פרשת סגונטום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מבצר סגונטום

פרשת סגונטום הייתה תקרית דיפלומטית בין הרפובליקה הרומית לקרתגו, שנגרמה כתוצאה מכיבוש העיר הספרדית סגונטום (Saguntum) בידי המצביא הקרתגי בספרד, חניבעל ברקה, בשנת 219 לפנה"ס, לאחר מצור ממושך. פרשה זו הייתה, במידה משמעותית, העילה העיקרית לפרוץ המלחמה הפונית השנייה. פירושים שונים ניתנו על ידי חוקרים והיסטוריונים במשך מאות שנים למהלך האירועים ולכוונות שעמדו מאחורי התקרית.

מהלך האירועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 264 לפנה"ס פרץ סכסוך בין קרתגו לרומא בנוגע לשליטה בערי המדינה בסיציליה. המלחמה זכתה לכינוי "המלחמה הפונית הראשונה" (הרומאים כינו את הקרתגים "פּוּנים"), הסכסוך נמשך 23 שנים, ובסופו ניצחו הרומאים את הקרתגים וזכו בשליטה על מרבית סיציליה (פרט לשטח מצומצם שהוחזק בידי סירקוסאי). במסגרת הפסקת הנשק התחייבה קרתגו לשלם לרומא 3,200 כיכר כסף במשך 15 שנים, בשל כך התקשתה קרתגו לשלם לשכירי החרב הרבים שלחמו בשירותה את המגיע להם, ובשנת 240 לפנה"ס מרדו הללו במעסיקיהם הקרתגים. המאבק התגלגל למלחמה שכונתה "מלחמת שכירי החרב", שבמהלכה עמדה קרתגו בפני סכנת חורבן ממש. רק שנתיים לאחר מכן, בשנת 238 לפנה"ס, הצליח המצביא הקרתגי חמלקרת ברקה לדכא לחלוטין את המרד.

בפני קרתגו עמדו כעת שתי בעיות קשות, הראשונה הייתה מחסור חמור בכסף, לא זו בלבד שבעקבות שתי המלחמות לא יכלה יותר לייבא תבואה מסיציליה ונחושת מסרדיניה, במהלך מלחמת שכירי החרב הושמדו מרבית היבולים החקלאיים מהכפרים שסביב קרתגו, שעליהם הייתה מבוססת מרבית הכלכלה הקרתגית. בנוסף על כך היה עליה לשלם את הפיצויים לרומא. בעיה שנייה הייתה הצבא, שתי המלחמות הותירו את הצבא הקרתגי קטן מאוד, והיה הכרח להגדילו אם קרתגו רצתה לשמור על נחלותיה בצפון אפריקה. פתרון לשתי הבעיות נמצא בדמות כיבוש חצי האי האיברי (היספניה בפי הקרתגים), באותה תקופה באזורים שהם כיום ספרד ופורטוגל חיו שבטים ברברים, שקועים בתקופה הפרהיסטורית, אותם ניתן היה לגייס כשכירי חרב. בנוסף על כך היספניה הייתה עשירה במרבצי כסף. כיבוש היספניה היה מציל את קרתגו משתי בעיותיה.

משימה חשובה זו הופקדה בידיו של חמלקרת ברקה, גיבור שתי המלחמות הקודמות. חמלקרת כבש במהירות חלקים גדולים מחצי האי, אולם נהרג באחד הקרבות נגד השבטים המקומיים. חתנו עזרובעל המפואר המשיך את חזונו, אם כי בעיקר באמצעים דיפלומטיים כגון הסכמים עם ראשי שבטים ונישואי תערובת. אז הבחינו הרומאים במבצע הקרתגי, ונציגים מרומא הגיעו אל עזרובעל וחתמו עמו על אמנה סודית שזכתה לכינוי "אמנת האברו". במסגרת הסכם זה התחייבה קרתגו לא להפעיל את כוחותיה מעברו הצפוני של נהר האברו, מה שהותיר למעשה את צפון היספניה בידי הרומאים ואת דרומה בידי הקרתגים. לא ברור אם החוזה היה דו-צדדי והחיל גם על רומא מגבלות דומות, אולם מרבית החוקרים כיום מעריכים שכן, וההיסטוריונים בני אותה תקופה לא ציינו זאת כדי להפיל על קרתגו את אשמת המלחמה.[1] עם זאת, עזרובעל נרצח בידי עבד קלטי בשנת 221 לפנה"ס, וגיסו חניבעל ברקה תפס את הפיקוד. חניבעל נקט במדיניות הרבה פחות פייסנית מקודמו, הוא הביס קואליציית שבטים ברברים בקרב נהר הטחו, ולאחריו מעטים העזו להתנגד לו בהיספניה.

