פתרון תורה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פתרון תורה (נקרא גם מדרש התורה) הוא ילקוט מדרשים על חמישה חומשי תורה שנערך ככל הנראה בבבל בתקופת הגאונים.

זהותו של מחבר המדרש אינה ידועה בוודאות וחלק מהחוקרים משערים שמחברו הוא רב האי בן נחשון (שימש כגאון סורא בשנים 886–896) או רב האי בן שרירא (שימש כגאון פומבדיתא בשנים 1004–1038). בתחילת כל פרשה במדרש מופיע פיוט העוסק בתוכנה של הפרשה.

שם המדרש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקולפון שבסוף כתב היד היחיד של המדרש, מכונה המדרש בשם "פתרון תורה", ובשם זה נדפס הספר בידי מהדירו פרופסור א"א אורבך. אך החוקר נחמיה אלוני שיער (על פי ממצאי גניזת קהיר) ששמו המקורי של הספר היה "מדרש התורה" אך מעתיק שהשתייך לעדה הקראית כינה את הספר בכינוי "פתרון תורה" שכן בקרב הקראים המונח "פתרון" היה יותר שכיח מהמונחים המקבילים "פירוש" ו"מדרש" שהיו נפוצים אצל הרבניים.

זהות העורך[עריכת קוד מקור | עריכה]

דעות החוקרים חלוקות לגבי זהותו של עורך המדרש.

מהדיר המדרש, א"א אורבך, שיער שהמדרש חובר על ידי דרשן שפעל בישיבת סורא בתקופת גאונותו של רב האי בר נחשון. אורבך העלה שתי השערות על זהות מחבר הפיוטים. הראשונה - עורך המדרש הוא גם מחבר הפיוטים והוא חתם בשמו של רב האי כדי לכבדו. והשנייה - רב האיי בן נחשון כתב את החרוזים כדי לצרפם לחיבור של שנערך בידי חכם מחכמי ישיבתו.

נחמיה אלוני שיער שרב האי בן נחשון גאון סורא עצמו הוא מחבר המדרש והפיוטים שבו ומדרש זה הוא החיור המוזכר ברשימות ספרים מהגניזה כ"פירוש התורה של רב האי".

חוקר הפיוט עזרא פליישר קבע שהסגנון הפייטני וצורת החריזה שבפיוטים, מתאימים לתקופתו של רב האי בן שרירא גאון פומבדיתא, אך רמתם נמוכה בהשוואה לפיוטים אחרים פרי עטו של רב האי ולכן שיער שרב האי עסק בעריכת המדרש וכתיבת הפיוטים שבו בשלב מוקדם יחסית של חייו.

לפי נחמיה אלוני ועזרא פליישר המדרש עבר עריכות מאוחרות יותר ויש בו כמה הוספות שנוספו בידי חכמים פרסיים בתחילת תקופת הראשונים.

תיאור המדרש[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדרש מחולק לפי הפרשות השבועיות כמו רוב המדרשים שבידינו.

בראש כל פרשה מופיע פיוט. הפיוט מחולק לבתים בני ארבע שורות ובסוף כל בית מובא פסוק מהתנ"ך הקשור לתוכן הבית. הפסוק שמובא בסוף הבית האחרון של הפיוט הוא הפסוק הראשון של הפרשה. בדרך כלל הפיוט עוסק באחד מהנושאים הבאים- שבחי הבורא, השכר לצדיקים והעונש לרשעים, קורות עם ישראל, ושמירת המצוות. בבתים האחרונים של כל פיוט עובר המחבר מהנושא הכללי שבו עסק לדיון בתכני הפרשה הנוכחית. בניגוד למקובל בפייטנות, הבתים העוסקים בפרשת השבוע כמעט ולא מבוססים על מדרשי חז"ל אלא רק על פשט הפסוקים. האקרוסטיכון בכל פיוט הוא אותיות הא"ב (בדרך כלל האותיות ש ות מוכפלות) ולאחר מכן השם "האי".

לאחר הפיוט מתחיל המחבר ללקט דרשות ממדרשי חז"ל על הפרשה. הדרשות מובאות בדרך כלל בלשון המקור. בנוסף למובאות מחז"ל, המהוות את רובו של המדרש, נכללו במדרש גם פירושים מקוריים של המחבר.

המחבר לא נהג לציין את מקורותיו. בכל פרשה השתמש המחבר במקורות שונים לפי צרכיו. מקורותיו של המחבר מגוונים והם כוללים את המשנה, התוספתא, הבבלי, הירושלמי, מדרשי הלכה של התנאים, מדרשי אגדה של האמוראים ומדרשים מאוחרים. המקור המאוחר ביותר המובא במדרש הוא ספר השאילתות של רב אחאי משבחא. לפני המחבר היו מדרשים קדומים שאבדו מאיתנו והם השתמרו רק בזכות הבאתם במדרש זה.

מחבר המדרש מרבה להתפלמס בחיבורו עם הקראים. לעיתים רחוקות יותר, הוא מתווכח גם עם טיעונים זוראסטרים, נוצריים, ומוסלמיים.

לפי חוקרת הפיוט שולמית אליצור, לעיתים התבסס מחבר המדרש על פיוטים קדומים של יניי והקליר, ועיבד את תוכנם מלשון פייטנית ללשון מדרשית, תוך שהוא מוותר על החריזה והמשקל ומחזיר את הפסוקים הרמוזים בפיוט לצורתם המקורית במקרא. תופעה זו היא הפוכה מהתופעה המקובלת שהפייטנים מתבססים על מדרשים שקדמו להם ומעבדים את תוכניהם ליצירה פייטנית[1].

המדרש כתוב בשפות עברית, ארמית גלילית וארמית בבלית, תלוי בלשון שבו נכתב המקור המצוטט בכל קטע. הקטעים שניסח מחבר המדרש עצמו כתובים בדרך כלל בעברית שלעיתים ניתן לזהות בה השפעות תחביריות של השפה הפרסית יהודית.

הדפסתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדרש לספרים ויקרא, במדבר ודברים, שרד בכתב יד שנכתב בעיר סמבאדגאן שבפרס, בשנת 1328. בכתב היד מופיע קולפון של הסופר ”כתבתי זה פתרון תורה ברוב עמלי ועניי אני יוסף העני והדל בן מרנא ורבנא פאר השליחים והדר המצליחין מ' שמואל זצ"ל”. נחמיה אלוני שיער שהמעתיק היה קראי, מכיוון שהכינוי "פאר השליחים והדר המצליחין" הוא כינוי נפוץ בקרב בני העדה הקראית. זהו כתב היד היחיד של המדרש, חוץ מכמה עמודים בודדים שהתגלו בגניזה.

בשנת 1977 (ה'תשל"ז) הדפיס יש"י חסידה חוברת בשם "רשויות רב האי גאון" שבה כלל את פיוטי ההקדמה לפרשות מתוך כתב היד של המדרש. בשנת 1978 (ה'תשל"ח) ההדיר א"א אורבך את המדרש כולו והוסיף מבוא והערות. בשנת 1985 (ה'תשמ"ה) הדפיס מלאכי בית אריה מהדורת פקסימליה של כתב היד והוסיף לה מבוא.

מכון זכרון אהרן הוציאו לאור מהדורה מבוארת של הספר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שולמית אליצור, 'מפיוט למדרש', בתוך: משה בר-אשר (עורך), ספר היובל לרב מרדכי ברויאר ב, ירושלים תשנ"ב, עמ' 383–397.