פרשת עמדי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פרשת עמדי, הידועה גם כפרשת ההובלות, הוא שמה השגור של פרשת שבה עלו חשדות נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, רעייתו שרה ואחרים. תחילת הפרשה בפרסום של מרדכי גילת בידיעות אחרונות, בספטמבר 1999, שבו נטען כי בני הזוג נתניהו ניסו להעביר סכומים ניכרים ממשרד ראש הממשלה לקבלן אבנר עמדי, בגין עבודות פרטיות שביצע עבור משפחת נתניהו בתקופה שקדמה לבחירת נתניהו לראשות הממשלה בשנת 1996 ובמהלך כהונתו. בספטמבר 2000 המליצה משטרת ישראל להעמיד את נתניהו לדין,[1] אולם היועץ המשפטי דאז, אליקים רובינשטיין, החליט שלא להגיש כתב אישום בנימוק של חוסר ראיות מספיקות. רובינשטיין הוציא דוח שבו ביקר את התנהלות נתניהו בפרשה.[2]

היסטורית הפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פתיחת חקירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות התחקיר, החליטה המשטרה על פתיחה בחקירה שכן נתעוררו חשדות שנעברו עבירות שוחד, ניסיון לקבל דבר במרמה והפרת אמונים. החקירה נערכה על ידי היחידה הארצית לחקירות הונאה, בראשות תנ"צ מירי גולן. בצוות החקירה נכלל גם סנ"צ נחום לוי, אשר לימים יהיה החוקר הראשי בפרשה נוספת בה מעורב נתניהו - פרשת ביביטורס.

במוקד החקירה עמדו בני הזוג נתניהו וקבלן העבודות עמדי. בהמשך החקירה, שבמהלכה נחתם הסכם עד מדינה עם עמדי, אשר כלל הסדר טיעון, ונוכח הממצאים שעלו ממנה, נחקרו באזהרה גם חשודים נוספים בסיוע ושיתוף לעבירות מרמה, ובהם משה ליאון, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ועזרא סיידוף, מנהל יחידת הבנא"מ (בינוי, נכסים, אפסנאות ומשק) במשרד.

בהמשך נחקרו גם חשדות לביצוע עבירות של שוחד מעמדי לנתניהו, לפיהן ביצע עמדי עבודות פרטיות, וללא תשלום, לטובת משפחת נתניהו בתקופות שונות, בטרם היה נתניהו לראש ממשלה ובעת היותו ראש ממשלה, בתקווה לטובות הנאה ממנו; ועבירה של מרמה והפרת אמונים על ידי נתניהו. כן עלה חשד לשיבוש מהלכי משפט. עוד נחקר חשד כי משפחת נתניהו הוציאה מחזקת המדינה, שלא כדין, מתנות רבות שניתנו לראש הממשלה. בנוסף, העלתה החקירה חשדות נוספים לפלילים, שעניינם קבלת שוחד של סיידוף מעמדי.

ביוני 1999, סוכם בין משרד ראש הממשלה לעמדי כי המשרד ישלם לו 50 אלף שקל בצירוף מע"מ למימון הובלות משפחת נתניהו בהיותו ראש הממשלה.

סגירת התיק[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום החקירה הועבר החומר לפרקליטות מחוז ירושלים. ב-27 במרץ 2000, הוציאה המשטרה הודעה לפיה ישנן ראיות לכאורה כנגד המעורבים.[3] ב-2 ביולי 2000, לאחר שבחן את חומר החקירה, קבע פרקליט מחוז ירושלים משה לדור כי יש להורות על סגירת התיק. ב-27 בספטמבר 2000, קבע היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין כי יש לסגור את התיק בעילה של חוסר ראיות מספיקות.[4]

רובינשטיין קבע כי חסרו ראיות לכך שנתניהו היה מודע לאפשרות שהחשבון, שהגיש עמדי למשרד ראש הממשלה, כלל גם עבודות פרטיות ואף יותר מכך – נתניהו טען בפני אנשיו כי החשבון של עמדי מופרז ואין לשלם אותו כפי שהוא והפנה את עוזריו לשרה נתניהו כדי לבדוק את החשבון. רובינשטין קבע כי "הראיות לימדו על אפשרות סבירה לפיה בחר מר עמדי לתת, ממניעים משלו שתוארו בהחלטה, שירותים למשפחת נתניהו בשל מעמדה ולא במסגרת מילוי תפקידו של מר נתניהו".[5] עם זאת הוא מתח ביקורת על נתניהו.

