעות פרסום בקולנוע.

אשד ממשיך ומספר כי בשנת 1937, כאשר חלפו שנתיים ושיינצויט לא הציג התקדמות בבניית העיר המובטחת, נשלח המהנדס צוואנגר, כדי לראות את תוכניות הבנייה. שיינצויט הציע לצוואנגר לראות את העיר עצמה, במקום את התוכניות. השניים יצאו לתל-נוף ומאז נעלמו עקבותיו של צוואנגר וגופתו נתגלתה טמונה במקום רק לאחר חקירתו של תדהר. הוברר כי שיינצויט חנק את צוואנגר למוות והורה לעוזרו הערבי לקבור את הגופה. שיינצויט הורשע ברצח ונדון לחמש עשרה שנות מאסר. אשד עורר במחקרו את התמיהות מדוע קיבל שיינצויט עונש כה קל על רצח, ועבד אלקאדר שרק סייע בעבירה נדון למוות (בפועל לא היה מקום לתמיהות אלו, העונש הקל יחסית שהוטל על שיינצויט היה מאחר שהורשע בהריגה בלבד, ועבד אלקאדר לא הורשע כלל אלא שימש כעד המלך מטעם התביעה). לדברי אשד היה המניע לרצח כפול, השתקתו של המהנדס שעמד לחשוף את המרמה שבמיזם של שיינצויט, אך יותר מזה - שיינצויט שהיה מרגל נאצי חיסל את האיש שחשף את רשתות הריגול הנאציות בארץ ישראל ורציחתו הייתה נקמה על חשיפת הסוכנים הנאצים.

אשד מספר כי פעילותו של שיינצויט כסוכן נאצי הייתה בשירותו של אדולף אייכמן שאף בא לביקור בזק בארץ ישראל על מנת לפגוש ולהפעיל את סוכנו שיינצויט. שנים מאוחר יותר, לדברי אשד, בעקבות בדיקת הארכיונים של הגסטפו בגרמניה, נחשפו הקשרים בין אייכמן ושיינצויט שהראו כי לגרמנים הייתה בארץ רשת ריגול שפעלה בשירות גרמניה עוד מימי מלחמת העולם הראשונה ובמסגרתה פעלו ערבים, טמפלרים גרמנים, וגם יהודים שפעלו עבור בצע כסף, אשר שיינצויט היה אחד מאנשיה.

על גרסתו של דוד תדהר אומר אשד כי תדהר "לקח לעצמו את כל הקרדיט" על גילוי גופת המהנדס בעוד שאנשי המסדר החשאי "האחים הנאמנים", שצוואנגר השתייך אליו, ערכו "ציד אדם", חסר תקדים בתולדות הארץ, כשהם נחושים לעשות הכול על מנת לגלות את מה שקרה לצוואנגר חברם, והם אלו שנתנו "טיפ" לדוד תדהר לחפש את הגופה באדמותיו של שיינצויט בחולות תל נוף, והוא מצדו הזעיק את אנשי המשטרה לחפשה בתל נוף.

סיפורו של חנוך ברטוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות החמישים, שנים אחדות לאחר שראובן שינצוייט שוחרר מן הכלא, פגש הסופר חנוך ברטוב את שינצוייט, כאשר הלה בא לברטוב על מנת לבדוק אפשרות לשכור ממנו דירה, וזוהה על ידי ברטוב כרוצח המפורסם, שאחרי משפטו עקב ברטוב בדקדקנות בילדותו ואשר היה קרוב משפחה של אחד מחבריו של ברטוב.

על סמך פגישה זו כתב ברטוב את הסיפור "דוברינין האדם" שהוא, ככל הנראה סיפורו הקצר הידוע ביותר של ברטוב, לפי מספר הקבצים והאנתולוגיה שבהם הופיע. הסיפור הופיע במקור ב-1958 בכתב העת "משא" מוספו הספרותי של העיתון למרחב, בשם שונה במקצת "אדם ושמו דוברינין", ומאז חזר והופיע באנתולוגיות ומבחרי סיפורים שונים ואף תורגם לפורטוגזית.