סגונטום (כיום סגונטו), הייתה מושבה יוונית ששכנה ככל הנראה מצפון לוולנסיה, 170 קילומטרים מדרום לאברו, היינו בתוך שטח ההשפעה הקרתגי לפי אמנת האברו (למרות שליוויוס מתאר אותה כשוכנת "בתווך בין שני העמים"). למרות זאת, בשנת 230 לפנה"ס הפכה סגונטום לבעלת ברית רשמית של רומא. לא ברור מה יכלו הרומאים להרוויח מברית עם סגונטום, ועל כן יש חוקרים המשערים, שהמניע שלהם היה ליצור פרובוקציה נגד קרתגו, כדי לגרום לה לחדש את המלחמה נגד רומא, מלחמה שבסופה קיוותה רומא לצבור עוד השפעה במרחב הים התיכון.[2] בשל הברית שלה עם רומא, חשה עצמה סגונטום מוגנת, והעזה להתגרות בקרתגו. על פי פוליביוס, העילה למצור הגיעה בעקבות רצח תומכי קרתגו בעיר. על פי טיטוס ליוויוס הכרזת מלחמה של סגונטום נגד שבטים בעלי ברית של קרתגו. בשנת 218 לפנה"ס, הוטל לבסוף המצור על סגונטום, ותושבי העיר פנו אל רומא בבקשת עזרה.

ברומא נערכו דיונים בדבר התגובה הראויה לבקשת העזרה של תושבי סגונטום, ונקבע כי על הרפובליקה לשלוח משלחת להזהיר את חניבעל ולהפנות תלונה למועצת הזקנים בקרתגו. חניבעל דחה את טענת המשלחת הרומית, והפנה אותה לקרתגו. רומא נמנעה משליחת עזרה לעיר. הסיבה לכך נבעה, כנראה, מעיסוק הקונסולים באיליריה (ראו המלחמה האילירית השנייה) ואי יכולתם לפנות להיספניה. בתום שמונה חודשי מגננה, נפלה העיר לידי חניבעל, והשלל נשלח לקרתגו. בסנאט הרומי הייתה התנגדות ליציאה למלחמה בקרתגו. ראשית, משפטית, כיבוש סגונטום לא היווה עילה מספקת ליציאה למלחמה. כמו כן, רומא לא הפסידה דבר מנפילת סוגונטום.

בחודש מרץ 218 לפנה"ס יצאה משלחת רומית לקרתגו. בעיר עצמה התקיימו דיונים בדבר המלחמה שכפה חניבעל ועל אופן תגובתם. חנו הגדול, אויבם המוצהר של בני משפחת ברקה. ניסה לשכנע את המועצה להגיע לחוזה שלום ולהסגיר את חניבעל, באחד מנאומיו הוא הצהיר:

לא רוחו של אותו אדם (הכוונה לחמילקרת) ולא יוצאי חלציו לא יחדלו לעולם מלפגוע באמנה עם הרומאים. שמתם על צבאותיכם צעיר רודף שררה שאינו רואה דרך להשיגה אלא בזריעת זרע המלחמה. צבאותיכם צרים עתה על סגונטום אשר האמנה אוסרת לגשת אליה. במהרה יכתרו לגיונות רומא את קרתגו, ליביתם את הלהבות האוכלות עתה סביבכם.

מצוטט בתוך ספרו של טיטוס ליוויוס

אולם מעטה הייתה השפעתו של חנו במועצה, וקרתגו סרבה להיענות לדרישות הרומאים. לדברי פוליביוס, ראש המשלחת הרומאית פנה למועצה ואמר כי בידיו השלום והמלחמה. הוא דרש את החלטתם, ויושבי המועצה מסרו לו כי הבחירה בידיו. הרומאי הציע את המלחמה, ומספר מיושבי המועצה נענו ואמרו "נקבלנה".

