צ'אי לינג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
צ'אי לינג, 2009

צ'אי לינגמנדרינית תקנית: 柴玲, בפִּין-יִין: Chái Líng; נולדה ב-15 באפריל 1966) היא אחת ממנהיגות מחאת הסטודנטים באירועי כיכר טיין-אן-מן בשנת 1989,[1] מייסדת הארגון "כל הבנות מותרות" ששם לו למטרה לסיים את מדיניות הילד האחד של סין, ומייסדת קרן הפילהנתרופיה "Jenzabar" העוסקת בקידום זכויות אדם ברחבי העולם ובתכנון הון אנושי.[2]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'אי לינג נולדה בעיר ריזהו שנמצאת במחוז שאנדונג, ברפובליקה העממית של סין. היא בת בכורה להוריה, ולה שלושה אחים. שני הוריה היו רופאים בצבא השחרור העממי של סין.[3]

בשנת 1983 החלה ללמוד באוניברסיטת פקינג, בה היא סיימה את לימודי התואר הראשון בפסיכולוגיה. במהלך לימודיה פגשה את פנג קונדג', אותו פגשה לאחר מעצרו ב-1 בינואר 1987 בעקבות השתתפותם המשותפת בהפגנה למען עידוד הדמוקרטיה ברפובליקה, מי שלימים עמד לצידה בהובלת המחאה בכיכר טיין-אן-מן.

באביב 1988 נישאו השניים תחת זהות בדויה, מאחר שהם היו מתחת לגיל הנישואים המותר בסין.[4][5] לאחר חתונתם, החלה את לימודי ההתמחות שלה בפסיכולוגיית ילדים באוניברסיטת בייג'ינג. זמן קצר לאחר המאורעות בכיכר, השניים התגרשו.[6]

בשנת 1989 הובילה עם מספר סטודנטים נוספים את מחאות אירועי כיכר טיין-אן-מן, במהלכם התקיימו שישה שבועות של הפגנות. הפגנות אלו באותה העת היו האיום המרכזי ביותר על המשך שלטונה של המפלגה הקומוניסטית של סין.

בשנת 1998 היא סיימה לימודי תואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת הרווארד ובאותה שנה הקימה את קרן הפילנתרופיה "Jenzabar" שיעודה הוא עידוד זכויות אדם ברחבי הקהילה העולמית, עידוד ההשכלה האקדמית, ותכנון ופיתוח ההון האנושי.[7]

בשנת 2010 התנצרה, ובאותה שנה ייסדה את הארגון "כל הבנות מותרות"[8] שמטרתו העיקרית היא ביטול מדיניות הילד האחד בסין,[9] במסגרתה בוצעו הפלות רבות להריונות אשר בהם התגלה כי העובר אותו נושאת האם הוא עובר נקבי, מאחר שהמדיניות הגבילה את הילודה ורבים העדיפו שנשותיהם תלדנה בנים, שכן מבחינת המסורת הסינית לילד אחריות לקיום המשפחה כאשר הוריו מגיעים לגיל בגרות, וכן נושא הבן את מורשתו של אביו - שמהווה המשך לשושלת המשפחתית.

המחאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1989 אירעו אירועי כיכר טיין-אן-מן, בהם קבוצות של סטודנטים בהשראת מוריהם מחו בטענה כי צריכות להיות ברפובליקה רפורמות רחבות לקידום הדמוקרטיה במדינה, אך בניגוד למחאה הקודמת שהתרחשה בשנת 1987 (בה כאמור השתתפה גם כן), המחאה זכתה לתמיכה נרחבת של אנשי תעשייה שהיו חרדים גם הם למידת השחיתות בשלטון, וכך נוצר מצב שבו רוב התושבים תומכים בהפגנות ובמחאה. בשיאן של ההפגנות ריכזו המארגנים מעל מיליון איש בכיכר טיין-אן-מן.

צ'אי הייתה ממנהיגות המחאה, היא יזמה שביתת רעב וסחפה אחריה סטודנטים רבים שכינו אותה "המפקדת העליונה" של המחאה.[10] ההפגנות נמשכו שישה שבועות בהם המשטר חשש להמשך שלטונו, ואף הונהג שלטון צבאי במדינה, אך היא המשיכה להנהיג את המחאה, גם לאחר שחלק לא מבוטל מהמוחים (ובהם בעלה) עזבו את המחאה בעקבות הסנקציות שהטיל השלטון.

