צ'ארלס סאמנר

צ'ארלס סאמנר
Charles Sumner

סאמנר בשנת 1865, צולם בידי מת'יו בריידי
סאמנר בשנת 1865, צולם בידי מת'יו בריידי
לידה	6 בינואר 1811 בוסטון, מסצ'וסטס, ארצות הברית
פטירה	11 במרץ 1874 (בגיל 63) וושינגטון די. סי., ארצות הברית
מדינה
מקום קבורה	בית עלמין הר אובורן, קיימברידג' (מסצ'וסטס), ארצות הברית
השכלה	אוניברסיטת הרווארד
עיסוק	פוליטיקאי
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית (1854 – 1870, 1872 – 1874)
בת זוג	אליס הופר
סנאטור מטעם מדינת מסצ'וסטס 25 באפריל 1851 – 11 במרץ 1874 (22 שנים) → רוברט רנטול הבן ויליאם וושבורן ←
ראש ועדת החוץ של הסנאט של ארצות הברית 5 במרץ 1861 – 4 במרץ 1871 (10 שנים) → ג'יימס מאריי מייסון סיימון קמרון ←
חתימה

צ'ארלס סאמנר (באנגלית: Charles Sumner;‏ 6 בינואר 1811 – 11 במרץ 1874) היה מדינאי אמריקאי וסנאטור בסנאט האמריקאי מטעם מדינת מסצ'וסטס מ-1851 עד למותו בשנת 1874 שידוע בעיקר בשל תרומתו לתנועה לביטול העבדות בארצות הברית. סאמנר החל דרכו בתור עורך דין ונואם מוכשר שפעל בתוך תנועת ההתנגדות לעבדות במדינת מסצ'וסטס. סאמנר היה מעורב במספר ארגונים פוליטיים מתנגדי עבדות עד שבמהלך שנות ה-50 של המאה ה-19 חבר אל המפלגה הרפובליקנית בעת היווסדה. בשנת 1856, במהלך ויכוח סוער בנוגע לעבדות בארצות הברית מול חבר בית הנבחרים הדמוקרטי פרסטון ברוקס מקרוליינה הדרומית, ברוקס תקף את סאמנר במקלו וכמעט הרג אותו. האירוע הוביל להחרפת המאבק בין תומכי העבדות למתנגדי העבדות בהקדמה לפרוץ מלחמת האזרחים.

במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית הנהיג סאמנר את התנועה הרפובליקנית הרדיקלית אשר ביקרה את הנשיא אברהם לינקולן על שהיה רכרוכי בניהולו את המלחמה נגד הקונפדרציה בניסיונו לא לפגוע במרכזי אוכלוסין. במקביל, סאמנר עבד יחדיו עם לינקולן בנוגע ליחסי החוץ של ארצות הברית ופעל למנוע מהממלכה המאוחדת והקיסרות הצרפתית השנייה מלהתערב במלחמת האזרחים לטובת הקונפדרציה. לאחר המלחמה סאמנר אפילו הציע שבריטניה תשלם בפיצויים על תקריות ימיות בכך שתעניק את מושבותיה הקנדיות לארצות הברית. לצד תדיאוס סטיבנס, סאמנר התנגד לתוכנית השיקום של הדרום שהונהגה בידי הנשיא אנדרו ג'ונסון.

אף על פי שסאמנר תמך ברכישת אלסקה מהאימפריה הרוסית, הוא התנגד בצורה חריפה לסיפוח של הרפובליקה הדומיניקנית (נודעה באותה התקופה על שם בירתה, סנטו דומינגו). לצד מספר סנאטורים נוספים, סאמנר הנהיג את המאבק בקונגרס בנוגע לסיפוח נגד מדיניותו של הנשיא יוליסס ס. גרנט. בתגובה סאמנר הודח מתפקיד ראש הוועדה המנהלית ליחסי חוץ בידי הנשיא ומזכיר המדינה המילטון פיש. סאמנר איבד את מעמדו במפלגה הרפובליקנית כאשר תמך במועמד המפלגה הרפובליקנית - ליברלית, הוראס גרילי, במהלך הבחירות לנשיאות בשנת 1872. סאמנר נותר סנאטור ונפטר כעבור שנתיים. משנת 1867 ועד לפטירתו היה סאמנר חבר החברה הפילוסופית האמריקאית.

