צ'ארלס סקוט (מושל)
 | |||||||||
| דיוקן של צ'ארלס סקוט | |||||||||
| לידה |
אפריל 1739 מחוז גוצ'לנד, קולוניית וירג'יניה | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
22 באוקטובר 1813 (בגיל 74) מחוז קלארק, וירג'יניה, ארצות הברית | ||||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||||
| מקום קבורה |
בית הקברות פרנקפורט, קנטקי  | ||||||||
| מפלגה |
 המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית | ||||||||
| בן או בת זוג |
ג'ודית' קארי בל גיסט סקוט | ||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| חתימה |
 | ||||||||
  | |||||||||
צ'ארלס סקוט (באנגלית: Charles Scott; אפריל 1739 – 22 באוקטובר 1813) היה איש צבא ופוליטיקאי אמריקאי, שכיהן כמושל הרביעי של קהיליית קנטקי. באוקטובר 1755, בעשור השני לחייו, התגייס לרגימנט "וירג'יניה" כסייר, המתלווה למסעותיו בעת מלחמת הצרפתים והאינדיאנים. במרוצת השנים עלה סקוט במהירות לדרגת הקפטן. לאחר המלחמה התחתן ועסק בעבודה חקלאית בנחלות אביו, עד שנת 1775, בעיצומה של המהפכה האמריקאית, שבה חזר לקריירה הצבאית שלו. באוגוסט 1776 הושבע לתפקיד הקולונל, והחל לפקד על הרגימנט החמישי של וירג'יניה. אחר כך הצטרף ללחימה לצד ג'ורג' וושינגטון בניו ג'רזי, ומונה לשלישו בעת המערכה על פילדלפיה. סקוט פיקד על חיל הרגלים הקל בראשותו של וושינגטון, ובשלהי 1778 מונה לראש אגף המודיעין שלו. לאחר סיום המערכה על פילדלפיה חזר סקוט במרץ 1779 לשירותו הסדיר בקרוליינה הדרומית, ונצטווה לסייע לגנרל בנג'מין לינקולן. בהגעתו לנקודת המפגש המשותפת עם לינקולן בעיר צ'ארלסטון, החל בהנהגתו של הנרי קלינטון מצור על האזור. סקוט נלקח כשבוי מלחמה. במרץ 1781 שוחרר מיד הבריטים במסגרת חילופי שבויים.
בשנת 1785 נסע סקוט לגבולה המערבי של קרוליינה הדרומית, והחל לבצע הכנות לקראת מעברו לעיר ורסאי, קנטקי. בשנת 1790 גייס מספר קלגסים מאומנים ממחוזו, ויחד עימם הצטרף לג'וזייה הרמר בלחימה נגד האינדיאנים. לאחר תבוסתו של הרמר הורה הנשיא וושינגטון לארתור סנט קלייר להתכונן לפלישה לאדמות האינדיאנים בטריטוריה הצפון-מערבית. בד בבד ערך סקוט, יחד עם המיליציה שגייס, כמה פלישות קטנות ומבוקרות על מנת ללמוד את חוזקות האויב. ביולי 1791 הוביל קלייר אחדות מהפשיטות המוצלחות ביותר במערכה, דוגמת הפלישה לכפר אוייטנון. בשנת 1792, זמן קצר אחר עצמאותה של קנטקי וכניסתה לרשימת מדינות ארצות הברית, הזמינה האספה הכללית המדינית את סקוט כמייג'ור גנרל, ומינתה אותו לפקד על האוגדה השנייה של המיליציה בקנטקי. אוגדתו של סקוט שיתפה פעולה עם הלגיון של ארצות הברית בפיקודו של אנתוני ויין למשך שארית הלחימה מול האינדיאנים.
לאחר כהונתו בבית הנבחרים של וירג'יניה התמודד סקוט הקשיש על תפקיד מושל קנטקי. את קמפיין הבחירות שלו הוא החל בשנת 1808, וחודשים ספורים לאחר מכן גבר על יריביו ג'ון אלן וגרין קליי וזכה בהצבעה. במרוצת כהונתו דאג מהסלמת היחסים בין האומה האמריקנית לאימפריה הבריטית, שהובילה למלחמת 1812. בעקבות זאת מינה את ויליאם הנרי הריסון למייג'ור גנרל של המיליציה האזרחית. מחוז סקוט בקנטקי ובאינדיאנה נקראו על שמו, כמו גם העיר סקוטסוויל.
ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
סקוט נולד במחוז גוצ'לנד (אנ') שבקולוניית וירג'יניה, באפריל 1739.[1] סקוט היה בנו השני של סמואל, בעל אדמות מבוסס וחבר בוועדת המחוקקים של קולוניית וירג'יניה. אמו, ששמה אינו ידוע, נפטרה בשנת 1745 בקירוב.[2] בניגוד לחבריו, שלמדו והתחנכו במיטב בתי הספר במחוז, גדל בבית ספר כפרי בפרוורי וירג'יניה, על מנת שימשיך את מורשת אביו כעובד אדמה ובעל ידע בחקלאות. בשנת 1755 נפטר אביו סמואל, והוא נאלץ לפרוש מלימודיו האקדמיים לטובת נגרות, שתשמש כמקור פרנסתו. אביו של סקוט נהג ללמד אותו נגרות עוד כשהיה צעיר, ולאחר שנפטר, סקוט ירש את הנגרייה המשפחתית ועבד בה. מרבית הכנסתם של בני המשפחה מאדמותיהם החקלאיות הושקעה בכלכולם ובשיפוצים שערכו במשכנם.[3]
בשלהי יולי אותה השנה תכנן בית המשפט המקומי להציבו תחת אפוטרופוס. אולם באוקטובר, בטרם אושר צו בית המשפט, התגייס סקוט לרגימנט וירג'יניה, יחידה צבאית בחסות צבא האימפריה הבריטית. הוא הוצב בפלוגתו של דייוויד בל. בחלקה הראשון של מלחמת הצרפתים והאינדיאנים, שימש כסייר וזכה לשבחים ממפקדיו הבכירים. רוב עמיתיו החיילים סירבו להישמע לפקודת המצביאים, דבר שאפשר לסקוט להתבלט לטובה ולעלות במהירות לדרגת קורפורל (רב־טוראי). ביוני 1756 הושבע לתפקיד הסמל.[4]
תחת דגל אמריקה הבריטית, הצטרף סקוט אל משלחת בראדוק, בפיקודו של ג'ורג' וושינגטון. מטרת המשלחת הייתה ללכוד כמה צרפתים ואינדיאנים שהתבססו בצפון-מזרח ארצות הברית. צבא האימפריה הבריטי, שפיקד על הרגימנטים והמיליציות האמריקניות, נחל כישלון מוחץ, והצרפתים צלחו בשמירת הריבונות על פורט דוקנסה. באפריל 1757, כחלק ממצוקות כלכליות שפקדו אותו, פוטר דייוויד בל מפלוגתו. בחודשים אוגוסט וספטמבר אותה השנה שלח וושינגטון את סקוט, שפיקד על פלוגת סיור קטנה, לחקור את שטח פורט דוקנסה, לקראת הפלישה המחודשת.[5] בנובמבר הצטרף אל המשלחת הצבאית "פורבס", וכבש את המבצר. בשלהי 1757 הוצב בפורט לודון, שם קודם לתפקיד הסרג'נט (סמל).
בשנת 1759 הופקד סקוט על כמה משימות סיור ובניית כבישים ומבצרים, שישרתו את הכוחות.[6] בתקופה זו ויליאם בירד השלישי החל לפקד על רגימנט וירג'יניה. ביולי 1760 מונה סקוט לאחד מחמשת שלישיו של בירד בלחימה נגד הצ'רוקים. האמריקנים ניצחו במערכה, ובפברואר 1762, בהוראת מושל וירג'יניה פרנסיס פוקייר, פוזרו הכוחות לבתיהם. אולם, מסיבה לא ידועה שב סקוט לביתו בשלהי 1761, טרם פיזור הכוחות הרשמי. מרבית הביוגרפים שלו טוענים כי סקוט חזר לביתו כדי להישאר לצד אחיו הגדול בימיו האחרונים – ג'ון אחיו נפטר בשנת 1762.[7] בצוואתו השאיר לסקוט את נחלת אביהם בסמוך לנהר ג'יימס. סקוט התיישב בחווה המשפחתית, וב־25 בפברואר 1762 נישא לפרנסיס סוויני. במרוצת השנים נולדו לזוג ארבעה בנים וחמש בנות. לסיוע בתחזוקת החווה ושאר אדמותיו החקלאיות, קנה סקוט עשרה עבדים לעבודות שונות, דוגמת גידול טבק וטחינת קמח.[8] ביולי 1766 מונה לקפטן המיליציה המקומית.
