פרשת שפיגל

פרשת שפיגל (בגרמנית: Spiegel-Affäre) הייתה שערורייה פוליטית, שזעזעה את גרמניה המערבית בשנת 1962. השערורייה החלה כאשר השבועון דר שפיגל פרסם תחקיר, לפיו הצבא הגרמני - הבונדסוור, נמצא במצב גרוע, ואינו מסוגל להתמודד עם האיומים מצד ברית ורשה של הגוש המזרחי. הפרשייה גרמה להתפטרותו של שר ההגנה פרנץ יוזף שטראוס.

הפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגיליון דר שפיגל מ-10 באוקטובר 1962 פרסמו קונרד אהלר והנס שמלץ, מאמר על תוצאות תמרון נאט"ו, Fallex 62. במאמר נטען כי הצבא הגרמני - הבונדסוור, אינו ערוך למתקפת מנע כנגד הצבא האדום וכוחות ברית ורשה. המאמר ביקר באופן אישי את שר ההגנה פרנץ יוזף שטראוס, וטען שהוא מבסס מדיניות הגנה הססנית שלוקחת בחשבון פלישה סובייטית עמוק אל תוך שטחי גרמניה. את המידע הדליף לדר שפיגל, אוברסט אלפרד מרטין.

ב-10 באוקטובר 1962 הביע התובע הכללי הפדרלי אלבין קון את חששו כי המידע שפורסם בדר שפיגל מהווה בגידה, וביקש ממשרד ההגנה לספק חוות דעת של מומחה שיבדוק אם החומר שפורסם מסכן את ביטחון המדינה. יום למחרת, עורך הדין פרידריך אוגוסט פרייהר פון דר היידטה (שהיה גם אוברסט במילואים), הגיש תלונה לבית המשפט של וירצבורג נגד חברי מערכת דר שפיגל. צוות החקירה של משרד ההגנה בהובלת זיגפריד בובאק הגיע למסקנה כי המידע שפורסם אכן מסכן את ביטחונה של גרמניה המערבית, והגיש את חוות דעתו לתובע הכללי. ב-23 באוקטובר הוציא בית המשפט העליון צווי מעצר כנגד נגד קונרד אהלר, העורכים הראשיים קלאוס יעקבי ויוהנס ק. אנגל והמו"ל רודולף אוגשטיין. כמו כן הוצא צו חיפוש במשרדי העיתון.

שטראוס, לחץ על המשטרה לבצע את המעצרים במהירות המרבית. אהלר נמצא באותו זמן בחופשה בספרד, אולם שטראוס פנה אל המשטרה הספרדית באמצעות הנספח הצבאי ודאג שהמעצר יתבצע עוד באותו הלילה. רודולף אוגשטיין ירד למחתרת, אולם הסגיר את עצמו למשטרה ב-28 באוקטובר. המעצרים גררו מחאות רבות, בעיקר מצד סטודנטים בכל רחבי גרמניה המערבית. שאר עיתוני המדינה פתחו גם הם במחאה על מה שתואר כרמיסת חופש העיתונות. החיפוש במשרדי דר שפיגל התארך, וכל העיתונים התנדבו לאפשר לדר שפיגל להשתמש במשרדים ובציוד שלהם באופן זמני.

ב-7 בנובמבר הציגה האופוזיציה שאלות על הפרשה לקנצלר קונרד אדנאואר. אדנאואר הגן בתוקף על צעדי המשטרה, וכינה את עורכי דר שפיגל "בוגדים" תוך שהוא מתעלם מעיקרון חזקת החפות. שטראוס טען כי אין לו כל קשר לפרשה, והמשטרה פועלת באופן עצמאי לחלוטין. עם זאת, בהדרגה התברר כי הוא הפעיל לחצים על המשטרה לזרז את המעצר, ועודכן בכל שלביו. אדנאואר אותגר גם בידי בני בריתו ושותפיו לקואליציה מהמפלגה הדמוקרטית החופשית. וולפגנג שטמברגר שהיה שר המשפטים מטעם המפלגה, זעם על כך שלא עודכן כלל בכל פרטי הפרשה. בדיעבד התברר כי גם לכך היה אחראי שטראוס. הוא שכנע את מזכיר הממשלה במשרד המשפטים לא לעדכן את שטמברגר באירועים.

ב-19 בנובמבר התפטרו כל חמשת שרי המפלגה הדמוקרטית החופשית במחאה נגד התנהלותו של שטראוס. ב-30 בנובמבר התפטר שטראוס עצמו מתפקידו, מה שהוביל את אדנאואר להכריז על פירוק הממשלה. ב-14 בדצמבר הצליח אדנאואר להרכיב ממשלה חדשה (ממשלת אדנאואר החמישית), שהתקיימה עד 11 באוקטובר 1963. העצורים שוחררו בהדרגה. האחרון ששוחרר היה רודולף אוגשטיין, שיצא לחופשי ב-2 בפברואר לאחר 103 ימים במעצר.

המשפט כנגד עורכי דר שפיגל נמשך במשך כמעט שלוש שנים נוספות. ב-13 במאי 1965 זיכה בית המשפט את העורכים מכל ההאשמות. כמו כן זוכה המדליף אלפרד מרטין. בית המשפט קבע כי דר שפיגל לא פרסם שום מידע שלא היה ידוע כבר לציבור או פורסם בעבר בדו"ח רשמי או אף בעיתון אחר. עורכי דר שפיגל הגישו עתירה נגד החלטת בית המשפט ודרשו להכריז על כך שצווי המעצר והחיפוש היו לא חוקיים. ב-5 באוגוסט 1966 דחה בית המשפט את העתירה.