ביוגרפיה

שנותיו הראשונות וחינוכו

צ'ארלס סאמנר, בנו של צ'ארלס פינקאני סאמנר, נולד בבוסטון, בירת מדינת מסצ'וסטס בארצות הברית בשנת 1811. אף על פי שהוריו החלו דרכם מעוני, אביו של סאמנר למד משפטים ומונה לפקיד משפטי בבית הנבחרים של מסצ'וסטס ובהמשך לראשות עמדות מנהליות של רבעים בתוך בוסטון. סאמנר הצעיר התחנך בבית הספר הלטיני של העיר שם התחנך באידיאלים נוגדי העבדות שהנהיגו את הקריאה הפוליטית בניו אינגלנד עוד באותה התקופה. עוד מאביו של סאמנר, ששנא את מוסד העבדות, הושפע סאמנר בשנותיו הראשונות. לאחר שסיים את לימודיו בשנת 1830, התקבל סאמנר ללימודי משפטים באוניברסיטת הרווארד תחת ג'וזף סטורי.

לאחר סיום לימודיו בשנת 1834, סאמנר החל בפעילות עסקית בתור עורך דין פרטי לצד ידידו הקרוב ג'ורג' סטילמן הילארד. בשנת 1837 יצא סאמנר לטיול באירופה. תחילה הגיע אל לה האבר, ממלכת צרפת ובהמשך ביקר במוזיאון הלובר בפריז. תוך שישה חודשים דבר צרפתית בצורה שופטת ולמד על ההיסטוריה של הדין הפלילי. בהמשך ביקר בממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד שם פגש בהנרי ברוגהאם, הברון הראשון מברוגהאם וואוש , לשעבר הלורד צ'נסלור של בריטניה. סאמנר שב לבסוף לארצות הברית במהלך שנת 1840. סאמנר פעל למען מטרות פוליטיות רבות, כולל רפורמה בתנאיהם של אסירים בבתי כלא, פעילות ממשלתית להסדרי שלום בין מעצמות והוצאה לפועל של רפורמות החינוכיות. כמו כן סאמנר הושפע מפעילותו הציבורית של הנרי וודסוורת' לונגפלו. בשנת 1840, אותה השנה ששב ממסעו באירופה, החל סאמנר לעסוק בפוליטיקה של מסצ'וסטס.

תחילת הקריירה הפוליטית

ב-4 ביולי 1845 העביר נאום בנושא "הגדולה האמיתית של האומות" שהגדיר מחדש את הקריירה שלו. נאומו הנלהב של סאמנר הוכיח את כישרונותיו. הופעתו הפיזית בגובה של מטר וחמישה סנטימטרים תאמה את קולו החזק ודעותיו הנאמרות. סאמנר סייע להוראס מאן בשינוי החינוך הציבורי במדינת מסצ'וסטס, והביע את התנגדותו למלחמת ארצות הברית–מקסיקו, שבפועל הונהגה כדי למלא אחר האינטרסים של תומכי העבדות שקראו לסיפוח שטחים נרחבים ממקסיקו והפיכתם למדינות עבדים חדשות. סאמנר היה מעורב בתוך הפוליטיקה של המפלגה הוויגית. המפלגה הוויגית התפצלה לנוכח מועמדותו של זאכרי טיילור, בעל עבדים דרומי שמונה למועמד הוויגי לנשיאות במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1848.

לנוכח התפצלותה של המפלגה הפך סאמנר לקול מנהיג בתנועת הוויגים הצפוניים שהתנגדו לטיילור והיוו את עמוד השדרה של "מפלגת הקרקע החופשייה." מועמדותה של המפלגה לא הצליחה לנצח באף לא מדינה אחת בבחירות לנשיאות בשנת 1848, אך סאמנר הביע שביעות רצון מכך שמאמציהם של עמיתיו ושלו הביאו את הדיון אודות מעמדה של העבדות לקדמת הפוליטיקה האמריקאית. ארבע שנים לאחר מכן דחפו תוצאותיהם של הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1852 את סאמנר לסנאט של ארצות הברית, בתור סנאטור מטעם מדינת מולדתו. סאמנר התנגד לפשרת 1850 בין תומכי ומתנגדי העבדות וחוק העבד הנמלט שעבר בקונגרס גם כן באותה השנה והמשיך במערכה נגד העבדות ברגע שהפך לסנאטור.