המהפכה האמריקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם הסלמת המהפכה האמריקאית בשנת 1775, גייס סקוט פלוגת מתנדבים במחוז קמברלנד, שלימים נחשבה לפלוגה הראשונה שהוקמה מדרום לנהר ג'יימס ושהשתתפה בלחימה. היא התייצבה לסייע לפטריק הנרי בעימות הצפוי עם לורד דנמור בוויליאמסבורג, וירג'יניה. לאחר מאבק בין הכוחות נטש דנמור את העיר, והמתנדבים, בפיקודו של סקוט, הצטרפו ליחידות מהמחוזות הסמוכים.[9] לאחר חתימת אמנת וירג'יניה הוקמו שני רגימנטים של כוחות המדינה, האחד בפיקודו של פטריק הנרי, והשני תחת ויליאם וודפורד (אנ'). כשיצאו לכיוון ויליאמסבורג, הכירו המצביאים בסקוט כמפקד הראשי של כוח המתנדבים שגייס באזור. ב־17 באוגוסט 1775 מונה ללוטננט קולונל ברגימנט השני של וירג'יניה, תחת פיקודו של וודפורד. אחיו הצעיר, ג'וזף, מונה ללוטננט.[10] בדצמבר, תחת הוראתו של וודפורד, הוצב סקוט יחד עם 150 חיילים בגרייט ברידג', כדי להגן על נקודת המעבר של נהר אליזבת'.[11] כוח הגנה זה מלא תפקיד מפתח ב־9 בדצמבר, בקרב מול הכוחות הבריטיים, שם נפל הקפטן צ'ארלס פורדיס.[12] בזכות הניצחון בקרב זה, הצליח הכוח האמריקני הקולוניאלי לכבוש את העיר נורפוק, ולורד דנמור נסוג למאחורי גבולות המדינה.[13]
ב־13 בפברואר 1776 הפך הרגימנט השני לחלק מהצבא הקונטיננטלי. ב־12 באוגוסט אותה השנה, לאחר שבילה את עונת החורף עם חלק מהיחידה בסופוק, מונה סקוט על ידי הקונגרס הקונטיננטלי השני לקולונל הרגימנט החמישי, והחליף את קודמו בתפקיד, ויליאם פיצ'י.[14] עד חודש אוקטובר, הוא הוצב בערים המפטון ופורטסמות'. אחר כך קיבל הוראה ממפקדיו להצטרף לג'ורג' וושינגטון בניו ג'רזי.
המערכה על פילדלפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
| המערכה על פילדלפיה – סדר פעולות | ||||
|---|---|---|---|---|
|
|
||||
1. קרב טרנטון – שחרור עיר הבירה של ניו ג'רזי מידי הבריטים. נחשב לקרב קטן אך בעל חשיבות מורלית גבוהה לאמריקנים. 2. התיישבות בעיר צ'תם הצפונית ותכנון מסע הכיבוש נגד הבריטים. 3. הקרב על בראנדיוואן – התחלת הפלישה למדינת פנסילבניה והתקרבות הכוח לפילדלפיה. בקרב זה נהדף הצבא הקונטיננטלי מעבר לחומות העיר. 4. מתקפת הפתע בג'רמנטאון – ניסיון כושל של האמריקנים להחזיר את עליונותם באזור לאחר ההפסד בקרב על בראנדיוואן. על שדה הקרב העפיל עשן כבד, שפגע ביכולת הראייה של שני הצדדים הלוחמים. 5. בריחה לוויטמאש והקמת עמדה צבאית־אסטרטגית טובה יותר בהרים. 6. התקדמות לפילדלפיה ושחרורה מידי הבריטים. | ||||
ב־26 בדצמבר ניצח הרגימנט בפיקוד סקוט בקרב טרנטון.[13] במהלך המערכה הבאה, הקרב על נחל אסונפינק שאירע ב־2 בינואר 1777, סייע להאט את כוח האויב הבריטי, ששולב בחיל רגלים קל ובהסים, לעבר טרנטון.[15] מטרתו של סקוט הייתה להתאחד עם כוחו הגדול של וושינגטון בוויטמרש, פילדלפיה, ולצאת יחדיו למערכה צבאית נגד הבריטים. אחר קרבות אלו תר הרגימנט אחר מקום ללינה. בעוד שהתבסס בצ'את'ם, חייליו של הכוח הראשי בפיקוד ג'ורג' וושינגטון דרו במוריסטאון הסמוכה.[16] מבסיסם החדש הוביל סקוט כמה מתקפות חי"ר קל נגד משלחות הסיור הבריטיות, על מנת לפלס את דרכם לפילדלפיה. ב־1 בפברואר אותה השנה הביס את הצרים בקרב על חוות דרייק.[17] סקוט חזר לחוותו במרץ לחופשה ללא תשלום. כהוקרה על שירותו הצבאי לצד וושינגטון, הוסמך על ידי הקונגרס לבריגדיר גנרל ב־2 באפריל.[18] הוא שב לטרנטון ב־10 במאי בהתאם לבקשתו של וושינגטון. אוגדת וירג'יניה, שהופקדה בידי המייג'ור גנרל אדם סטיבן, הורכבה מהרגימנט הרביעי בפיקודו של סקוט, וחטיבה נוספת של ויליאם וודפורד. בשלהי חודש מאי מונה על ידי הבריגדיר גנרל ויליאם מקסוול וסטיבן להחליפם לתקופה קצרה.[19] החודשים הקרובים שולבו בתקופת הפוגה בלחימה הממושכת ובנסיוניו הנשנים של וושינגטון ללמוד את הטקטיקות הצבאיות של הכוחות הבריטיים.
בקרב על בראנדיוואן התקיף הרגימנט הרביעי את החיילים הבריטיים של הגנרל צ'ארלס קורנווליס. הם הפסידו בקרב זה ונסוגו צפונה. ויליאם האו הבריטי הוביל את יחידתו לג'רמנטאון, שם שהה יחד עם פלוגתו במשך כמה ימים. ב־4 באוקטובר 1777 הותקפה פלוגתו של האו במתקפת פתע על ידי סקוט והרגימנט שלו.[20] על שדה הקרב העפיל עשן כבד, שפגע ביכולת הראייה של שני הצדדים הלוחמים. לבסוף אבדו חלק מהכוחות האמריקניים בתוך העשן, והשאר נסוגו.
אחר התבוסה בג'רמנטאון תפסו כוחותיו של וושינגטון עמדת מלחמה בגבעות המקיפות את העיירה ויטמרש שבפנסילבניה, כ־23 קילומטרים מפילדלפיה.[21] תחילה חפצו סקוט וארבעה גנרלים נוספים שהתלוו אליו בנפשם לפרוץ במתקפת פתע על פילדלפיה, ולהחזירה לריבונות אמריקנית. אולם כששמעו את הערכתו הפסימית של וושינגטון, נסוגו הם מהרעיון.[22] צבאו ישב במחנה הצבאי "ואלי פורג'" במשך עונת החורף הקשה. כמנהג התקופה, סקוט הסתופף בחווה של אזרח המדינה סמואל ג'ונס, הממוקמת כשלושה קילומטרים מהמחנה, מקום הלינה של החיילים.[23] הוא שב לוואלי פורג' ב־20 במאי 1778.
כשוושינגטון ואנשיו נטשו את ואלי פורג' במחצית שנת 1778, הצטווה סקוט לקחת 1,500 רגלים קלים, והסיח את דעת הבריטים כשהם צועדים על שטח ניו ג'רזי.[24] ב־26 ביוני הצטרפו אליו 1,000 לוחמים נוספים בפיקודו של המייג'ור גנרל הצרפתי המרקיז דה לה פאייט. הכוחות החלו להתארגן לקראת המבצע העתידי, שיחזיר את פילדלפיה לאמריקנים. צ'ארלס לי, שהתעכב ביום אחד בהגיעו לנקודת המפגש של הכוחות בשל כשל תקשורת, מונה למפקד המערכה.[25] לי לא שיתף את שלישיו למבצע בתוכניותיו. בבוקר 28 ביוני פתחו הכוחות האמריקנים בהתקפה. במהלך הקרב, שלימים קיבל את שמו קרב מונמות' (אנ') על שם העיירה הסמוכה, הבחין סקוט בכמה תותחנים אמריקנים יורדים משדה הקרב. תחילה סבר כי הם נסוגו מידי הבריטים, והמתקפה עלולה להתפורר בדקות הקרובות. לכן הורה לאנשיו להתרחק משדה הקרב גם כן. אולם סקוט פירש את הבריחה בצורה שגויה; החיילים נסו לעמדות התחמושת, להטעין את נשקם. כשראו ויליאם מקסוול ואנתוני ויין את הנסיגה של הרגימנט של סקוט שנלחם בקרבתם, הניפו דגל לבן שהכריז על הפסדם. כוחו העצום של וושינגטון הגיע כמה שעות אחר כך, ועצר את הכוחות הבריטים מהתקדמות במסע הכיבוש.[25] לי, שהוטחו בו האשמות מפיהם של הקולגות שלו על התנהלותו הקלוקלת בקרב, עורר את חמתו של וושינגטון.[26] הוא השעה את לי מצמרת הפיקוד.[27]
אחר קרב מונמות', שהסתיים בניצחון אמריקני, נסוגו הבריטים לעבר העיר ניו יורק. ב־14 באוגוסט אותה השנה מונה סקוט בידי וושינגטון למפקד חיל החי"ר הקל החדש שארגן.[28] בנוסף, תפקד כראש חיל המודיעין, וביצוע משימות סיירות מהבסיס החדש של הכוחות בוויט פליינס.
שירות בזירה הדרומית של המהפכה האמריקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
במרץ 1779 כתב וושינגטון מכתב לסקוט, שנמצא בחופשה בווירג'יניה. במכתבו הורה לו לגייס כוח מתנדבים, ולהצטוות אליו במידלברוק, ב־1 במאי.[29] סקוט התעכב מעט בשל הקושי לגייס כוח מתנדבים חדש. במהלך עיכובו הורה וושינגטון לחייליו להצטרף לבנג'מין לינקולן (אנ'), שהיה מפקד כוחות המיליציה בקרוליינה הדרומית. דיווחים שקיבל מסוכניו על תנועת הכוחות הבריטיים ביססו את טענותיהם כי בכוונת האויב לפלוש מדרום המדינה.[30]
זמן קצר לאחר שפקודותיו של וושינגטון נמסרו ליעדם הגיעו לווירג'יניה יחידות פשיטה בריטית, בפיקודם של אדוארד מתיו וג'ורג' קולייר. מטרת היחידה הייתה להשמיד את התוצרים של חיל האספקה האמריקני, שעתידים היו להישלח לקרוליינה הדרומית כחבילת סיוע.[31] כעת נאלץ סקוט לסגת מפקודותיו של וושינגטון, ולהישמע לצווים של בית הנבחרים המדיני בווירג'יניה, שעל פיהם, הוא נצטווה לאלתר מערך הגנה נגד הפשיטה בריטית העתידית. לאחר שהתבהרה מטרת הפשיטה הבריטית האמיתית, שכן איננה מיועדת להריסת המחנה האמריקני, הסיקו וושינגטון והמחוקקים כי המיליציה המקומית מסוגלת להגן על עצמה, וכי סקוט צריך להמשיך ולגושש מתנדבים שיצטרפו למערכה הדרומית.[32] לטובת המשימה קיבל מהממשל האמריקני סוס, נשק חדש, ו־500 לירות שטרלינג.
מאמצי הגיוסים של סקוט בווירג'יניה נמשכו.[33] לבסוף, באוקטובר 1779, הוא שלח את החיילים שקיבל מהזירה הצפונית לקרוליינה הדרומית, ומילא את משימתו. הוא שמר את הרגימנט של אברהן בופורד לצדו בווירג'יניה, שישמש לו לשליש אם הבריטים יפשטו שוב על המחנה.[34] בפברואר 1780 הגיעו למחנו בפטרבורג כ־750 מתנדבים שנשלחו על ידי וושינגטון. ממשלת המדינה, שחששה שמא הכוחות הבריטיים בדרום, תחת הגנרל הנרי קלינטון, יפנו צפונה לכיוון וירג'יניה, עכבה את וודפורד וסקוט מהיציאה לקרוליינה הדרומית. קלינטון כלל לא התעניין במחנה הנידח, אלא בעמדתו של לינקולן בצ'ארלסטון. משכך, אישרה הרשות המדינתית את המסע המתוכנן של וודפורד וסקוט לזירה הדרומית.[35]
ב־30 במרץ 1780 הגיע סקוט לצ'ארלסטון, בדיוק באותה העת שהוטל עליה מצור בריטי, בהנהגתו של קלינטון. הוא נתפס ב־12 במאי כשהכוחות האמריקניים נכנעו, והוחזק כשבוי מלחמה בהר פלזנט, סמוך לעיר. על אף שהיה אסיר, ניתן לו חופש תנועה ברדיוס של שישה קילומטרים מהכלא, והוא אף הורשה להתכתב ולסחור עם מכרים מווירג'יניה.[36] עם מותו של וודפורד ב־13 בנובמבר, הפך לאחראי רווחת הכוחות האמריקנים בהר פלזנט. הוא ביקש את שחרורו מהשבי הבריטי ב־30 בינואר 1781, לאחר שטען כי מצבו הבריאותי מדרדר. בשלהי חודש מרץ אותה השנה נענה צ'ארלז קורנווילס לבקשה.[37]
ביולי 1782 הוא שוחרר במסגרת עסקת חילופי שבויים, וסיים את תקופתו בשבי. לאחר שמצבו הבריאותי השתפר, חזר לתפקידו, וקיבל הוראה מוושינגטון לסייע במאמצי גיוס המתנדבים של פטר מוהלנברג, ולדווח לנתנאל גרין על התקדמות. הכוחות המעטים שהצליחו השניים לגייס נשלחו ללינה בוויצ'סטר, וירג'יניה.[38] במרץ 1783, כשהחלו לגדול ניצני שלום בין ארצות הברית והממלכה המאוחדת, הופסקו מסעות הגיוס לחלוטין. ב־30 בספטמבר 1783 הושבע לדרגת מייג'ור גנרל, רגע לפני שחרורו מהזרוע היבשתית.
מעברו לקנטקי וראשית הקריירה הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
באוקטובר 1783 אישר בית הנבחרים של וירג'יניה לסקוט לשכור מפקחים ומודדים, על מנת לסקור את האדמות שניתנו לחיילים על שירותם במלחמת המהפכה. השמועות על קנטקי, שכן אופיינה באדמות פוריות, עוררו את חיבתו של סקוט כלפי האזור. חברו, ג'יימס וילקינסון, בנה לו בקתה בסמוך לנהר קנטקי.[39] הוא ביקר לראשונה בקנטקי בשנת 1785. בנסיעות עם פייטון שורט (אנ'), שותפו העסקי של וילקינסון, הוא סקר את קרקעות המדינה. מחמת תפקידו בצבא ארצות הברית, רשאי היה לתבוע זכות על כל קרקע פנויה שמצא. תחילה, הוא סקר את העיר מייסווייל, שבנויה בסמוך לנהרות מונוגאהלה ואוהיו. אולם לא שבע רצון מהשטח ההררי. לכן, חזר עם שורט לנהר קנטקי, שם מצא כמה פיסות אדמה שאהב. שהותו של סקוט בקנטקי הייתה קצרה, והוא חזר לווירג'יניה בספטמבר אותה השנה.[40]
בשובו לווירג'יניה העסיק סקוט את אדוארד קרינגטון, לוטננט קולונל לשעבר בצבא הקונטיננטלי, לסידור ענייניו הכספיים לקראת המעבר לקנטקי.[40] קרינגטון רכש את חוותו של סקוט בווירג'יניה בשנת 1785, אך אפשר לו ולמשפחתו להתגורר שם עד שהסתיים תהליך מעבר הדירה.[41] בשנת 1787 עבר לוורסאי שבקנטקי. לאחר שירותו הצבאי בזרועה היבשתית, זוכה בשטחים בשני מחוזות במדינה, פייט ובורבון, המונים יחדיו כ־21,035 דונם.[42] הוא בנה בקרקעות אלו בקתת עץ דו־קומתית, מחסן וחממת טבק. ביוני אותה השנה לוחמי שבט השאוני (Shawnee) רצחו וקרקפו את סמואל, אחד מבניו של סקוט, בעת שטייל בנהר אוהיו בקאנו. סקוט, שנכח במקום בעת הרצח, התבונן בבנו חסר אונים מגדת הנהר.[43] אף שחבורה קטנה של לוחמים רדפה אחריהם במורד הנהר, ידם של השאונים הייתה על העליונה, והם הצליחו להימלט.[44] בכרכו השלישי של נשיא ארצות הברית תאודור רוזוולט The Winning of the West, הוא קבע שסקוט אהד ותמך בלחימה של האמריקנים נגד העמים הילדים, בייחוד לאחר מות בנו.[45]
בניסיון להתמודד על אובדן בנו, התמקד סקוט בפיתוח מקום מחייתו. הוא מונה למפקח הטבק באזור לזמן קצר. בנוסף, הוא החל למכור אדמות בפרוורי העיר ורסאי לידועי־שם רבים דוגמת כריסטופר גרינאפ והשופט ג'ורג' מוטר.[46]
סקוט נמנה בין 37 הגברים שהקימו את החברה לקידום ידע של קנטקי בשנת 1787.[47] באופן עקרוני, תמך בהיפרדותה של קנטקי משלטונות וירג'יניה, והפיכתה למדינה עצמאית, על אף שנבצר ממנו להגיע לעשרת הכינוסים הממלכתיים בהם כוננו את חוקתה. כאשר הוקם מחוז וודפורד על שטחו של סקוט, מאן להתחיל ולכהן כסגן המחוז החדש.[48] עם זאת, הוא הסכים לייצג אותו בבית הנבחרים של וירג'יניה. במרוצת כהונתו היה חבר במספר וועדות בנושא זכויות אזרחיות, כולל אחת שהמליצה לנשיא וושינגטון לספק כוח צבאי ל"ביג בון ליק" (אנ'), כדי להקל על הקמת מפעל המלח (אנ') החדש בפארק.
