פרשת קולנוע היכל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קולנוע היכל

פרשת קולנוע היכל התרחשה בפתח תקווה בשנת 1984, כאשר ראש העירייה דב תבורי החליט לאפשר הקרנת סרטים ב"קולנוע היכל" בליל שבת, בעוד ששומרי השבת, דתיים לאומיים וחרדים, התנגדו לכך. הפרשה התפרסמה והפכה לדוגמה בולטת לנקודת חיכוך בין דתיים לחילונים, ולמקרה-בוחן באשר ליישום ה"סטטוס קוו".

מהלך האירועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך שנים רבות היה אולם קולנוע היכל סגור בשבת בהתאם לחוק עזר עירוני בפתח תקווה[1]. בשנת 1983 נבחר לראשות עיריית פתח תקווה דב תבורי, מועמד המערך. עם זכייתו בתפקיד הבטיח תבורי כי "תושבי פתח תקווה שירצו לחזות בסרטים בלילות שבת לא יצטרכו לנסוע עד תל אביב". בניגוד לערים אחרות בהן נפתחו בתי קולנוע בליל שבת בניגוד לחוקי העזר העירוניים, הוביל תבורי לשינוי חוק העזר העירוני. עוד טרם אושר השינוי על ידי שר הפנים, נערכה ב-21 בפברואר 1984, הקרנה ראשונה בשבת. הרבנים הראשיים של פתח תקווה, ברוך שמעון סלומון ומשה מלכה, הובילו אלפי דתיים בהפגנה נגד חילול השבת[2]. עשרות אלפי מפגינים דתיים הגיעו להפגנה בליל שבת, אך ההפגנה לא הועילה ובית הקולנוע המשיך בהקרנת סרטים גם בשבתות הבאות, ושומרי השבת מצידם המשיכו את ההפגנות.

כעבור תקופה ארוכה של הפגנות החליטו המתנגדים הדתיים כי עליהם להרחיב את המאבק לתחומים אחרים. במרץ 1984 פרצו הרבנים הראשיים של פתח תקווה אל מועצת העירייה כדי לבטא את התנגדותם. במקביל ערכו הרבנים שיחות עם ראש העירייה במטרה לשכנעו לחדול מהקרנת סרטים בשבת. אנשי ציבור דתיים מהליכוד, אגודת ישראל והמפד"ל הפעילו לחץ פוליטי, ושמעון פרס שהיה אז ראש הממשלה, זימן את דב תבורי ללשכתו וביקש ממנו להגיע לפשרה עם רבני העיר - אך ללא הועיל. תבורי היה נחוש בדעתו להמשיך ולאפשר הקרנת סרטים בערבי שבת, אחרת יתפטר. את דעתו הנחרצת הסביר בכך שלדעתו יש צורך להיענות לדרישות בני הנוער לבידור בסופי שבוע. הוא טען שבני הנוער בלילות שבת היו נוסעים לתל אביב בכלי הרכב של הוריהם, דבר שיש בו סיכון, הוצאות מיותרות וניתוק העיר מבני-הנוער שלה. תבורי העיד על עצמו כי הוא לא מעוניין לפגוע בציבור הדתי בעיר, ולכן הבטיח כי מכירת הכרטיסים תיעשה לפני כניסת השבת, והקרנת הסרטים לא תתחיל לפני השעה עשר בליל שבת. בראיון עיתונאי אמר: "מאבק החרדים ייזכר לדורות כקרב על פתיחת העיר שהייתה כמו במצור של שבת, זהו הקרב על הדמוקרטיה. עשרים אחוז דתיים רוצים לכפות את השבת שלהם על שמונים אחוז חילוניים."

החזית הדתית החליטה להיעזר בחוק הקיים נגד ראש העירייה. חוקי העזר העירוניים אוסרים הפעלת קולנוע בשבת ולכן הוגשה תביעה לבית המשפט המקומי נגד בעלי "קולנוע היכל" העוברים על החוק האוסר פתיחת בתי עינוגים בשבת. בתגובה לפעולה זו של החזית הדתית החליט ראש העירייה לעשות תיקון בחוק והוסיף כי אם יש עניין ציבורי, יוכל ראש העירייה לתת רישיון לבית עסק לפתוח בשבת. התיקון לא אושר בכנסת ובינתיים התנהל המשפט נגד הבעלים של קולנוע היכל.

ההפגנות הפכו לדבר שבשגרה, עד שערב שבת אחד במהלך הפגנה נעצר הרב הראשי סלומון. בעקבות האירוע איימה אגודת ישראל לפרוש מהקואליציה וחבר כנסת מוטה גור הזהיר מפני נפילת הממשלה בעקבות פולמוס השבת, ושר המשטרה הורה לשחררו מיד.

ב-30 במרץ 1984 הוכרזה שביתת נשק לבקשת המשטרה כיוון שבאותה תקופה חל יום האדמה במגזר הערבי וכל כוח האדם המשטרתי גויס לשמירה על השקט בתחומי המגזר. אך מיד לאחר הפוגה קצרה זו התחדש העימות בין דתיים לחילונים בפתח תקווה ושוב עצרה המשטרה רבנים ובתגובה שבתו בתי הדין הרבניים והמועצות הדתיות יום שלם.

באפריל 1984 אורגן מופע של זמרים ואמנים ליום השבת, בתמיכה בפתיחת הקולנוע בשבת. ההיענות למופע הייתה גבוהה וכל הכרטיסים נמכרו שבוע מראש. ההפגנות המשיכו להתקיים גם בחודשים מאי ואוגוסט. לאחר מכן הייתה תקופת רגיעה כיוון שהקולנוע שופץ ונסגר לתקופה של שנה וחצי. כאשר נפתח הקולנוע המחודש שוב החלו ההפגנות, והמשטרה החליטה לחדול מלתת אישורים להפגנות. בתגובה, הגישה החזית הדתית עתירה לבג"ץ נגד המשטרה בה נטען כי זו זכותם להפגין והמשטרה לא יכולה למנוע מהם את זכותם הטבעית. בג"ץ קבע כי במשך שבע שבתות יוכלו להפגין הפגנה גדולה ואחר כך ייאסרו הפגנות גדולות. החלטה זו נתקבלה כיוון שלמשטרה לא היה מספיק כוח אדם שיפקח בהפגנות, בנוסף לעובדה שההפגנות שנערכו עד כה לא שינו מאומה. כתגובה להחלטה זו של בג"ץ התאגדו אנשי אקדמיה דתיים לגוף שנקרא "אקדמאים לשמירת ערכי היהדות". גוף זה ביצע הסברה בדבר חשיבות שמירת השבת בעיר, ושמירה על צביון דתי ויהודי במדינת ישראל.

חרף פסק הדין שנתן בג"ץ ההפגנות לא הפסיקו, ואלפים הגיעו להפגין בערבי שבת, כולל תושבי בני ברק שהיו מגיעים ברגל לאחר סעודת ליל שבת. בסוף יוני 1986 הואשמו הרב חיים ואלקין והרב ברוך סלומון בהתקהלות בלתי חוקית, וקיבלו עונש מאסר על תנאי. הגורמים מסביב שנטלו חלק במאבק הממושך החלו מתעייפים, השוטרים כבר לא רצו להגיע בערבי שבת לפקח על הפגנות ואיימו בהתפטרותם, גם מספר המפגינים החל לרדת. לבסוף, ההפגנות פסקו לחלוטין במהלך 1987, כשלוש שנים לאחר תחילת המאבק. "קולנוע היכל" המשיך לפעול בשבת.[3]

ניתוח האירועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריקטורה מאותם ימים

עם הקמת מדינת ישראל נקבע כי השבת וחגי ישראל הם ימי המנוחה הקבועים בישראל, ובשנת 1951 נחקק חוק שעות עבודה ומנוחה. כדי להביא לפשרה בין האידאולוגיות השונות בנושא בין דתיים לחילונים, החליטה ממשלת ישראל עוד בראשית דרכה לנקוט במדיניות של פשרה בין הצדדים באופן שבו נמנעים מהכרעה ברורה בנושא, דרך שכונתה "סטטוס קוו". במסגרת ה"סטטוס קוו" הוחלט כי כל עיר תפעל על פי תקנות עזר עירוניות. תוכן התקנות משתנה מעיר לעיר בהתאם לאופי הפוליטי והדתי בעיר. בפתח תקווה למרות חוק העזר העירוני לא הושגה הסכמה מצד הציבור הדתי והחרדי בעיר באשר לפעילותו של הקולנוע בשבת, והם לא הסכימו קבל את מדיניות העירייה בנדון.

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סטטוס קוו (ישראל)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • א. חשביה, פתח תקווה – אם ועיר. 120 השנים הראשונות, הוצאת עיריית פ"ת באמצעות מילוא, תל אביב, 1998.
  • א. כהן וב. זיסר, מהשלמה להסלמה- השסע הדתי חילוני בפתח המאה העשרים ואחת, הוצאת שוקן, תל אביב, 2003.
  • א. שביד, "השבת במדינת ישראל", בתוך: א. דרומי (עורך), שבת אחים - יחסי חילונים דתיים עמדות הצעות אמנות. (עמ' 220-225), הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים, 2005.
  • נ. גוטקינד-גולן, "פרשת קולנוע היכל", בתוך: י. ליבמן (עורך). לחיות ביחד - יחסי דתיים
  • חילוניים בחברה הישראלית. (עמ' 70-87), הוצאת כתר, ירושלים, 1990.
  • עם מקדשי שביעי - המערכה על קדושת השבת בפתח תקווה, ישראל, 1986.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראובן שפירא, שאבעס במלאבעס, דבר, 1 באוגוסט 1980
  2. ^ בוקי נאהבחוץ שאגו הדתיים, מעריב, 26 בפברואר 1984; המשך
  3. ^ (גוטקינד-גולן, 1990)