פרשת סגונטום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
מבצר סגונטום

פרשת סגונטום הייתה תקרית פוליטית שנוצרה בין הרפובליקה הרומית לקרתגו נוכח כיבוש העיר הספרדית סגונטום (Saguntum) בידי המצביא הקרתגי בספרד, חניבעל ברקה, בשנת 219 לפנה"ס. פרשה זו הייתה, במידה משמעותית, העילה המיידית לפרוץ המלחמה הפונית השנייה. פירושים שונים ניתנו על ידי היסטוריונים במשך מאות שנים למהלך האירועים והכוונות מאחורי התקרית.

מהלך האירועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת שכירי החרב מצאה עצמה קרתגו מרוששת, ונאלצה גם לשלם פיצויים לרומא על המלחמה הפונית הראשונה. צבא קרתגו גם כן התדלדל מאוד. קרתגו חיפשה דרך לפתור את שתי הבעיות גם יחד, הפתרון לכך נמצא בדמות חצי האי האיברי (היספניה בפי הקרתגים), העשיר במרבצי כסף והמלא בילידים שאפשר לגייס כשכירי חרב. המצביא הקרתגי חמילקרת ברקה כבש חלק גדול מחצי האי, אולם נהרג בקרב בשנת 228 לפנה"ס, ואת מקומו ירש חתנו עזרובעל המפואר. אותו זמן הרומאים הבחינו בהתעצמותם של הקרתגים וחששו מכך, נציגים רומאיים הגיעו אל קרטחנה מקום מושבו של עזרובעל על מנת להציע הסכם שנחתם לבסוף בשנת 226 לפנה"ס. ההסכם חילק למעשה את חצי האי האיברי בין רומא ובין קרתגו. הנקודה שהפרידה בין שטח ההשפעה הקרתגי לבין זה הרומאי הייתה נהר האברו. על פי ההסכם לקרתגו מותר לעשות כרצונה בחלק הדרומי של חצי האי עד נהר האברו, אולם לחיילים קרתגים ייאסר לחצות את נהר האברו ונשק בידיהם.

הסופרים העתיקים שמתעדים את המאורע מזכירים שעל פי ההסכם נאסר על הקרתגים לחצות את נהר האברו "ונשק בידיהם". אולם לא מזכירים האם הגבלות דומות הוטלו גם על רומא, לדעת רוב החוקרים המודרניים אותם הגבלות הוטלו גם על רומא, אולם הסופרים העתיקים שחיפשו להפיל את אשמת המלחמה על כתפיה של קרתגו לא ציינו זאת.‏[1]

סגונטום (כיום סגונטו) הייתה ככל הנראה מושבה יוונית ששכנה מצפון לוולנסיה. 170 קילומטרים מדרום לאברו, היינו בתוך שטח ההשפעה הקרתגי. (למרות שליוויוס מתאר אותה כשוכנת "בתווך בין שני העמים".) אולם למרות זאת בשנת 230 לפנה"ס הפכה סגונטום לבעלת ברית רשמית של רומא. עזרובעל כיבד זאת אולם לאחר רציחתו עלה לשלטון גיסו הנמרץ חניבעל ברקה זה האחרון חלם לצאת למסע מלחמה ברומא אולם לשם כך היה אסור לו להותיר אויבים מאחוריו הוא הביס קואליציית שבטים היספניים בקרב נהר הטחו וחיפש עילה לתקוף את סגונטום שהייתה היחידה שלא נכנעה לעולו בשנת 219 לפנה"ס הוטל לבסוף המצור לטענת טיטוס ליוויוס הנימוק לכך היה תקיפת שבט שהיה בן ברית של קרתגו (שבט הטורבולטי לטענת מומזן ושצמן, הטורדטני לפי ליוויוס) אם כי לדעת פוליביוס הנימוק היה מלחמת אזרחים בעיר בין תומכי קרתגו לתומכי רומא שבמהלכה נטבחו תומכי קרתגו כך או כך חניבעל הפר את הברית עם רומא בכך שתקף את סגונטום.

תגובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרתגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שליחי רומא הגיעו אל חניבעל בדרישה להפסיק את המצור. חניבעל סרב, והשליחים פנו אל קרתגו בדרישה להסיר את המצור ולהסגיר את חניבעל. חנו הגדול תמך במילוי תביעות הרומאים. ליוויוס מצטט את אחד מנאומיו בהם הוא קורא לקחת מבני ברקה את הפיקוד על הכוחות בהיספניה.

Cquote2.svg

לא רוחו של אותו אדם (הכוונה לחמילקרת) ולא יוצאי חלציו לא יחדלו לעולם מלפגוע באמנה עם הרומאים. שמתם על צבאותיכם צעיר רודף שררה שאינו רואה דרך להשיגה אלא בזריעת זרע המלחמה. צבאותיכם צרים עתה על סגונטום אשר האמנה אוסרת לגשת אליה. במהרה יכתרו לגיונות רומא את קרתגו, ליביתם את הלהבות האוכלות עתה סביבכם.