מלחמות האינדיאנים בטריטוריה הצפון־מערבית של ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
מתיחות גוברת בין העמים הילידים באזור הטריטוריה הצפון-מערבית לבין האמריקנים הכריחה את הנשיא וושינגטון לאשר פעולות צבאיות משותפות של הכוחות הפדרליים והמיליציה של קנטקי. האינדיאנים התיישבו בעיקרם בשמורתם (Indian Reserve (1763)), על גבולות קנטקי עם מדינות אוהיו ואינדיאנה, והתנגדו לכוח האמריקני הכובש.[49] באפריל 1790 גייס סקוט כוח מתנדבים ממחוזות בורבון ופייט, על מנת להצטרף לג'וזייה הרמר בפשיטה נגד הקונפדרציה המערבית, לאורך נהר הסקיוטו. לימים, פשיטה זו תחשב לניצנים הראשונים בכינונה של אוהיו כמדינה עצמאית. הכוח המשולב של המתנדבים והמיליציה הקיימת יצא לדרכו מליימסטון ב־18 באפריל 1790, חצה את נהר אוהיו וצעד לגשש אחר נקודת לינה פוטנציאלית.[50] משם פנה דרומה, לעבר העיר פורטסמות', שם גילו מחנה אינדיאני נטוש. בסריקת המחנה גילה סקוט טביעות רגליים טריות של לוחמי שבט השאוני, ביניהם מפקד ידוע־שם שלקה בקלאב פוט. הוא החליט לפצל את הכוח לשניים; החלק הראשון, ימשיך להתקדם לג'וזייה הרבר שמחכה בנקודת מפגש שנקבע מראש, והחלק השני יתלווה לסקוט לחיפוש אחר האינדיאנים הנמלטים, ולהמיתם. הם הרגו ארבעה שאונים. ב־27 באוגוסט 1790 עלתה יחידה זו על מסלולה המקורי, לעבר הפשיטה המתוכננת.[51]
ביוני 1790 הוציא ארתור סנט קלייר (אנ') צו, בדרישה להוביל משלחת נוספת נגד האינדיאנים. ג'וזייה הרמר רצה בכל מעודו ששלושת האישים הצבאיים הגדולים ביותר בקנטקי, סקוט, אייזק שלבי או כריסטופר גרינאפ, יתגייסו למשימה, אולם הם סירבו. סקוט כיהן באותה התקופה באספה הכללית של וירג'יניה, ומגבלות המעוגנות בחוקת המדינה לא אפשרו לו להמשיך בקריירה הצבאית שלו. הוא האמין שאנשי המיליציה האזרחית יעדיפו לשרת תחת רוברט טרוטר. בסכומו של דבר מונה ג'ון ברדין לתפקיד, וכפי שניבא סקוט, מיליציות רבות סירבו להצטרף למערכה העתידית. בנו של סקוט, מריט, שהצטרף למשלחת הסיור, נהרג בעת הלחימה בידי העמים הילידיים באזור.[52] המערכה נחלה כישלון, שביסס את חוסר האמון של אנשי המיליציה בהרמר; רבים אף נשבעו שיחדלו להילחם לצדו.[50]
סקוט כיהן בבית המחוקקים המדינתי של וירג'יניה, בעת המערכה הכושלת של הרמר. בתקופה כהונתו מונה לחבר בוועדת הזכויות והבחירות, ובוועדת פניות הציבור.[53] ב־30 בדצמבר 1790 מינה מושל וירג'יניה בוורלי רנדולף (אנ'), ככל הנראה בהמלצת הנשיא וושינגטון, את בריגדיר גנרל סקוט למפקד מיליציית קנטקי, שטרם קיבלה את עצמאותה מווירג'יניה.[54] הוא ניהל 18 מחנות צבא של הכוחות המזוינים האמריקניים לאורך נהר אוהיו.[55] בינואר 1791 נענה הנשיא וושינגטון להצעתו של הסנאטור ג'ון בראון לכונן מועצת מלחמה במחוז קנטקי, המורכבת מבראון עצמו, סקוט, אייזק שלבי, הנרי אינס ובנג'מין לוגן.[56] הוועדה קיבלה סמכות לגייס את המיליציה המקומית, ולפעול יחדיו נגד האינדיאנים.[57] הם המליצו לגשש אחר מתנדבים, ולאתר ולהרוס מאחזים אינדיאנים מצפון לנהר אוהיו. מאוחר יותר באותו החודש אישר הנשיא וושינגטון את בקשת סקוט לפלוש למרכזי הבסיסים של האויב, בעיקר בסמוך לסינסינטי.[58] הוא נבחר לשרת תחת פיקודו של ארתור סנט קלייר. בחירתו של וושינגטון בקלייר עוררה מחלוקת בקרב אזרחי המחוז קנטקי, שמא כישלונו במערכה הקודמת יחזור שנית.[56]
מערכת בלאקברי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1791 הורה וושינגטון לערוך סדרה של פשיטות ריגול מתוכננות, שיספקו מידע על כוחו הצבאי של האויב. בד בבד ביקש מארתור סנט קלייר להרכיב את כוח הפלישה העיקרי, שעתיד היה לצאת לתקיפה במקום.[59] אייזק שלבי ובנג'מין לוגן קיוו להוביל את המבצע במקום סנט קלייר. בנוסף, הם מאנו לשרת תחת פיקודו של סנט קלייר כי דרגתם הייתה דומה לשלו. לוגן, בניגוד לשלבי שצידד בהחלטתו של וושינגטון, התנגד למבצע המתכונן, שלטענתו יכול להסלים את היחסים בין האמריקנים לאינדיאנים והבריטים.[60] סקוט החל לגייס מתנדבים שיתלוו אליו למסעות הריגול וביקש מהם להתכנס בעיר פרנקפורט, ב־15 במאי 1791. ההיענות הייתה גבוהה מתמיד; על אף שגודל כוח המתנדבים הוגבל ל־750, סקוט הצליח לגייס 852 גברים, ביניהם הסנאטור ג'ון בראון. ב־24 במאי עזבה יחידת הריגול, בפיקודו של סקוט, את וושינגטון הבירה ויצאה לדרכה. המיליציה חצתה את נהר אוהיו לעבר מושבו של שבט המיאמי, אחד מהעמים הילידים באזור. סקוט חפץ לסיים את הקרב שהתרחש שם נגד הכוחות האמריקניים. משם הם הלכו במשך שמונה ימים בשטח הררי, בעל מזג אוויר סוער עם סופות תכופות, לאינדיאנה. תנאי מזג האוויר הקשים אילצו את החיילים לעצור בשדה פתוח, וללקט לעצמם פירות יער כצידה לדרך. מסיבה זו, כונתה המערכה של המשלחת האמריקנית נגד הילידים באזור "מערכת בלאקברי".[א][61]
ב־1 ביוני הגיעו אנשיו של סקוט לשטח ערבה גדול סמוך לפורט אוויאטנון, ונצפו על ידי יחידת סיור של האויב. האינדיאנים שישבו בקרבתם היו למטרתם העיקרית; הם קיוו לתקוף בהצלחה את מושבותיהם ולהרגם.[61] בהגיעם למאחזים הם הבחינו בנמלטים אינדיאנים, ששטו לאורך נהר ובאש. הוא היה עמוק מכדי לחצות אותו, לכן סקוט שלח את מחלקתו של ג'יימס וילקינסון בכיוון אחד ואת מחלקתו של תומאס ברבי בכיוון אחר, כדי לאתר מקום בו הנהר הופך לרדוד מעט. וילקינסון כשל במשימתו, אך חסל קבוצה קטנה של אינדיאנים שראה בדרך. ברבי הצליח לאתר מעבר, והניח את ידו על השייטים. למחרת בבוקר השלים הכוח את משימתו העיקרית, לשרוף את כפריהם ויבוליהם של האינדיאנים.[62]
סקוט סיים את המערכה בהצלחה יתרה, ללא הרוגים מהכוח האמריקני.[63] אולם שני חיילים מפלוגתו מתו בשגגה כשטבעו בנהר וייט, אינדיאנה.[64] חמישה נוספים נפצעו, אך שרדו לאחר שקיבלו טיפול רפואי קל. הם קפחו את חייהם של 38 אינדיאנים, ולקחו 57 בשבי. ב־16 ביוני המשלחת הגיעה ללואיוויל, שם פרקו את מחסניהם ושבו לבתיהם.[65]
משלחתו של ארתור סנט קלייר[עריכת קוד מקור | עריכה]
סקוט היטיב בפיקוד המערכה הקודמת בלאקברי, והרחיב את המוניטין שלו בקנטקי ובממשל האמריקני של וושינגטון. ב־24 ביוני 1791 עודד ארתור סנט קלייר את מועצת המלחמה המדינתית לארגן משלחת נוספת לאזור נהר ובאש, כדי לפורר את מאחזיהם, ולהשאיר שם כמה חיילים אמריקניים לקראת פלישה גדולה עתידית.[66] סקוט הטיל ספק בהצעתו של סנט קלייר; תחילה טען כי מספר החיילים הנדרשים למסע הלחימה (על פי סנט קלייר) הוא זעום מכדי לנצח במערכה. אחר כך פקפק ביעילות עקירת המוצבים, ושכנע את חבריו למועצת המלחמה להשאיר על כנם מוצב אחד ב"ביג בון ליק" ושני בשמירה על מפעלי הברזל בפתחו של נהר קנטקי. האינסטינקטים שלו התגלו מאוחר יותר כנכונים; כחודש לאחר מכן, ניסו לוחמים אינדיאניים למנוע מהמתיישבים גישה למקורות מלח תוך כיבוש "ביג בון ליק", אך הם נהדפו על ידי המיליציה שהוצבה במוצב זה.[66]
ביולי אישר סקוט לתושב מחוז בורון ג'ון אדוארדס להוביל כ־300 חיילים נגד קבוצת אינדיאנים, החשודים בגניבת סוסים מאורוות מקומיות בקנטקי. אדוארס גשש אחר האינדיאנים האלו, אך לצערו מצא כפרים נטושים. החיילים טענו שהם מסתתרים כמה קילומטרים ממקום מגוריהם. לאחר שאדוארדס מאן להמשיך במסע, המתנדבים לעגו לו ואף כינו אותו "פחדן".[67] סקוט, שנמצא בתקופה בה בריאותו איננה יציבה, סירב להוביל את המשלחת שהציע סנט קלייר. במקום זאת, מסר את התפקיד לג'יימס וילקינסון. המשלחת יצאה לדרכה ב־1 באוגוסט. הם הרסו ובזזו כמה כפרים אסטרטגיים לאינדיאנים דוגמת כפר קיקיה, אויטנון וקיקאפו. הם שבו למחוז קנטקי ב־21 באוגוסט 1791. שבטי הוויז והקיקאפו, שהובסו בשתי מערכות רצופות הן בפיקודו של ג'יימס ויליקנסון והן בפיקודו של סקוט, חתמו על הסכם שלום עם הכוחות האמריקניים בשנת 1792, והיגרו לאילינוי ומיזורי.