רחוב צוואנגר[עריכת קוד מקור | עריכה]

על שמו של צוואנגר, תושב שכונת מונטיפיורי בתל אביב, נקרא רחוב בשכונת מגוריו. שמו של הרחוב שונה, וכיום הוא קרוי רחוב משה איסרליש.[25]

עיון בתיק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2013 נדרש בית המשפט העליון לדון מחדש בתיק זה, בעקבות בקשתו של סטודנט לעיין בתיק, כחלק מעבודה סמינריונית. רשמת בית המשפט העליון, ליאת בנמלך, קבעה כי "יתאפשר העיון במזכירות בית המשפט וזאת תחת בדיקה קפדנית של המזכירות כי אין בעיון כדי לפגוע בשלמותו של התיק וכי כל מסמך המוצא ממנו יושב למקומו".[26]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מיכאלה נדיבי, הנבלים, הוצאת הד ארצי, 1998.
  • דוד תדהר, בשירות המולדת, הוצאת ידידים, 1960.
  • שאול אבישי, כנועים באדום, הוצאת ראובן מס, 2015.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בגיליונות "הארץ" שיצאו לאור בעת חקירת הרצח הופיעה כמעט מדי יום ידיעה בנושא זה בעמוד הראשון, פעמים אחדות אף בכותרת הראשית.
  2. ^ 2.0 2.1 ,Investigations in Zwanger Murder, פלסטיין פוסט, 30 במרץ 1937 המשך
  3. ^ Zwanger's Luck Failed Him in Palestine, פלסטיין פוסט, 16 באפריל 1937
  4. ^ אזכרת נשמות - יעקב צואנגר, דבר, 13 באפריל 1937
  5. ^ נשאר מספר מצומצם של מגרשים בתל נוף, דבר, 27 בפברואר 1934 (מודעה)
  6. ^ Zwanger Suspect Free, Turns Kings Witness, פלסטיין פוסט, 23 באפריל 1937
  7. ^ יעקב צואנגר נמצא מת, דבר, 29 במרץ 1937
  8. ^ "תחנת שידור בדירתו של שיינצויט?", הארץ, 6.4.1937
  9. ^ הארץ, 7.4.1937
  10. ^ הארץ, 16.4.1937
  11. ^ הארץ, 13.4.1937
  12. ^ צונגר 348740 באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
  13. ^ Abdul Kader, King's Witness, Gives description of Zwanger Burial, פלסטיין פוסט, 18 ביולי 1937
  14. ^ Scheinzvit Cross-Examination Conclude, פלסטיין פוסט, 23 ביולי 1937
  15. ^ פורסם בשלושה חלקים בעיתון "פלסטיין פוסט":
    Attorney General v. Reuben Sheinzwit, פלסטיין פוסט, 12 באוגוסט 1937, המשך
    Attorney General v. Reuben Sheinzwit, פלסטיין פוסט, 13 באוגוסט 1937, המשך
    Attorney General v. Reuben Sheinzwit, פלסטיין פוסט, 15 באוגוסט 1937, המשך, המשך
  16. ^ Reuben Sheinzwit v. Attorney General, פלסטיין פוסט, 12 באוקטובר 1937
  17. ^ הזמנת נתבע לדין בתביעת קרקעות שרב און הגיש נגדו בשנת 1951, דבר, 23 במרץ 1951
  18. ^ שיינצוויט תובע מסניגוריו החזרת 160,00 ל"י, חרות, 29 במרץ 1954
  19. ^ Five Arabs Sentenced to Death in Stevens Case, פלסטיין פוסט, 6 בפברואר 1940
  20. ^ Corporal Pays with Own Life for Sergeant's, פלסטיין פוסט, 18/2/1940, 18 בפברואר 1940
  21. ^ Orange Grove Mystery, Time, April 26, 1937
  22. ^ We have crossed the trail of one of the most important and alarming espionage rings in the history of the Near East
  23. ^ PALESTINE MURDER LAID TO ARMS RING; Illicit Radio Found in Home
  24. ^ An amazing story of a secret radio station, death in an orange grove, vanishing witnesses and secret societies led police today to conclude they had unearthed an international syndicate for smuggling arms
  25. ^ רחובות תל אביב אשר שמותיהם הוחלפו במהלך השנים
  26. ^ ע"פ 96/37 - א' Reuven Sheinzwit נגד היועץ המשפטי לממשלה, החלטה מיום 11 בספטמבר 2013


ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg