פרשת קלאדובו-שאבאץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרשת קלָאדוֹבוֹ–שַאבַּאץ (Kladovo–Šabac) היא פרשה בתולדות ההעפלה והשואה. בנובמבר 1939 יצאו 1,200 פליטים יהודים מגרמניה ומאוסטריה בדרכם לארץ ישראל. עקב בעיות בנתיבי הבריחה, היטלטלו הפליטים במשך שנה וחצי בין שני הכפרים קלאדובו (אנ') ושאבאץ שביוגוסלביה. רק כ-200 בני נוער מתוכם הצליחו לצאת לארץ ישראל עם הגעת סרטיפיקטים מעטים, וכל היתר, למעט שישה שברחו, נתפסו בידי הנאצים ונרצחו ביוגוסלביה.

המעפילים יצאו בסוף 1939, רובם מאוסטריה וגרמניה (בעיקר מווינה) ומיעוטם מצ'כוסלובקיה ופולין, בארגון המוסד לעלייה ב'. הם הפליגו במורד הדנובה בשלוש ספינות-נהר אל עבר הים השחור, בדרכם לנמל סולינה שברומניה, שם קיוו לעלות על אניית מעפילים לארץ ישראל אך נתקעו מול הכפר קלאדובו ביוגוסלביה. רינה אופנבך, מנהלת מאגר המידע לתולדות ההעפלה, טענה כי "הם יצאו לדרך אפילו שאין אנייה, כי הייתה החלטה 'לצאת, ויהיה בסדר'".. את כל החורף שבין 1939 ל-1940 הם העבירו בתנאים איומים. אחר כך הורידו אותם לחוף, שם הם חיו באוהלים ובצריפים, והמשיכו לחכות"[1].

בדצמבר 1939 הגיעו הפליטים לעיירה קלאדובו שבדרום המדינה, ובספטמבר 1940 הורו היוגוסלבים על העברת הקבוצה לעיירה שאבאץ הסמוכה לבלגרד. בשני היישובים הם פיתחו חיי קהילה עשירים בעזרת קהילת יהודי יוגוסלביה וחיכו לבואה של אונייה. הקבוצה עוכבה ביוגוסלביה במשך שנה וחצי בגלל מספר קשיים: תנאי מזג האוויר הקשים שהביאו לקפיאת הדנובה, אי מתן אישורי מעבר וסגירת נתיבי העלייה עקב היענות ממשלת יוגוסלביה לבריטים, ומהקושי הרב ברכישה ותפעול של אוניות בעת מלחמת העולם השנייה. המוסד לעלייה ב' אמנם רכש אנייה בשם "דריאן 2", אך עקב המלחמה לא יכלה להפליג לים האדריאטי ובהנהגת היישוב החליטו למכור אותה לבריטים, כדי לסייע להם במלחמה כנגד הנאצים. כשהאונייה חזרה לידי המוסד בדצמבר 1940 והושטה בים השחור למען חילוץ קבוצת הפליטים, קפאו מימי הדנובה ובשל כך התקבלה הוראה להחזירה לקונסטנצה ולהעלות עליה עולים אחרים.

לאחר מאמצים, הגיעו בתחילת 1941 סרטיפיקטים (אישורי עלייה של הבריטים) רק ל 250 בני נוער ומלווים הגיעו סרטיפיקטים כדי לעלות לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. בשל סרוב יוון לאפשר ליותר מחמישים בני נוער לעבור בשטחה בו זמנית - הם יצאו בקבוצות של 50 איש בחודשים מרץ וראשית אפריל 1941, בשבועות האחרונים לפני הכיבוש הגרמני. הקבוצה החמישית לא הספיקה לצאת. מיד לאחר מכן נפלו אנשי קלאדובו-שאבאץ בידי הגרמנים שכבשו את יוגוסלביה ורוב חבריה, כ-1,000 במספר, נרצחו בידי הנאצים, למעט שישה (חמישה בחורים ובחורה אחת) שברחו והמשיכו בזהות בדויה דרך החוף הדלמטי לאיטליה. בתחילה נאסרו כל הגברים במחנה ריכוז בשאבאץ (אנ'), ולאחר מכן הוצאו להורג בידי הצבא הגרמני ב-8–9 באוקטובר 1941 בבורות שנאלצו לחפור על שפת נהר הסאווה בזאסביציה. הנשים והילדים נחנקו במשאיות גז יחד עם נשים וילדים נוספים במחנה סיימישטה בבלגרד באפריל 1942[2].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חנה ויינר, דליה עופרפרשת קלאדובו-שאבאץ, תל אביב: העמותה לחקר מערכות ההעפלה ע״ש שאול אביגור, אוניברסיטת תל אביב, 1992, ISBN 9651308354 (בשנת 1996 ראה אור בתרגום לאנגלית בשם "Dead-end Journey: The Tragic Story of the Kladovo-Šabac Group")
  • רות קליגר-עליאבהמפלט האחרון, תל-אביב: עם עובד, 1976
  • הרטה רייך, בתוך יומיים, הרטה רייך ועקבות של חיים יהודיים בעיירה מירצצושלג שבאוסטריה, תרגם מגרמנית רוני רייך, הוצאת כרמל, ירושלים, 2009
  • מנחם שלח, הקשר היוגוסלבי: יוגוסלביה ועלייה ב', 1938-1948, פרק שמיני: הטרגדיה של קלאדובו (עמ' 56–66), עם עובד, 1994

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עופר אדרת, מכתבים אחרונים, "הארץ", 9 בנובמבר 2012
  2. ^ דליה עופר, בעקבות הזיכרון: ניצולים ובני משפחותיהם - המקרה של פליטי קלאדובו-שאבאץ בתוך כתב העת "ישראל" מס' 9 (תשס"ו) באתר אוניברסיטת תל אביב