לאחר המערכה המשיך סנט קלייר בהכנות לפלישה הגדולה שתכנן לכיוון הצפון־מערבי במדינה, חרף מצבו הבריאותי הרעוע. בדומה לג'וזייה הרמר, לקלייר לא היה מוניטין רחב במחוז קנטקי, לכן סקוט נאלץ להכין עבורו את דרישותיו הצבאיות למערכה העתידית.[68] הוא ורוב הקצינים האחרים בצבא האמריקני סירבו להוביל את החיילים, כיוון שמצבם הבריאותי לא אפשר זאת. אולם רבים חששו בסתר לאבד את כבודם בקֵרב אזרחי קנטקי כשיסייעו לקלייר. הקולונל ויליאם אולדהם היה איש הצבא היחידי שהסכים לפקד על המערכה.[69]
המשלחת של קלייר עזבה את פורט וושינגטון ב־1 באוקטובר 1792. ב־3 בנובמבר הוא הורה לאנשיו להקים מחנה על יובל קטן של נהר ובאש, שם ילוּנו למשך כמה ימים כדי להתאמן על טקטיקות צבאיות חדשות כנגד האינדיאנים. אולם לפני זריחת החמה תקפה קבוצה מהקונפדרציה הצפון־מערבית את המחנה, והצליחה ללכוד כמה מהתותחנים הבכירים ולגנוב את אספקתם. כוחו של קלייר, שמנה כ־1,400 איש, איבד כ־600 חיילים שנהרגו במהלך הפשיטה וכ־300 גברים שנחטפו. קלייר נסוג לפורט וושינגטון, וב־24 בנובמבר הצטרף אליו סקוט, לצד 200 מתנדבים, שמא האינדיאנים החליטו לרדוף אחריו ולפלוש לקנטקי.[70] כשהתברר כי האינדיאנים אינם מתכננים לפלוש, הם שבו הביתה. כתוצאה מהמערכה, שבטים שהיו בעבר נייטרלים (דלאוורס ולנאפי) הפכו לבני ברית של הקונפדרציה הצפון־מערבית.[71]
שירותו הצבאי לצד הלגיון של ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר תבוסתו של קלייר במערכה נגד האינדיאנים, ביקש הנשיא וושינגטון מהקונגרס האמריקני לאשר את הקמת הלגיון של ארצות הברית, כוח המונה 5,000 חיילים שילחמו באינדיאנים בטריטוריה הצפון־מערבית.[72] עקב התבססותם של הילידים בטריטוריה הצפון־מערבית של ארצות הברית והקמת מאחזים רבים המשמשים למקומות אחסון נשק ומזון, וושינגטון היה חייב להקים נגדם כוח צבאי ענף. ההצעה הועברה בבניין הקונגרס במרץ 1792, ולסקוט נודעה שמועה שהופצה כי הנשיא המליץ עליו למפקד הלגיון. אולם לבסוף בחר וושינגטון באנתוני ויין, בנימוק שלסקוט אין את היכולת להוביל כוח צבאי כה גדול. ב־4 ביוני 1792, ימים ספורים לפני הכרזת העצמאות של קנטקי והיפרדותה משלטונות וירג'יניה, העלתה האספה הכללית של קנטקי את דרגתם הצבאית של סקוט ושל בנג'מין לוגן למייג'ור גנרל.[73] ב־25 ביוני מונה סקוט למפקד מחצית המיליציה המדינתית.[74]
המחוקק החדש של קנטקי מינה ועדה שתבחר את בירת המדינה החדשה. סקוט הציע את העיר החדשה פטרסבורג. אולם מתוך האפשרויות המובילות (פרנקפורט, לקסינגטון, לואיוויל ובונסבורו) נבחרה העיר פרנקפורט. כישלונו של סקוט להעניק לעיר פטרסבורג הצעירה את מעמד הבירה גרם להתפרקותה, ופורר את סיכויה להפוך לעיר בת קיימא.[75] בד בבד בנו הצעיר, צ'ארלס ג'וניור, כתב מכתב לאחיו דניאל, ויידע אותו כי אביהם מתכנן לרוץ לבחירות לקונגרס האמריקני בשנת 1972. אף על פי שצ'ארלס הצעיר האמין שאביו יבחר, קמפיין הבחירות שלו כשל, ולא הניב תוצאות טובות בסקרי העיתונות. בשנת 1773 החל סקוט לכהן בחבר האלקטורים.[76]
תחילה תכנן ויין להשתמש באנשי המיליציה של קנטקי במכות המקדימות שתכנן, לנהל את הפלישה העיקרית עם הכוחות הפדרליים בלבד. אולם משעבר לפורט וושינגטון במחצית שנת 1793, הצליח לגייס 3,000 מתנדבים בלבד, שיכללו בכוח הלגיון.[77] לכן, ביקש מחייליהם של סקוט ולוגן להצטרף אליו. לוגן לא הסכים לשתף פעולה עם קצין פדרלי, וסקוט נענה לבקשה. ויין מינה אותו לקצין בצבא ב־1 ביולי אותה השנה.[78] הוא ומושל קנטקי באותה תקופה, אייזק שלבי, העריכו כי יצליחו לגייס כ־1,500 חיילים. סקוט פגש את ויין ב־21 באוקטובר עם כוח צבאי מצומצם, המונה 1,000 איש.[79][80]
ב־4 בנובמבר הורה ויין למיליציה של סקוט להשמיד כפר אינדיאני, הסמוך לדלאוור. אנשי המיליציה סלדו מהוראתו מחוסר אמון כלפי מבנה הצבא הפדרלי ופקידיו. בנוסף, האמינו כי הוא יסרב לפתוח במתקפה גדולה בסמוך לתחילת עונת החורף הסוערת. כתוצאה מהקרע בין המפקדים לחייליהם, כ־500 מהם ערקו לבתיהם. ויין ציין לשבח בדו"ח המלחמה שלו את סקוט, שרצה בכל מעודו להשאיר את גודל הכוח האמריקני על כנו, על אף תחושות הבושה והחרפה שהרגיש. לבסוף, הצליח הכוח המזערי לפזר מחנה ציד אינדיאני קטן, בטרם המשיכו בדרכם לפורט וושינגטון.[81][82]
בין השנים 1793–1794 חלה רגיעה במתיחות בין ויין לאנשי המיליציה המדינתית. הוא ראה בעין יפה את החיילים שפעלו לפי תוכניות האימונים שלהם, אך תעב את עקשנותם. בהתאמה, אנשי המיליציה האמינו כי הוא, בניגוד לג'וזייה הרמר וארתור סנט קלייר, יודע כיצד להילחם באינדיאנים ולחסלם.[83] הוא ביסס את המוניטין שלו בקנטקי לאחר בניית פורט רקוורי, בזירת התבוסה של סנט קלייר.[84] הריסת המונומנט שהקימו האינדיאנים למען הנצחת המערכה הכושלת של הכוחות האמריקניים, הנמיכה את עליונותם והטילה רבב בכבודם. ג'יימס וילקינסון נטר טינה לוויין, לכן פעל בחשאי לקבל את הפיקוד על המלחמה של צבא ארצות הברית בטריטוריה הצפון־מערבית נגד האינדיאנים. סקוט, שהיה אז בחופשה בפילדלפיה, מען מכתב למזכיר המלחמה של ארצות הברית הנרי נוקס, ובו סיפר על תוכניותיו של וילקינסון. סקוט, שנחשב לידיד טוב של וילקינסון, הסלים את מערכת היחסים ביניהם לטובת ויין.[85]
סקוט שב לקנטקי מפילדלפיה ביוני 1794, גייס 1,500 אנשי מיליציה חדשים, והצטרף לוויין בפורט גרינוול בחודש העוקב.[86] הכוח המשולב צעד במהירות וב־8 באוגוסט כבש את העיירה האינדיאנית בסמוך לגראנד גלאז. על מקום זה נבנה ביצור אמריקני, בשם פורט דפיינס (אנ'), בהוראתו של ויין. סקוט מונה לאחראי על ההקמה, שנמשכה כשבוע, ובמהלכה התריס נגד הבריטים האינדיאניים ושאר אויבי האומה האמריקאית.[87] מידע מודיעיני שסיפקו יחידת הפרשים של סקוט, חייב את ויין לצעוד במהירות לפורט מיאמי, שם נצפה כוח בריטי ואינדיאני משולב המונה כ־2,400 חיילים. בשעה 8:45 בבוקר ב־20 באוגוסט, חטיבת המתנדבים של המייג'ור ויליאם פרייס ארבו לכוח הבריטי־אינדיאני ולבסוף תקפו אותו. האינדיאנים ניסו לפרוץ את המבצר הבריטי בפורט מיאמי, אך המפקד מאן לפתוח אותו ולאפשר לאינדיאנים, בעלי בריתו, לברוח. ידו של ויין הייתה על העליונה, והוא הצליח להקיף אותם בסוללת חיילים. כוחו של ויין ניצח בקרב זה, והעניק לאמריקאים נחת רוח לגורל המערכה נגד הילידים.[88]
לאחר הקרב הורה ויין למתנדבים שגייס סקוט לפשוט על מאחזי האינדיאנים שנמצאים ברדיוס של חמישים קילומטרים מעמדתם. בשל מחסור בסוסים ובכלל האספקה של האמריקנים, עסקו המתנדבים בחודש ספטמבר 1794 גם בהובלת ציוד בין המבצרים. לבסוף, הם התעייפו מתפקידי הלוגיסטיקה, ונרגנו על השימוש בסוסיהם הפרטיים למשימה. רבים אף איימו על מרד בצמרת הפיקוד, אם לא ישוחררו לביתם.[89][90] לאחר הפעלת לחץ על ויין, הוא ויתר והורה לכלל החיילים לשוב לביתם בקנטקי.[91] ב־4 בדצמבר אותה השנה העניק בית הנבחרים של ארצות הברית עיטורים לוויין ולסקוט, על שירותם הצבאי ללא לאות כנגדי אויבי האומה. הסכם השלום גרינוויל, שנחתם ב־1795, סיים באופן רשמי את המלחמה.[92]
