פר אנייר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שמו של אנייר מונצח על לוח זיכרון לראול ולנברג ולמצילי יהודים נוספים, בחצר בית הכנסת הגדול של בודפשט

פר יוהאן ולנטין אניירשוודית: Per Johan Valentin Anger; ‏7 בדצמבר 1913 - 26 באוגוסט 2002) היה דיפלומט שוודי שבמהלך מלחמת העולם השנייה נטל חלק במאמצים לשחרר יהודים הונגריים ממעצר וגירוש בידי הנאצים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנייר נולד בגטבורג. הוא למד משפטים באוניברסיטת סטוקהולם ומאוחר יותר באוניברסיטת אופסלה. לאחר סיום לימודיו, בנובמבר 1939, הוא גויס לצבא. עם תום שירותו, הציע לו משרד החוץ השוודי משרת מתלמד בצירות בברלין שם החל לעבוד בינואר 1940. אנייר סופח למחלקת המסחר, אך לאחר שהצירות קיבלה מידע אודות התקפה נאצית קרובה על נורווגיה ועל דנמרק, נעשה מעורב במסירת מודיעין לסטוקהולם. ביוני 1941 חזר לסטוקהולם, שם פעל למען יחסי המסחר בין שוודיה והונגריה. בנובמבר 1942 נשלח לבודפשט כמזכיר שני בצירות השוודית.

לאחר פלישת גרמניה להונגריה ב-19 במרץ 1944, אנייר נעשה מעורב במאמצים לסייע ליהדות הונגריה. הוא יצא ביוזמה לספק דרכונים שוודיים זמניים ואישורים מיוחדים על מנת להגן על היהודים מפני מעצר וגירוש. תחילה סופקו כ-700 מסמכים. אף על פי שחוקיות המסמכים הייתה מוטלת בספק, הממשלה ההונגרית הסכימה להכיר בבעליהם כאזרחים שוודיים. ב-9 ביולי הגיע ראול ולנברג לבודפשט, ומיד החל לפעול להרחבת יוזמתו של אנייר. הוא יזם אישורים צבעוניים להגנה (Schutzpasse) ואף יצר אזורים מוגנים ברחבי העיר.

אנייר וולנברג שיתפו פעולה. כאשר תנועת "צלב החץ" תפסה את השלטון, באוקטובר 1944, והשליטה טרור, אנגר, ולנברג, ועמיתיהם נטשו את השגרה הדיפלומטית של עבודתם והחלו לפעול יומם וליל כדי להציל יהודים ממסעות המוות וההוצאות להורג. אנייר שוחרר שלושה חודשים מאוחר יותר, אך ולנברג לעולם לא נראה יותר. הוא הפך לאחד מהנעדרים הבולטים ביותר במאה ה-20.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העולם השנייה, שירת אנייר במשרות דיפלומטיות במצרים, באתיופיה, בצרפת, באוסטרליה ובארצות הברית. מאוחר יותר הפך לראש תוכנית הסיוע הבינלאומית של שוודיה ושירת כשגריר באוסטריה, בקנדה ובאיי בהאמה. לאחר המלחמה הוביל מאמצים לחקור את אחריתו של ולנברג ולשם כך נפגש אישית עם מיכאל גורבצ'וב בשנות ה-80 של המאה ה-20. בשנת 2000 הממשלה הרוסית הכירה לבסוף בכך שוולנברג ונהגו מתו בחסות הסובייטים בשנת 1947, אך נסיבות המוות נותרו לא נהירות.

ב 1981 פרסם אנגר ספר זכרונות בו תיאר את מעשי ההצלה בבודפשט, את פגישתו האחרונה עם וולנברג, וכלל תיאור ביקורתי של הניסיונות להתחקות על גורלו של וולנברג.

בספר יש פרק המוקדש לשובו של אנגר לבודפשט 13 שנה לאחר ששוחררה על ידי הצבא האדום. באותה עת שירת בשגרירות השוודית בווינה. לאחר שברית המועצות דיכאה את המהפכה ההונגרית, נשלח אנגר לבודפשט כדי לתגבר את הנציגות השוודית שם. הוא מתאר כיצד בשובו לוינה ראה את הפליטים הרבים שנהרו לגבול האוסטרי והגיעו למחנות פליטים שם. "באנדאו האוטובוס חנה על גבעה קטנה לצד הגבול, והלכתי לכוון התעלה.... הפליטים הגיעו באותן שעות כמו בלילה הקודם, ואותם מראות נשנו. הובלתי קבוצת פליטים לכיוון האוטובוס, שם חיכתה מרגיט למל [מן הארגון השוודי הצילו את הילדים], שביעילות ארגנה הסעות מאנדאו למחנה הקליטה. בין הפליטים היו כמה יהודים שוולנברג ואני הצלנו בזמנו בעזרת דרכוני חסות שוודיים. אישה הונגריה מבוגרת נפלה בבכי לתוך זרועותיי. היא הכירה אותי מן היום בסוף 1944 כאשר הצלחתי להוציא כמה יהודים מגירוש. היא הייתה אחת מהם! הייתה זו תזכורת מוזרה ונוגעת ללב מן הימים שביליתי עם ראול ולנברג בהונגריה."

הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-28 באפריל 1981 הכיר מוסד יד ושם באנייר כאחד מחסידי אומות העולם. בשנת 1955 הוענק אות הגבורה של הרפובליקה ההונגרית. בשנת 2000 הוענקה לו אזרחות ישראלית של כבוד. בשנת 2001, מוזיאון ההיסטוריה של שוודיה בארצות הברית העניק לו "פרס הומניטרי ברוח ראול וולנברג". באפריל 2002 ראש ממשלת שוודיה גורן פרסון העניק לאנייר את אות ה"Illis Quorum Meruere Labores" עבור פעילותו במהלך המלחמה ואחריה.

אנייר נפטר בסטוקהולם לאחר שלקה בשבץ.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה יגר (תרגום), פר אנגר, עם ראול ולנברג בבודפשט, זיכרונות משנות המלחמה בהונגריה, הוצאת כרמל, 2017

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]