פרשת פליים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פרשת פלייםאנגלית: Plame affair) היא שערורייה פוליטית אמריקאית, הנסובה סביב החשד שבכירים בממשלו של הנשיא בוש חשפו את זהותה של סוכנת ה-CIA ולרי פליים כדי להתנקם בבעלה שמתח ביקורת על התנהלות הממשל בתקופה שלפני היציאה למלחמת עיראק, והשימוש בטענות מפוקפקות על ניסיונותיו של סדאם חוסיין להשיג נשק להשמדה המונית על מנת לצאת למלחמה. הפרשה היוותה נדבך חשוב באיבוד התמיכה של הציבור במלחמה.

ראשית הפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההאשמות נבעו מטור שהעיתונאי והפרשן הימני רוברט נובאק פרסם בוושינגטון פוסט ב-14 ביולי 2003. טור זה דן בבעלה של פליים, השגריר לשעבר ג'וזף וילסון. וילסון, דיפלומט בעברו ששירת בתפקידים שונים באפריקה, נשלח בפברואר 2002 על ידי ה-CIA לניז'ר כדי לבדוק מידע על ניסיון כביכול של עיראק להשיג עפרת אורניום מהמדינה. וילסון הגיע למסקנה כי המידע לא היה נכון. למרות זאת הזכיר בוש, בנאום מצב האומה ב-28 בינואר 2003 מידע מודיעיני על ניסיון רכישת אורניום במדינה אפריקנית, על מנת לשכנע בנחיצות היציאה למלחמה.

במאי ויוני 2003, עם התגברות הוויכוח על אי-מציאת נשק להשמדה המונית בעיראק, הוזכרה על ידי כמה עיתונאים משימת הבדיקה בניז'ר של "שגריר לשעבר". ב-6 ביולי 2003 פרסם וילסון מאמר בניו יורק טיימס בו הוא הזדהה כמי שערך את הבדיקה, ותקף את ממשל בוש על השימוש שהוא עשה בידיעות על ניסיון רכישת האורניום על מנת להצדיק את היציאה למלחמה, למרות מסקנותיו הוא‏‏[1].

שמונה ימים אחר כך התפרסם הטור של נובק בו הוא כתב:

"וילסון מעולם לא עבד ב-CIA, אולם אשתו, ואלרי פליים, היא עובדת הסוכנות בתחום של נשק להשמדה המונית. שני אנשי ממשל בכירים אמרו לי שאשתו של וילסון הציעה לשלוח אותו לניז'ר"‏‏[2].

כשהתברר שפליים הייתה סוכנת מוסווית (היא הציגה את עצמה כ"אנליסטית אנרגיה" בחברת קש שהקים ה-CIA), התפרצה השערורייה. רבים, בהם וילסון, האשימו את אנשי הממשל בכך שהדליפו את המידע על מנת לפגוע בקריירה של פליים, ובכך לנקום בווילסון על ביקורתו הפומבית, וכי פגעו בכך בביטחון המדינה. האצבע המאשימה הופנתה בעיקר כלפי קארל רוב, יועצו הקרוב של בוש.

חקירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרשה הפכה לפלילית כאשר בסוף ספטמבר דרש ה-CIA ממשרד המשפטים לפתוח בחקירה כדי לבדוק האם נעברה עבירה על "חוק ההגנה על זהויות מודיעיניות", חוק האוסר על חשיפה ביודעין של זהות סוכן מודיעין חסוי על ידי מי שמידע כזה הגיע אליו מתוקף תפקידו. חבר מושבעים גדול, שלו הסמכות להחליט על הגשת כתבי אישום, הושבע ב-31 באוקטובר. בשל חשש לניגוד אינטרסים של העומדים בראש משרד המשפטים, הועבר ניהול החקירה בסוף דצמבר לידי התובע המיוחד פטריק פיצג'רלד.

במהלך החקירה הועלו שמותיהם של עיתונאים נוספים מלבד נובאק כמי שקיבלו מידע מאנשי ממשל בנושא פליים. שניים מהם, מאט קופר מהטיים מגזין וג'ודית מילר מהניו יורק טיימס נדרשו להעיד בפני חבר המושבעים, אך סירבו מטעמי חיסיון עיתונאי. ב-29 ביוני 2005 ניתן לשניים אולטימטום למסור עדות. קופר התרצה אחרי שקיבל אישור מהמקור שלו, ככל הנראה קארל רוב, והעיד. לעומתו מילר, שהמקור שלה היה לואיס "סקוטר" ליבי, סירבה להעיד, ונשלחה לכלא למרות שכלל לא פרסמה כתבה בנושא. ב-29 בספטמבר, אחרי שישבה 85 יום בכלא, הסכימה מילר, בעקבות שיחת טלפון עם ליבי ששחרר אותה מהחיסיון, להעיד על שיחותיה עמו, ושוחררה.

ב-28 באוקטובר 2005, עם תום תקופת המינוי של חבר המושבעים הגדול, הודיע התובע פיצג'רלד שחבר המושבעים החליט על הגשת כתב אישום נגד לואיס "סקוטר" ליבי, ראש המטה והיועץ לענייני ביטחון לאומי של סגן הנשיא דיק צ'ייני. ליבי לא הואשם בעבירה על "חוק ההגנה על זהויות מודיעיניות", עברה שהסף הדרוש בשביל לבסס אותה גבוה ביותר, אלא בעברות של עדות שקר, ושיבוש מהלכי משפט. בכתב האישום נטען שליבי שיקר הן בפני חוקרי ה-FBI והן בעדות בשבועה בפני חבר המושבעים, כשטען שקיבל את המידע על פליים לראשונה בשיחות עם עיתונאים, ולא מגורמי ממשל (טענה שאם הייתה נכונה הייתה מסירה מעליו את החשדות המקוריים). בעקבות הגשת כתב האישום התפטר ליבי מתפקידו. ב-6 במרץ 2007 הורשע ליבי במתן עדות שקר ושיבוש מהלכי משפט.

למרות שערב פרסום החלטת חבר המושבעים הוזכר גם קארל רוב כמי שעשוי להיות מואשם, עם פיזור חבר המושבעים לא הוגש נגדו כתב אישום, והוא נשאר בתפקידו.

ב-7 בספטמבר 2006 הודה ריצ'רד ארמיטאג' שהוא היה המקור של נובאק בכתבתו. הוא לא הועמד לדין מכיוון שלא היו שום הוכחות שהוא ידע על כך שפליים הייתה סוכנת מוסווית.

ב-2007 פרסמה ואלרי פליים ספר זכרונות על הפרשה בשם "Fair Game: My Life as a Spy, My Betrayal by the White House", שם שמתייחס לאמירה שיוחסה עם פרוץ הפרשה לקארל רוב, כאילו פליים היא "מטרה מותרת" ("fair game"). הספר עובד לסרט בשם משחק הוגן (באנגלית "Fair Game") שיצא להקרנה ב-2010 ובו מככבים נעמי ווטס בתפקיד פליים ושון פן בתפקיד בעלה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ What I Didn't Find in Africa, by Joseph C. Wilson 4th (New York Times)
  2. ^ Mission To Niger, by Robert D. Novak (Washington Post)‏