המשך הקריירה הפוליטית בקנטקי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1795, לפני שיבתו לקנטקי, נסע סקוט לפילדלפיה כדי לברר את שכרם הסופי של החיילים ששירתו תחתיו במלחמה נגד האינדיאנים, בטריטוריה הצפון־מערבית של ארצות הברית.[93] עד שנת 1799 שירת בצבא האמריקני, לסירוגין, כמייג'ור גנרל של חטיבת המיליציה השנייה המדינתית בקנטקי. גבורותיו הצבאיות נשמעו בכל רחבי המדינה, ורבים אף עודדו אותו להמשיך את הקריירה הפוליטית שלו שנטש בשלהי שנות ה-80 של המאה ה-18. עם תחילתה של מערכת המפלגות הראשונה (First Party System), שנמשכה בשנים 1796–1828, זיהה את עצמו עם המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, בדומה לרוב אזרחי קנטקי. בשנת 1800 נבחר למועצה האלקטורלית, והצביע לתומאס ג'פרסון וארון בר בבחירות לנשיאות ארצות הברית 1796.[94]
בשנת 1803 מינה מזכיר המלחמה של ארצות הברית הנרי דירבורן את סקוט ואת המושל ג'יימס גררד לגשש אחר אתרים עליהם יבנה מבצר חדש, שיחליף את פורט וושינגטון הרעוע והבלוי. גררד, יליד מחוז סטפורד במרכז קנטקי, התבצר בעמדתו על פיה המבצר צריך להיבנות על אדמת פרנקפורט, בירת המדינה. אולם סקוט מאן לקבל את קביעתו, וטען כי השטח ההררי סביב העיר אינו מתאים לבניית מבצר איתן. בחלוף מספר ימים בהם ניסו סקוט וגררד להגיע לפשרה, דירבורן החליט לפעול לבדו. הוא נשמע להצעתו של סקוט, והחל לבנות את המבצר החדש בניופורט.[95] בשנת 1804 נבחר סקוט שוב למועצה האלקטורלית.[96]
בשנים 1797 ו־1799 נהרגו בניו של סקוט, דניאל וצ'ארלס ג'וניור.[97] באותה השנה למות בנו הצעיר נישאה בתו מרתה לג'ורג' ביב, לימים מזכיר האוצר של ארצות הברית, ועברה למחוז דיווידס במערב המדינה. בנותיו האחרות, מרי וננסי, עזבו את החווה המשפחתית לקראת תחילת המאה ה-19, כמה חודשים לפני שיבתו של סקוט לביתו מהטריטוריה הצפון־מערבית. ב־6 באוקטובר 1804 נפטרה אשתו, והוא נאלץ לעבור לגור עם בתו מרי וחתנו, ג'ון פוסטלת'וויט, בעיר לקסינגטון. באוקטובר 1805 מכר את חוותו במחוז וודפורד.[98]
בעקבות תקרית צ'ספיק-ליאופרד, שהתרחשה ב־22 ביוני 1807 ובמהלכה התנגשה אוניית מלחמה בריטית בפריגטה אמריקנית, הסלימו היחסים בין שתי המדינות. סקוט פנה למושל קנטקי כריסטופר גרינאפ, בבקשה להקים יחידת פרשים, אם הבריטים יחליטו לתקוף. ב־25 ביוני אותה השנה נישא בפעם השנייה, וזנח את הרעיון על אף אישורו של גריאנפ. אשתו החדשה, ג'ודית קארי (בל) גיסט, הייתה אלמנתו של הקולונל נתנאל גיסט, שנפל בשבי הבריטי עם סקוט במלחמת העצמאות. הם עברו לקיינווד, למטע המשפחתי של גיסט במחוזות בורבון וקלארק.[99]
הבחירות למושלות קנטקי 1808[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם התחזקות אהדת אזרחי קנטקי לקריירה הצבאית שלו, הביע סקוט נכונות להתמודד לתפקיד המושל בבחירות הקרובות בשנת 1808. ב־1806 הגישו תומאס פוזי ותומאס טוד, שופט בבית המשפט לעתירות של קנטקי, את מועמדותם למערכת הבחירות העתידית. פוזי נבחר לנשיא הזמני של הסנאט בקנטקי, ועם מותו של ג'ון קאלדוול בשנת 1804, קיבל על עצמו את תפקיד סגן המושל המדינתי. הוא הפסיד בבחירות שנערכו לאחר מכן לסנאט, ועורר עניין בכלי התקשורת במדינה, שהטיחו כלפיו ביקורות נוקבות. בנוסף, הזדהותו עם המפלגה הפדרליסטית השנואה ברחבי קנטקי הפחיתה את סיכויו לנצח בבחירות של 1808. בשנת 1807 קיבל טוד את מינויו של המושל גרינאפ לנשיאות בית המשפט לעתירות במדינה, ופרש ממערכת הבחירות.[100]
כעת נותר מכשול אחד בקמפיין הבחירות של סקוט; אזרחים רבים ברחבי קנטקי, בעיקר יוצאי צבא, ניסו לשכנע את אייזק שלבי, מושלה הראשון של המדינה, להתמודד לקדנציה נוספת. שלבי כונה "קינגס מאונטיין הישן", בשל תפקידו הצבאי במלחמת העצמאות, ובעיקר בקרב קינגס מאונטיין. ניסיונו הפוליטי היה גבוה בהרבה מזה של סקוט, שכן כיהן בעברו בכמה ועדות מדינתיות ובתפקיד המושל.[99] אולם לבסוף לא רצה להתמודד בבחירות אלה, וסקוט הכריז רשמית על מועמדותו ב־11 בפברואר 1808. הוא הצטרף לג'ון אלן, שרשם עצמו כחודש לפני הצהרתו של סקוט, ולגרין קליי, חבר בבית הנבחרים.[101] קמפיין הבחירות של סקוט הופקד בידי חתנו, ג'סי בלדסו, פרופסור למשפטים באוניברסיטת טרנסילבניה. בלדסו אף הוא שקל להתמודד בבחירות אלו, אך בכר לסייע לסקוט בניהול מסעו האישי.[102]
אלן וקליי, שניהם עורכי דין במקצועם, נפגעו מהסלידה של אזרחי המדינה ממערכת המשפט המקומית. כשקליי סבל מביקורות נוקבות על כהונתו כיועץ המשפטי של ארון בר בעת הפרשה בה ניסה לכונן מדינה חדשה בדרום־מערב ארצות הברית, הוא הגן על אלן, ואף הרעיף מחמאות על אמינותו המשפטית.[103] כמחוקק המדינתי, קליי קידם הקלות לבעלי חובות. כתוצאה מכך, קהילת המתיישבים מדרום לנהר גרין, שרבים מהם היו פולשים, תמכו בו בבחירות.[104] כדי להפחית את עליונותו של סקוט בקרב אנשי הצבא והביטחון, תומכיו של קליי הוציאו לעיתונות תמונות רבות מהמשלחת הכושלת שלו, שערך ב־1782 נגד שבט השאווני. אולם, השפעתם על קמפיין הבחירות שלו הייתה מינימלית. ביום הבחירות גרף 22,050 הצבעות והוכרז כמנצח. אלן קיבל את קולם של 8,430 מצביעים.[105]
מושל קנטקי[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיד לאחר השבעתו למושל ב־1 בספטמבר 1808, מינה את ג'סי בלדסו למזכיר המדינה.[106] כיוון שסקוט לא חש בטוב, בלדסו נשא במקומו את נאומו הראשון בפני בית המחוקקים ב־13 בדצמבר אותה השנה.[107] בהמשך עונת החורף הוא החליק מגרם המדרגות באחוזתו ועקם את אחת מכפות רגליו. בעקבות פציעה זו הוא נזקק לקביים לשארית חייו. הוא הסתמך על בלדסו עוד יותר, ואף נתן לו כמה מסמכויותיו כמושל.[108] מצבו הבריאותי המשיך להידרדר לאורך כהונתו.[109]
בענייני הפנים המדיניים, צדד בהעלאת שכרם של עובדי ציבור, דוגמת אנשי צבא וביטחון ועובדי ממשל, ובהטלת עונשים כבדים על פושעים. בנוסף, הוא עודד את המחוקקים לשמור על שיעורי מס נמוכים ככל האפשר, תוך ניסיון לכונן דיני מס חדשים למדינה. האספה הכללית המדינתית התעלמה באופן שגרתי מקריאותיו לחקיקת רפורמות חדשות בקנטקי בנושאים שונים. אולם הם העבירו את הצעת החוק המשהה הליכי גביית חובות למשך שנה, לבעלי חובות שנתנו ביטחונות על החוב.[110]