סנאטור מטעם מסצ'וסטס

סאמנר בשנות ה-60.

המאבק בתנועה לביטול העבדות

ערכים מורחבים – התנועה לביטול העבדות, הרפובליקנים הרדיקלים

ב-19 במאי 1856 סאמנר נאם בסנאט בנושא הנפיץ האם לקבל את קנזס בתור מדינה חופשית או מדינת עבדות לנוכח הפרעות האלימות שהתרחשו בין מתיישביה סביב הפרשייה. בנאומו "הפשע נגד קנזס" זיהה סאמנר שני סנאטורים דמוקרטים כאשמים העיקריים בפשע זה – סטיבן דאגלס מאילינוי ואנדרו באטלר מקרוליינה הדרומית. הנציג פרסטון ברוקס היה מקרובו של באטלר בהנהגה הלאומית מטעם קרוליינה הדרומית. במקום לקרוא תיגר על סאמנר לדו-קרב, דבר שהיה אסור חוקתית אך מקובל תרבותית, ברוקס תקף אותו במקל קל מהסוג המשמש לאילוף כלבים סוררים. זמן קצר לאחר שהסנאט סגר את דיוני היום, ברוקס נע במהירות, והטיח את המקל שלו בעל ראש המתכת על ראשו של סאמנר אשר היה חסר הגנה. כשברוקס הכה שוב ושוב, קם סאמנר והתכופף שוב במצב של עיוורון, בניסיון חסר טעם להגן על עצמו. אחרי דקה ארוכה סיים ברוקס להכות את סאמנר, אשר דימם מכל גופו. לאורך כל האירוע לא התערבו חברי הקונגרס הנוכחים. ברוקס הלך ברוגע מחוץ לחדר מבלי שעוכב על ידי הצופים ההמומים. בן לילה הפכו סאמנר וברוקס לגיבורים פוליטיים באזורים שלהם. לאחר הצעת אי-אמון בבית הנבחרים, התפטר ברוקס מתפקידו, נבחר מיד מחדש, וזמן קצר לאחר מכן נפטר בגיל 37. סאמנר עבר התאוששות ממושכת מפציעותיו עד ששב לתפקידו בצורה סדירה מלאה בשנת 1859.

לנוכח עלייתה של המפלגה הרפובליקנית הצטרף סאמנר לחבריה והיה בין הדוברים המובילים של תנועת הרפובליקנים הרדיקליים שדגלה בביטול מיידי ומוחלט של העבדות בארצות הברית. היה בין חברי הקונגרס הראשונים שטענו כי יש להילחם במלחמת האזרחים האמריקנית כדי לסיים את העבדות ובכך להציל את האיחוד ולא קודם כל להציל את האיחוד. לאמיתו של דבר, לדבריו, שתי המטרות קשורות זו לזו בקשר בל יינתק. הוא כינה את העבדות "המעיין העיקרי של המרד" והתעקש, שברגע שממשלתו של הנשיא אברהם לינקולן יבטל רשמית את העבדות "המרד ימות בבת אחת." הוא פעל ללא לאות מאחורי הקלעים כדי למנוע מהרפובליקנים המתונים בקונגרס ובממשלו של אברהם לינקולן להתפשר בשאלת ביטול העבדות. כשהנשיא לינקולן הוציא את הצהרת האמנציפציה ב-1 בינואר 1863, ששחררה דה יורה את כל העבדים במדינות הבדלניות שהרכיבו את הקונפדרציה, שיבח סאמנר את פעולתו של לינקולן אך הוסיף כי ההכרזה הנשיאותית לא היתה מקיפה מספיק. רק ביטול עבדות לאומי, חסין מפעולת הופכין של בית המשפט העליון, יכול היה להבטיח קץ למוסד הנתעב – משמע שנדרש תיקון חוקתי.