ב-1 ביוני התקבלה החלטה לפנות את המפגינים בכוח ואף הוחלט להשתמש בצבא הסיני על מנת לפנות את המפגינים. כניסת החיילים נתקלה בהתנגדות עזה מצד המפגינים בהנהגתה של לינג, ואף מספר חיילים נהרגו במהלך ניסיון זה. בליל 4 ביוני התנהלו קרבות אש חיה בין המפגינים לחיילי הצבא הסיני, רבים מן המפגינים נפגעו. גם אצל חיילי הצבא עורר הקרב מול המפגינים מהומות רבות שנגמרו במשפטי שדה שנערכו לחיילים וקצינים שסירבו לפעול כנגד המפגינים. מספר שעות לאחר מכן הוכנעו המפגינים.[11]

לאחר המחאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הקרבות והשפעתה הרבה של המחאה הן בקרב ציבור הסיני והן בקרב הקהילה העולמית, הוציאה ממשלת סין רשימת מבוקשים שכללה 21 ממנהיגי המחאה. את הרשימה פתחה לינג, ובכך הפכה לאישה המבוקשת ביותר בסין בעקבות המחאה.[12]

חלק מהמבוקשים אכן נעצרו ואף ריצו עונשי מאסר ארוכים, אך לאחר מכן הורשו לעזוב את המדינה לארצות הברית. לינג הצליחה לחמוק מכוחות הצבא, נמלטה להונג קונג, ודרכה ברחה לצרפת בה שכנה כ-10 חודשים, כאשר מקום הימצאה באותה התקופה אינו היה נודע.

באפריל 1990 הגישה בקשה רשמית לשלטונות האמריקאים למקלט מדיני באמצעות צרפת, בטענה שנשקפת לה סכנה בארץ מוצאה. בקשתה אושרה והיא היגרה לארצות הברית, ומאז מתגוררת בארצות הברית.

על השתתפותה במחאה היא הייתה מועמדת פעמיים לזכייה בפרס נובל לשלום.[13]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא צ'אי לינג בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ SPIEGEL ONLINE, Hamburg, Germany, CHINA: Schläge und Liebe - DER SPIEGEL 18/1989, www.spiegel.de
  2. ^ Forbes Welcome, www.forbes.com
  3. ^ Ling Chai, A Heart for Freedom. Carol Stream, Illinois: Tyndale House, 2011 ISBN 978-1-4143-6246-5. P.11.
  4. ^ Chai, Ling (2011). A Heart for Freedom. Carol Stream: Tyndale House. pp. 59–60.
  5. ^ Chai, Ling (2011). A Heart for Freedom. Carol Stream: Tyndale House. p. 80.
  6. ^ Wright, Taiwan (2001). The Perils of Protest: State Repression and Student Activism in China and Taiwan. Honolulu: University of Hawaii Press. p. 159.
  7. ^ "Jenzabar - About Us". Jenzabar - Software & services for your unique institution of Higher Education. (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-16 באוקטובר 2016. 
  8. ^ Chai Ling | All Girls Allowed, www.allgirlsallowed.org
  9. ^ "China: Aktivisten und Politiker warnen Westen vor Naivität gegenüber China". Die Zeit. 16 בנובמבר 2013. ISSN 0044-2070. בדיקה אחרונה ב-16 באוקטובר 2016. 
  10. ^ Interview at Tiananmen Square with Chai Ling | Asia for Educators | Columbia University, afe.easia.columbia.edu
  11. ^ Anjali Tsui and Esther Pang CNN, China's Tiananmen activists: Where are they now?, CNN
  12. ^ Jacobs, Andrew. "Tiananmen's Most Wanted". Sinosphere Blog. בדיקה אחרונה ב-17 באוקטובר 2016. 
  13. ^ Ap (4 באפריל 1990). "China Protest Leader Escapes". The New York Times. ISSN 0362-4331. בדיקה אחרונה ב-17 באוקטובר 2016.