סקוט התעמת בתדירות עם בית המחוקקים, שנהג לסרב לדרישותיו הצבאיות. מחלוקת שעוררה עניין בכלי התקשורת במדינה הייתה נעוצה במינוי המפקד החדש על הרגימנט השני במיליציה המדינתית. סקוט המליץ לבית המחוקקים למנות את הלוטננט קולונל וולטר בראשיר, אך הסנאט דחה את ההצעה. הוא מאן להציע מועמד חדש לתפקיד, וטען כי בראשיר ראוי ואמין להיות בראש הרגימנט השני במיליציה. תגובת הסנאט אינה ידועה, וככל הנראה סקוט זנח את העניין.[111] סקוט השתמש במשורה בזכות הוטו שלו על פי חוקת קנטקי, אך לפחות בחלק ממקרים אלו המחוקק חזר ואשרר את החלטתו ובכך ביטל את הוטו שלו. הוא הטיל וטו על החלטת הסנאט להקים את מחוז האריסון במדינה ועל חוק שאפשר לדיירים בעלי תביעות בעלות שלא לשלם שכירות עד בירור סופי של הבעלות, ושאפשר לדיירים לרכוש את האדמות בהם הם יושבים על פי הערכת שווי שקדמה לשיפורים שהם ביצעו, בנימוק שהחוקים לא זכו לדיון מספק. בפעם נוספת הטיל וטו על החלטת הסנאט לשלול את תשלומי הפנסיה של ג'ורג' מוטר, שופט בית המשפט העליון לערעורים בקנטקי. סקוט טען שהחלטה זו מערערת את אמון התושבים בבית המשפט שייסד ג'יימס גררד ב־1795 ובממשלת המדינה.[112]
במהלך כהונתו רדפו את סקוט שמועות בדבר שתיינות כבדה ושימוש תכוף בניבולי פה. במקרה אחד, פלוני עלום־שם האמין שהוטל רבב במוניטין שלו בעקבות דבר־מה שסקוט אמר, ולפיכך אִתגר אותו לדו־קרב. סקוט התעלם מהאתגר, ולאחר מכן איים הפלוני לחשוף אותו כמוג לב. בתגובה אמר סקוט: ”חשוף עצמך ותקולל; אם תעשה זאת תחשוף את עצמך כשקרן ארור, ויעידו על כך קבל עם ועדה.” במקרה אחר, לאחר שסקר נאום שנכתב עבורו בידי ג'סי בלדסו, אמר סקוט: ”ובכן, מר בלדסו, אני יודע שאתה חושב שאתה הרבה יותר נבון ממני, ואתה אכן נבון ממני בהיבטים רבים, אבל נאום זה בתצורתו הנוכחית לא מתקבל על הדעת. ארור אהיה עם נאום זה.” כששאל בלדסו מה לא בסדר עם הנאום שחיבר, השיב סקוט בגידופים. כשסקוט קידם את מסע הבחירות של יריבו של האמפרי מרשל בבחירות 1809, פרסם מרשל מאמר דעה בעיתון "Western World" בו האשים את סקוט בביזיון בית המשפט משהיה שיכור בפני בית משפט ביום הבחירות.[113][114]
במרוצת כהונתו הסלימה המתיחות בין האומה האמריקנית לשכנתה הבריטית בהדרגה.[115] סנטימנט הלאומנות של אזרחי קנטקי הציף את הרחובות, ופלגים קיצוניים אף ניסו לשדל את סקוט להשפיע על הממשל האמריקני ולשכנע אותו כי יש להכריז מלחמה על האימפריה הבריטית. בד בבד זעמו אזרחי המדינה על החלפת חוק האמברגו משנת 1807 בתקנה חדשה המביעה סולידריות כלכלית עם הבריטים.[116] במהלך נאומו באספה הכללית ב־4 בדצמבר 1810, הביע סקוט את תקוותו הזעירה לפתרון הסכסוך בדרכי שלום.[117] בנאומו, ציין כי צרפת הפרה את הסכם הימים עם ארצות הברית, ומאן לתמוך באחת מהן על עברותיהן.
בספטמבר 1811 הנחה מושל טריטוריית אינדיאנה ויליאם הנרי הריסון את הקולונל סמואל וולס לגייס כמה מאזרחי קנטקי לרגימנט פדרלי חדש, שהוקם באישורו של ויליאם יוסטיס, מזכיר המלחמה של ארצות הברית. הריסון לא טרח לעדכן את סקוט במסע הגיוס שתכנן בשטח מדינתו ורבים ממתנגדיו הפוליטיים, דוגמת המפרי מרשל וג'סי בלדסו, טענו כי יוקרת התפקיד נפגעה מהמקרה. סקוט סירב להתייחס לנושא.[118] בנובמבר אותה השנה שליח מהממשל האמריקני הביא לסקוט את הידיעה על מותו של התובע הכללי של קנטקי, ג'וזף המילטון דייביס, שנפל בקרב טיפקאנו. החדשות הגבירו את דרישת אזרחי המדינה להילחם בבריטים. סקוט הגדיל את קיבולת המיליציה המדינתית ל־5,500 מתנדבים, ופרסם קול קורא בכלי התקשורת לגיוסם.[119] ב-14 באוגוסט 1812 ייסד שני רגימנטים חדשים לקראת המלחמה הממשמשת ובאה.[120] הוא רצה בכל מאודו להילחם לצד חייליו במלחמה, אך מצבו הבריאותי מנע זאת.[121] ב־25 באוגוסט 1812, ביומו האחרון של סקוט בתפקיד המושל, הוא מינה את המייג'ור גנרל ויליאם הנרי הריסון למפקד המיליציה החדש. המינוי נעשה בהמלצת המושל הנכנס, אייזק שלבי, והנרי קליי.[122]
בערוב ימיו ומותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר כהונתו כמושל קנטקי פרש סקוט מחייו הציבוריים, ועבר עם אשתו ובתו החורגת, מרי ססיל גיסט, לאחוזה המשפחתית בקיינווד. שתיים מבנותיו החורגות נישאו במהלך כהונתו כמושל; בשנת 1809 נישאה אנה מריה גיסט לקפטן נתנאל ג.ס. הארט, שנהרג בינואר 1813 על גדות נהר רייזין. אלייזה ויולט גיסט נישאה לפרנסיס פרסטון בלייר ב־21 ביולי 1812, כמה ימים לפני השבעת המושל הנכנס. סקוט סבר כי בלייר ימות ממחלת השחפת שנשא ויותיר את אלייזה אלמנה בתוך שישה חודשים. אולם הזוג חי יחדיו כשישים שנים לאחר מותו של סקוט.[123]
במאי 1813 מצבו הבריאותי של סקוט הפך לרעוע מאוד ולא יציב. הוא נפטר בביתו ב־22 באוקטובר 1813, ונקבר בבית הקברות המקומי בקיינווד.[124] בשנת 1854 עצמותיו הועברו לבית הקברות הממלכתי בבירת המדינה פרנקפורט.[110] מחוזות "סקוט" בקנטקי ובאינדיאנה נקראו על שמו, כמו גם הערים סקוטסוויל בווירג'יניה ובקנטקי.[125]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Harrison, Lowell H., The Kentucky Encyclopedia, The University Press of Kentucky, 1992. (באנגלית)
- Ward, Harry M., Charles Scott and the "Spirit of '76", University Press of Virginia, 1988. (באנגלית)
- Fredriksen, John C., "Charles Scott". Revolutionary War Almanac, NY Facts on File, Inc., 2006, מסת"ב 978-0-8160-5997-3.. (באנגלית)
- Nelson, Paul D., General Charles Scott, the Kentucky Mounted Volunteers, and the Northwest Indian Wars, 1784–1794, Journal of the Early Republic 6, עמ' 219–254
- Harrison, Lowell H.; James C. Klotter, A New History of Kentucky, The University Press of Kentucky, 1997. (באנגלית)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- צ'ארלס סקוט, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- ספריית הקונגרס, צ'ארלס סקוט (באנגלית)
- WorldCat, צ'ארלס סקוט (באנגלית)
- snac, צ'ארלס סקוט (באנגלית)
- וירילייט, צ'ארלס סקוט (באנגלית)
- ויקיטרי, צ'ארלס סקוט (באנגלית)
ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Harrison, Lowell H. (1992). Kleber, John E (ed.). The Kentucky Encyclopedia, p. 803
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 2
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 3
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 4
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 6
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 7
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 8
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 9
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 10
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 12
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 14
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 15
- ^ 1 2 Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 17
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 20
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", pp. 25–26
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 28
- ^ Fredriksen, John C., "Charles Scott". Revolutionary War Almanac, p. 623
- ^ Trowbridge, John M. "Kentucky's Military Governors". Kentucky National Guard History e-Museum.