כדי לזכות באישור הסנאט למה שהפך בהמשך לתיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית, שיתף סאמנר פעולה עם מספר פעילים נגד עבדות וכינן ברית ייחודית עם חברי הליגה הלאומית לאדיקות נשים. הליגה, שנוסדה לכינון רפורמות, קיימה את הכינוס הראשון שלה במאי 1863 והחלה במסע לאיסוף מיליון חתימות על עצומה הדורשת תיקון חוקתי לביטול מוחלט של העבדות בארצות הברית. כדי לקבל עתירות אלו ואחרות ביקש סאמנר מהסנאט ליצור ועדה מיוחדת "שתיקח בחשבון את כל ההצעות הנוגעות לעבדות." הסנאט ציית וקרא את סאמנר ליו"ר הוועדה החדשה. בתחילת 1864 אספה הליגה הלאומית 100,000 חתימות. ב-9 בפברואר 1864 נכנס סאמנר לחדר הסנאט בליווי שני שומרים אפרו-אמריקאים גבוהים שנשאו רישומי חתימות בעד העצומות נגד המשך קיומה של העבדות במדינה. סאמנר הציג את העצומות בפני הסנאט, וכינה את החותמים עליהם "צבא אדיר, מאה אלף איש חוזקו... הם מבקשים לא פחות משחרור אוניברסלי." נאומו של סאמנר נודע בכינוי "תפילת מאה האלף".

ההגנה האיתנה של סאמנר על עקרונותיו הביאה אותו לעיתים קרובות להתנגד לצעדים לפשרה. הוא האמין שהממשלה חייבת לעבדים לשעבר הענקת שוויון זכויות כולל זכות הצבעה דמוקרטית, לצד תמיכה בפיתוח החינוך וקידום הבעלות על אדמות. תחילה התנגד סאמנר לתיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית, שהכריז כי אפרו-אמריקאים הם אזרחים הזכאים להגנה שוויונית על החוקים, משום שלא הייתה בו ערובה ברורה לזכויות הצבעה. בסופו של דבר, הוא הצביע בעד התיקון. סאמנר מעולם לא נרתע מלשוחח עם חבריו במפלגה הרפובליקנית על כך שלא הרחיק לכת מספיק, וניצל כל הזדמנות שבאה לידיו להציב את שאלת שוויון הזכויות בפני הסנאט. השקפותיו הקיצוניות לאותה תקופה, עוררו פעולה של הסנאט, אך הן גם גרמו לאיגוד יריבים נגדו. "אם הייתי יכול לכרות את גרונם של כחצי תריסר סנאטורים," התוודה ויליאם פיט פסנדן, סנאטור ממיין, "סאמנר יהיה הקורבן הראשון."

יו"ר ועדת החוץ

במהלך מלחמת האזרחים מונה סאמנר לראש ועדת החוץ של הסנאט של ארצות הברית ומטרתו הראשית הייתה למנוע ממעצמות אירופאיות מלתמוך בקונפדרציה במסגרת מלחמת האזרחים. לאורך המלחמה היו סדרת משברים ביחסי ארצות הברית–הממלכה המאוחדת שנבעו מסדרת תקריות ימיות ומניעת הצי האמריקאי ממשלחות דיפלומטיות בריטיות להגיע אל הקונפדרציה. למרות זאת, החשש המרכזי של הממשל האמריקאי סבב סביב צרפת, אשר פעלה להשיב את דריסת הרגל האירופאית לתוך העולם החדש וניסתה לכבוש את מקסיקו במסגרת המלחמה הפרנקו-מקסיקנית. אילולא מלחמת האזרחים התכוון הממשל האמריקאי להיכנס ישירות למלחמה נגד צרפת לצד מקסיקו והממשל האמריקאי תמך בשליחת פטריוטים אמריקאים מעבר לגבול לתמוך בגרילה מקסיקנית במאבקה נגד צבא הקיסרות הצרפתית השנייה, אשר לבסוף הובס במערכה על מקסיקו ושב לארץ הלאום שלו.

במהלך המלחמה הצי המלכותי הבריטי, דרך תקריות בתוך האוקיינוס האטלנטי, הטביע מעל 60 ספינות סוחר ומלחמה של האיחוד. סאמנר שכלל את ההשפעה הבריטית לרעה על מצב האיחוד במהלך מלחמת האזרחים וקבע כי בריטניה הייתה חייבת לארצות הברית פיצויים בסך 2,125,000,000 דולר אמריקני. במקום לשלם מחיר פיצויים אדיר זה, סאמנר הציע שבריטניה תעביר לשליטת ארצות הברית את מושבותיה הקנדיות בצפון אמריקה. קנדה באותה העת הייתה סדרת מושבות בריטיות, החשובות והמאוכלסות שבהם היו קנדה עילית וקנדה תחתית. במקביל אליהן, לארצות הברית היה צורך אסטרטגי בקולומביה הבריטית לחופי האוקיינוס השקט שדרכה יכלה ארצות הברית להקים גשר יבשתי לטריטוריה של אלסקה. פוליטיקאים רבים בממשל תמכו בהצעת הסיפוח של מושבות קנדה מבריטניה, בהם ויליאם סיוארד, האחראי מהצד האמריקאי על רכישת אלסקה שנתיים קודם לכן.