קביעתו של רובינשטיין עמדה בסתירה להמלצתה של פרקליטת המדינה עדנה ארבל בספטמבר 2000, להעמיד לדין את בנימין ושרה נתניהו באשמת ניסיון לקבלת דבר במרמה, ואת בנימין נתניהו לבדו באשמת מרמה והפרת אמונים. רובינשטיין מצידו סירב בשלב זה לפרסם את המלצתה של ארבל.[6]

תביעה אזרחית של עמדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 2001, הגיש עמדי תביעה אזרחית כנגד בני הזוג נתניהו על סך של כ-730 אלף שקל, בטענה כי בני הזוג לא שילמו לו עבור עבודות אריזה והובלה שביצע עבורם בעשור האחרון. במסגרת כתב ההגנה והתביעה שכנגד שהגישו בני הזוג בספטמבר 2001, על סך של שני מיליון שקלים, בגין פגיעה בשמם הטוב, עוגמת נפש ואובדן רכוש, טענו, בין היתר, כי על המדינה חלה חובת התשלום עבור הובלת הציוד של בני המשפחה במסגרת תפקידו של נתניהו כראש הממשלה. לדבריהם, עמדי הגיש למדינה חשבונות מופרזים ושקריים, בניגוד גמור לדעתם וללא ידיעתם, נתפס בקלקלתו וכיום הוא תובע אותם על כספים שהמדינה אמורה לשלם לו.[7] באפריל 2004, הסתיימה התביעה בפשרה בין הצדדים, שבמסגרתה שילם נתניהו לעמדי כ-70 אלף שקל תמורת שירותים פרטיים, מתוך הבנה שעמדי יוכל לתבוע את המדינה בגין שירותים שביצע למען נתניהו כראש הממשלה.

פרסום המלצתה של עדנה ארבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-31 באוגוסט 2004, פרסם היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז את תמצית חוות הדעת של פרקליטת המדינה לשעבר עדנה ארבל. פרסום התמצית בא בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון שניתן במאי 2004, בו נקבע כי על היועץ המשפטי לממשלה לפרסם את הנימוקים ששטחה ארבל כשקבעה בספטמבר 2000 כי יש להעמיד לדין את בנימין ושרה נתניהו בעבירה של ניסיון לקבל דבר במרמה. את נתניהו עצמו ביקשה ארבל להעמיד לדין גם בעבירה של מרמה והפרת אמונים.[5]

ארבל קבעה כי ניתן להוכיח שנתניהו ידע על ביצוע העבודות על ידי עמדי, ועל החוב הפרטי עקב העבודות הללו שביצע עמדי, שהגיע לעשרות אלפי שקלים. "על פי הראיות, החשבון המופקע בסך 440 אלף שקלים, שהגיש עמדי למשרד ראש הממשלה בעצת אשת ראש הממשלה, טופל באינטנסיביות על ידי מנכ"ל משרד ראש הממשלה ואחרים בידיעתו של נתניהו", קבעה ארבל.[5]

חוות דעתה של ארבל סתרה את החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה רובינשטיין, לפיה לא יהיה ניתן להשיג הרשעה בשל היעדר ראיות חיוניות ולפיכך אין להעמיד את נתניהו לדין.

תביעה כנגד המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2006, הגיש עמדי תביעה על סך של 350 אלף שקל כנגד המדינה על עבודות שביצע בבית משפחת נתניהו, בזמן שכיהן כראש ממשלה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]