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 32
- ^ Fredriksen, John C., "Charles Scott". Revolutionary War Almanac, p. 624
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 40
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", pp. 41–42
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 42–43
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 48
- ^ 1 2 Ward, Harry M. (1988) Charles Scott and the "Spirit of '76", pp. 48–49
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 51
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 52
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 53
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 68
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 69
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 70
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 71
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 72
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 73
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 74
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", pp. 77–78
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 81
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 86
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 90
- ^ 1 2 Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 91
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 92
- ^ Clark, Thomas D.; Margaret A. Lane (2002). The People's House: Governor's Mansions of Kentucky, p. 13
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 96
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 97
- ^ Nelson, Paul D. (1986). "General Charles Scott, the Kentucky Mounted Volunteers, and the Northwest Indian Wars, 1784–1794". Journal of the Early Republic.
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 98
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 99
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 101
- ^ Nelson, Paul D. (1986). "General Charles Scott, the Kentucky Mounted Volunteers, and the Northwest Indian Wars, 1784–1794". Journal of the Early Republic, p. 223
- ^ 1 2 Nelson, Paul D. (1986). "General Charles Scott, the Kentucky Mounted Volunteers, and the Northwest Indian Wars, 1784–1794". Journal of the Early Republic, p. 224
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 102
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 103
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 104
- ^ Nelson, Paul D. (1986). "General Charles Scott, the Kentucky Mounted Volunteers, and the Northwest Indian Wars, 1784–1794". Journal of the Early Republic, p. 227
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 108
- ^ 1 2 Harrison, Lowell H.; James C. Klotter, A New History of Kentucky, p. 70
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 107
- ^ Nelson, Paul D. (1986). "General Charles Scott, the Kentucky Mounted Volunteers, and the Northwest Indian Wars, 1784–1794". Journal of the Early Republic, p. 228
- ^ Nelson, Paul D. (1986). "General Charles Scott, the Kentucky Mounted Volunteers, and the Northwest Indian Wars, 1784–1794". Journal of the Early Republic, p. 229
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 109
- ^ 1 2 Nelson, Paul D. (1986). "General Charles Scott, the Kentucky Mounted Volunteers, and the Northwest Indian Wars, 1784–1794". Journal of the Early Republic, p. 230
- ^ Nelson, Paul D. (1986). "General Charles Scott, the Kentucky Mounted Volunteers, and the Northwest Indian Wars, 1784–1794". Journal of the Early Republic, p. 231
- ^ Nelson, Paul D. (1986). "General Charles Scott, the Kentucky Mounted Volunteers, and the Northwest Indian Wars, 1784–1794". Journal of the Early Republic, p. 232
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 114
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 115
- ^ 1 2 Nelson, Paul D. (1986). "General Charles Scott, the Kentucky Mounted Volunteers, and the Northwest Indian Wars, 1784–1794". Journal of the Early Republic, p. 233
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 116
- ^ Harrison, Lowell H.; James C. Klotter, A New History of Kentucky, p. 71
- ^ Nelson, Paul D. (1986). "General Charles Scott, the Kentucky Mounted Volunteers, and the Northwest Indian Wars, 1784–1794". Journal of the Early Republic, p. 234
- ^ Nelson, Paul D. (1986). "General Charles Scott, the Kentucky Mounted Volunteers, and the Northwest Indian Wars, 1784–1794". Journal of the Early Republic, p. 235
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 118
- ^ Nelson, Paul D. (1986). "General Charles Scott, the Kentucky Mounted Volunteers, and the Northwest Indian Wars, 1784–1794". Journal of the Early Republic, p. 236
- ^ Nelson, Paul D. (1986). "General Charles Scott, the Kentucky Mounted Volunteers, and the Northwest Indian Wars, 1784–1794". Journal of the Early Republic, p. 237
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 120
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 123
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 125
- ^ Nelson, Paul D. (1986). "General Charles Scott, the Kentucky Mounted Volunteers, and the Northwest Indian Wars, 1784–1794". Journal of the Early Republic, p. 239
- ^ Nelson, Paul D. (1986). "General Charles Scott, the Kentucky Mounted Volunteers, and the Northwest Indian Wars, 1784–1794". Journal of the Early Republic, p. 240
- ^ Nelson, Paul D. (1986). "General Charles Scott, the Kentucky Mounted Volunteers, and the Northwest Indian Wars, 1784–1794". Journal of the Early Republic, p. 241
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 131
- ^ Nelson, Paul D. (1986). "General Charles Scott, the Kentucky Mounted Volunteers, and the Northwest Indian Wars, 1784–1794". Journal of the Early Republic, p. 242
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 134
- ^ Nelson, Paul D. (1986). "General Charles Scott, the Kentucky Mounted Volunteers, and the Northwest Indian Wars, 1784–1794". Journal of the Early Republic, p. 243
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 136
- ^ Nelson, Paul D. (1986). "General Charles Scott, the Kentucky Mounted Volunteers, and the Northwest Indian Wars, 1784–1794". Journal of the Early Republic, p. 244
- ^ Nelson, Paul D. (1986). "General Charles Scott, the Kentucky Mounted Volunteers, and the Northwest Indian Wars, 1784–1794". Journal of the Early Republic, p. 245
- ^ Nelson, Paul D. (1986). "General Charles Scott, the Kentucky Mounted Volunteers, and the Northwest Indian Wars, 1784–1794". Journal of the Early Republic, p. 246
- ^ Nelson, Paul D. (1986). "General Charles Scott, the Kentucky Mounted Volunteers, and the Northwest Indian Wars, 1784–1794". Journal of the Early Republic, pp. 247–248
- ^ Nelson, Paul D. (1986). "General Charles Scott, the Kentucky Mounted Volunteers, and the Northwest Indian Wars, 1784–1794". Journal of the Early Republic, p. 249
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 145
- ^ Nelson, Paul D. (1986). "General Charles Scott, the Kentucky Mounted Volunteers, and the Northwest Indian Wars, 1784–1794". Journal of the Early Republic, p. 251
- ^ Nelson, Paul D. (1986). "General Charles Scott, the Kentucky Mounted Volunteers, and the Northwest Indian Wars, 1784–1794". Journal of the Early Republic, p. 250
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", pp. 148, 151
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 152
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 153
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 155
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 151
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 156
- ^ 1 2 Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 159
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 158
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 161
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 162
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 163
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 164
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 166
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 170
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 171
- ^ Ward, Harry M. (2004). "Charles Scott". In Lowell Hayes Harrison (ed.). Kentucky's Governors, p. 18
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 182
- ^ 1 2 Ward, Harry M. (2004). "Charles Scott". In Lowell Hayes Harrison (ed.). Kentucky's Governors, p. 19
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 174
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 175
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 178
- ^ Clark, Thomas D.; Margaret A. Lane (2002). The People's House: Governor's Mansions of Kentucky, p. 14
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 188
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 183
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 184
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 185
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", pp. 188–189
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 190
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 191
- ^ Harrison, Lowell H.; James C. Klotter, A New History of Kentucky, p. 91
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", pp. 193–194
- ^ Harrison, Lowell H. (1992). Kleber, John E (ed.). The Kentucky Encyclopedia, p. 804
- ^ Ward, Harry M. (1988). Charles Scott and the "Spirit of '76", p. 195