חשש אפף את תושבי המושבות הקנדיות מפני סיפוחם לתוך ארצות הברית. לבסוף הממשלה הבריטית הסכימה לפשרה עם מדינאים קנדים שהביא להקמת הדומיניון של קנדה, ישות מדינית אוטונומית במידת מה מהאימפריה הבריטית אשר כללה בתוכה את קנדה עילית, תחתית ועוד שטחים שנלקחו ממושבת ארץ רופרט לחופי מפרץ הדסון. דומיניון זה היה בעל פרלמנט וראש ממשלה (הראשון שמונה לתפקיד היה ג'ון אלכסנדר מקדונלד) אשר היו בעלי סמכויות הנוגעות למדיניות פנים בהם אחזו באוטונומיה מהאימפריה הבריטית. המצב החדש שבריטניה הדגישה, לצד תושבי מושבותיה במזרח קנדה, את התנגדותה לכל רכישה אמריקאית של שטחים קנדיים, הובילה בסופו של דבר את סאמנר לוותר על רעיון הסיפוח של קנדה לתוך ארצות הברית. בסופו של דבר, בריטניה שילמה לארצות הברית פיצויים בסך 15 מיליון דולר בלבד כפיצויים על תקריות במהלך המלחמה.

ממשל גרנט ופטירתו

לאחר מאבקים ממושכים נגד הנשיא אנדרו ג'ונסון, ניצח יוליסס ס. גרנט מהמפלגה הרפובליקנית במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1868. סאמנר התעמת גם עם גרנט – הפעם בהצלחה – עקב תוכניתו של גרנט לספח את הרפובליקה הדומיניקנית (שנקראה באותה העת סנטו דומינגו, על שם בירתה) לתוך ארצות הברית. גרנט ראה בסיפוח דרך לפתור שתי בעיות. השטחים המסופחים החדשים יספקו מקלט שבו עבדים משוחררים יוכלו לחיות בשלום – מבלי שיוטרדו על ידי לינצ'ים שבוצעו בידי דרומיים. כמו כן הרפובליקה הדומיניקנית לא רק הכילה משאבי טבע יקרי ערך, אלא הייתה גם באותה העת שוק מרכזי לסחורות אמריקאיות.

סאמנר התנגד נמרצות לתוכנית הסיפוח של הרפובליקה הדומיניקנית. הוא הרגיש שיש להגן על אפרו-אמריקאים מפני הזעם הדרומי במקום להיאלץ אותם להתרחק. בנאום נוקב בסנאט, ציין סאמנר גם כי סיפוח הרפובליקה הדומיניקנית יפזר את אחת משתי המדינות היחידות בהנהגת השחורים באיים הקריביים. זה היה, לדבריו, עניין של אומה גדולה וחזקה שבוחרת לספח מדינה חלשה חסרת הגנה. בסופו של דבר סאמנר ניצח, והסנאט הצביע נגד תוכניתו של גרנט. אבל הניצחון של סאמנר התגלה כיקר. כנקמה, סילק גרנט את חברו של סאמנר ג'ון לוטרופ מוטלי מתפקידו כשגריר ללונדון. גרנט הצליח גם לסמן את סאמנר מתפקידו כיו"ר הוועדה ליחסי חוץ של הסנאט. סאמנר המשיך לשרת בסנאט, אולם עד מותו בוושינגטון די. סי. ב-11 במרץ 1874.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא צ'ארלס סאמנר בוויקישיתוף

• צ'ארלס סאמנר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• צ'ארלס סאמנר, באתר הסנאט של ארצות הברית (באנגלית)
• צ'ארלס סאמנר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• כתבי צ'ארלס סאמנר בפרויקט גוטנברג (באנגלית)