Cquote3.svg
טיטוס ליוויוס, "מיום ייסודה של עיר"

היסטוריוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים היו ההיסטוריונים לדון במלחמה וחשיבות הפרשה. ליוויוס ופוליביוס, צמד היסטוריונים קדומים, הניבו פרשנויות ותיאורים חיוניים ששרדו לימינו. ליוויוס שידוע בבדיית פרטים, הרבה לפאר את רומא ועברה. תוצר של דעתו נראה בבירור בתיעודו הרחב של הקרב. כמו כן, ניתן להבחין בגישתו המשוחדת נגד חניבעל. פוליביוס, על אף תיאורו הדל יותר, מספק היבט אובייקטיבי יותר וניתוח מציאותי של הפרשה. הן משום מוצאו היווני והן משום כתיבתו בסמוך להתרחשות הפרשה.

הגרסאות של שני ההיסטוריונים מציגות גישות שונות ונקודות מבט שונות שלעתים סותרות אחת את השנייה. היסטוריונים מודרניים לא הגיעו עצמם להחלטה איזו מן הגרסאות אמינה יותר. ישראל שצמן, לדוגמה, בוחר להסתמך על פוליביוס בעוד שתאודור מומזן נטה לגרסה של ליוויוס. עדיין, צמד ההיסטוריונים ניסו לדלות את האמת מאחורי הגרסאות באופן ניתוחי. אחרים רואים בגרסאות כמשלימות אחת את פערי השנייה ומקבלים את פרשנותן הכפולה, היכן שהעניין מתאפשר.

משמעות הפרשה וחשיבותה לפרוץ המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

את דיונו במלחמה וסיבותיה פתח פוליביוס כדלהלן :

"אחדים בין ההיסטוריונים שכתבו אודות מעשי חניבעל, ברצונים להצביע על הסיבות, שגרמו מלחמה זאת בין רומה לקרתאגו, קובעים כסיבה ראשונה את מצור סגונטום על ידי הקרתאגים, וכשנייה את עוברם, בניגוד לחוזה, נהר הנקרא בפי אנשי המקום אברו. אנוכי אקרא למעשים אלה התחלות המלחמה, אולם לא אסכים לעולם לכנותם סיבותיה...".

חשיבות עתירה הייתה למעמד המשפטי של סגונטום, בין רומא לקרתגו נחתמו מספר חוזים לאורך השנים. החוזה האחרון להחתם היה חוזה האברו שהוזכר לעיל, חוזה נוסף היה חוזה קטולוס. להבדיל מחוזים אחרים, לא הובטחה הימנעות של שני הצדדים מפני התקפות על בנות־ברית אחת של השנייה בחוזה האברו. עדיין, חוזה קטולוס הבטיח את שלום בנות־הברית. סגנון חוזה קטולוס העלה כי לבנות־הברית מזמן החוזה בלבד ניתנה ההגנה, אולם פוליביוס הוכיח כי יש להכליל גם בנות ברית מאוחרת בתנאי החוזה. ליוויוס, מצידו, טען כי סגונטום נכללה כאזור נייטרלי, אומנם אין סימוכין לטענה זאת. את קשרה יצרה סגונטום עם רומא כנראה מאוחר מחוזה האברו, ואכן נשמעו טענות קרתגיות כי העיר לא מוגנת כבת־ברית מחוזה קטולוס, ונמצאת באזור שמותר לכיבוש בהתאם לתנאי חוזה האברו.

בנוסף למעמדה המשפטי המעורער, חשיבותה של סגונטום בעיני הרומאים הועלתה בספק. הקשר בין רומא לסגונטום אינו ברור לגמרי - פוליביוס כתב כי סגונטום "מסרה עצמה לחסות רומה", והימנעות רומית מפעולה ממשית בזמן המצור מרמזת על חשיבות פחותה של העיר עבור הרומאים.

חניבעל, בין אם פעל מלכתחילה בתום לב או לאו, יודע על ידי הרומאים כי כיבוש העיר יגרור מלחמה. יתרה מכך, ניתן לזהות אינטרס מובהק של חניבעל בכיבוש העיר מהרצון להשקיט את המקומיים, לדחוק את המלחמה שעתידה לבוא הרחק מספרד ולא להותיר אויב בעורפו כאשר הוא פונה לאיטליה. על כך הוסיף מומזן כי אם ישנה אמת בגרסת ליוויוס, הרי שמיהורו של חניבעל בהטלת המצור ללא אישור המועצה מבית נבע מידיעתו על בנין ביצורים רומיים שיקשו על מעברו העתידי באדמות איטליה.

אי־כניעת קרתגו לדרישה הרומית סתרו את האמונה שרווחה בקרב הרומים. יחד עם נפילת סגונטום, היו אלו לפגיעות ביוקרת רומא, עניין שדחפה למלחמה. מכאן, סביר להניח כי כיבוש סגונטום היה ולו רק תירוץ של חניבעל למלחמה. את הגורמים הממשיים למלחמה הפונית השנייה ניתן לאתר בכיבוש סרדיניה והמס הכבד שהוטל על קרתגו בתום המלחמה הפונית הראשונה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שצמן עמ' 131