משמעות הפרשה וחשיבותה לפרוץ המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Gnome-edit-clear.svg
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: מכיל טענות והאשמות שאינן מגובות במקורות.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

את דיונו במלחמה וסיבותיה פתח פוליביוס כדלהלן:

"אחדים בין ההיסטוריונים שכתבו אודות מעשי חניבעל, ברצונם להצביע על הסיבות, שגרמו מלחמה זאת בין רומה לקרתאגו, קובעים כסיבה ראשונה את מצור סגונטום על ידי הקרתאגים, וכשנייה את עוברם, בניגוד לחוזה, נהר הנקרא בפי אנשי המקום אברו. אנוכי אקרא למעשים אלה התחלות המלחמה, אולם לא אסכים לעולם לכנותם סיבותיה...".

בין רומא לקרתגו נחתמו מספר חוזים לאורך השנים. החוזה האחרון היה הסכם האברו שהוזכר לעיל, חוזה נוסף היה הסכם קטולוס. הסכם האברו לא כלל הבטחה של הצדדים היריבים להימנע מלתקוף ערים/שבטים, שהיו בברית עם אחד הצדדים, באזור ההשפעה של הצד השני, בעוד הסכם קטולוס הבטיח את שלום בנות־הברית. קיימת מחלוקת בין ההיסטוריונים העתיקים ביחס לשאלה האם הסכם קטולוס העניק הגנה רק לבנות־הברית של רומא וקרתגו לפני חתימת ההסכם, או לכאלה שהפכו לבנות ברית לאחר החתימה (פוליביוס). ליוויוס טען כי סגונטום נכללה בהסכם קטולוס כשטח נייטרלי, אולם אין סימוכין לטענה זו. כנראה שהקשר בין סגונטום לרומא נוצר לאחר חתימת חוזה האברו, ולכן הקרתגנים טענו כי העיר לא הייתה מוגנת כבת ברית של רומא במסגרת חוזה קטולוס, ונמצאה באזור ההשפעה של קרתגו בהיספניה בהתאם לתנאי חוזה האברו.

בנוסף לחולשת הטענה המשפטית של הצד הרומאי ביחס לסגונטום, גם חשיבותה של סגונטום בעיני הרומאים הועלתה בספק. הקשר בין רומא לסגונטום אינו ברור לגמרי - פוליביוס כתב כי סגונטום "מסרה עצמה לחסות רומא", והעובדה שרומא נמנעה מפעולה ממשית לסייע לעיר במהלך המצור הקרתגני, מרמזת שהרומאים לא ייחסו חשיבות רבה לברית בינם לבין סגונטום.

בין אם חניבעל פעל מלכתחילה בתום לב, כאשר תקף את סגונטום, או לאו, הרומאים הבהירו לקרתגו ולו, כי כיבוש העיר יגרור חידוש המלחמה בינם לבין קרתגו. מספר חוקרים סוברים, שמעבר לרצון להעניש את סגונטום, הוא רצה לכבוש את העיר, כדי להבטיח את השליטה הקרתגנית בהיספניה, ולא להותיר אויב בעורפו, כאשר הוא יפלוש עם צבאו לאיטליה. על כך הוסיף מומזן, כי אם ישנה אמת בגרסתו של ליוויוס, הרי שחניבעל מיהר לתקוף את העיר, מבלי להמתין לאישור מועצת קרתגו, משום שקיבל מידע על כך שהרומאים בונים ביצורים, שיקשו על תוכניתו העתידית לפלוש לאיטליה מחצי האי האיברי.

נראה שהן רומא והן חניבעל היו מעוניינים בחידוש המלחמה בין רומא וקרתגו, וניצלו את המצור על סגונטום כעילה לפרוץ המלחמה. חניבעל ידע שסירובה של קרתגו להיענות לאולטימטום הרומאי בנוגע לסגונטום, יחד עם כיבוש העיר על ידי צבאו, יאלצו את רומא להכריז מלחמה על קרתגו, ובסנאט הרומאי היו גורמים שרצו בחידוש המלחמה נגד קרתגו, כדי לנצל את חולשתה של האחרונה לאחר מלחמת שכירי החרב. את הגורמים האמיתיים לפרוץ המלחמה הפונית השנייה מהצד הקרתגני, ניתן למצוא בכיבוש סרדיניה על ידי רומא, ובמס הכבד שהוטל על קרתגו בתום המלחמה הפונית הראשונה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פרשת סגונטום בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שצמן, עמ' 131.
  2. ^ .Dexter Hoyos, Companion to the Punic Wars (2011) pp 195 - 196