צ'ארמיון ון וויגנד
 | |
| לידה |
4 במרץ 1896 שיקגו, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
9 ביוני 1983 (בגיל 87) ניו יורק, ארצות הברית |
| לאום | ארצות הברית |
| מקום לימודים |
קולג' ברנרד |
| תקופת הפעילות |
1911–1983 (כ־72 שנים) |
| תחום יצירה |
ציור |
| זרם באמנות | ציור |
| הושפעה על ידי |
פיט מונדריאן |
| פרסים והוקרה |
פרס שדולת הנשים למפעל חיים בתחום האמנות (1982) |
  | |
צ'ארמיון ון וויגנד (באנגלית- charmion von wiegand; 4 במרץ 1896 - 9 ביוני 1983) הייתה ציירת, עיתונאית ואוצרת אמריקנית.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ילדותה ונעוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
וון וויגנד נולדה ב-4 במרץ 1896 בשיקגו לאינז רויס, ציירת, ולקארל וון וויגנד, עיתונאי אמריקני יליד גרמניה. במסגרת עבודתו של אביה, המשפחה התגוררה במקומות שנים בילדותה ונעוריה של וון וויגנד- אריזונה, פלורידה, סן פרנסיסקו וברלין. לימודיה של וון וויגנד בסן פרנסיסקו והיכרותה עם הצ'יינטאון שם הראו סימנים מוקדמים להתעניינותה בתרבות המזרח אסייתית, שממנה היא הושפעה רבות ביצירותיה.[1]
קריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]
וון וויגנד עזבה את ברלין בשנת 1915 ועברה לניו יורק כדי ללמוד במכללת ברנרד לשנה אחת. לאחר מכן המשיכה את לימודיה באוניברסיטת קולומביה, שם למדה עיתונאות אך גם הגבירה את התעניינותה בהיסטוריה של האמנות, בדגש על אמנות ימי ביניימית ואומנות מזרח אסייתית. וון וויגנד לא סיימה את התואר הראשון שלה בקולומביה, אך היא המשיכה ללמוד שם קורסים באמנות ותיאטרון מתוך שאיפה להיות מחזאית. בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 היא התחתנה, עברה לקונטיקט וחיה כעקרת בית ממעמד גבוה. היא צברה חברים שונים מתחום האומנות בתקופה זאת והחלה לצייר בעצמה בשנת 1926, בעקבות שיחה עם אחד מחבריה הקרובים הצייר ג'וזף סטלה. זמן קצר לאחר מכן בעלה עבר לגרמניה והם התגרשו, אך נשארו קרובים כל חייהם. בשנת 1929 נסעה לטיול במוסקבה ונשארה שם ככתבת בסוכנות הידיעות של הרסט. בזמן שהותה במוסקבה היא שיפרה את יכולותיה כציירת. ב-1932 היא חזרה לניו יורק והתחתנה עם העיתונאי ג'וזף פרימן. בשנים לאחר מכן היא עסקה בעיתונאות וכתבה בעיקר על אומנות עולמית ואמריקנית לעיתונים ומגזיני אומנות שונים. בשנים אלו היא צברה עוד חברויות וקשרים עם אומנים. בין 1940 ל-1941 היא עבדה עם קארל הולטי על פרויקט שעוסק בהיסטוריה של האומנות האבסטרקטית, אך פרויקט זה לא הושלם לעולם.[1][2]
ההיכרות עם מונדריאן והנאו-פלסטיציזם[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1941 הולטי ארגן לוון וויגנד פגישה עם הצייר המודרני פיט מונדריאן. מונדריאן הותיר בה רושם כבר מהפגישה הראשונה, ולאחר זמן מה הם נהפכו לחברים קרובים. היא תרגמה את כתביו מהולנדית לאנגלית, ובהשפעתו היא עברה מציור נופים לאומנות אבסטרקטית ולמדה נאו-פלסטיציזם. באותה תקופה היא גם אצרה ביחד עם סטפן ליונס את התערוכה והקטלוג masters of abstract art במרכז לאומנות של הלנה רובינשטיין בניו יורק שכללה יצירות של אומנים מודרניים אירופאים ואמריקאים, ואף הציגה את תערוכת הסולו הראשונה שלה בניו יורק בגלריית רוז פריד. ב-1943 פרסמה את המאמר המשמעותי הראשון על מונדריאן בארצות הברית תחת הכותרת "המשמעות של מונדריאן" ב The Journal of Aesthetic. כשנה לאחר מכן, ב--1 בפברואר 1944, מונדריאן מת, ולאחר מותו היא החליטה להקדיש את כל זמנה לציור. הרבה מיצירותיה האבסטרקטיות באותה התקופה הושפעו בבירור ממונדריאן וכן גם מן הנאו-פלסטיציזם שלו. עד סוף שנות ה-40 וון וויגנד ארגנה תערוכות רבות בגלריית רוז פריד, ביניהן גם כמה תערוכות סולו שלה וכמה תערוכות שכללו יצירות של מונדריאן.[2][1]
ההתעמקות בתרבות האסייתית[עריכת קוד מקור | עריכה]
מעט לאחר מותו של מונדריאן וון וויגנד החלה לקרוא לעומק כתבים תאוסופיים, שהתעניינו בין השאר במונדריאן, קנדיסקי ועוד סוריאליסטים. במהלך הקריאה התפתח אצלה עניין רב בבודהיזם הטיבטי. עניין זה התעצם כאשר וון וויגנד קיבלה מאיברם לאסאוו תרגום של "סוד הפרח המוזהב: ספר סיני של חיים" שעוסק בבודהיזם הטיבטי. אז השקיעה בתחום האומנות הבודהיסטית-טיבטית וביצירותיה החלו להופיע סמלים בודהיסטים כמו סטופות ומנדלות. עוד השפעות מזרח-אסייתיות החלו להופיע באומנותה כאשר כמה שנים מאוחר יותר היא קיבלה מבעלה עותק של "אי צ'ינג", ספר פילוסופיה סיני עתיק, ובעקבותיו גם סמלים מהספר הזה מצאו מקום ביצירותיה. בשנות ה-60 של המאה ה-20 היא פגשה פליטים טיבטים שהביאו עימם טקסטים טיבטים וציורים. בעקבותיהם היא החליטה להריץ כמה תערוכות של אמנות טיבטית בשנים אלה. ההתעסקות שלה בתרבות זו נמשכה גם בעשור הבא ובמהלך שנות ה-70 וון וויגנד המשיכה לעסוק באמנות טיבטית וללמוד אותה, והיא אפילו ביקרה בטיבט ואף ראיינה את הדלאי לאמה. בשנת 1967 היא הכירה נזיר בודהיסטי ופליט טיבטי בשם קיונגלה ראטו, ולקחה אותו תחת חסותה. היא לימדה אותו כיצד לחיות בניו יורק והוא עבד אצלה בסטודיו. בשנת 1975 ראטו הקים את המרכז הטיבטי בניו יורק.[1]
ציוני דרך בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1962 יצירותיה הופיעו בתערוכה במוזיאון לאומנות מודרנית ובמוזיאון וויטני לאמנות אמריקאית. בשנת 1978 סה רוזר ראיין אותה עבור סרט דוקומנטרי שהוא עשה עליה ובשנת 1980 היא נבחרה לאקדמיה האמריקנית לאמנות וספרות.[1]
מותה[עריכת קוד מקור | עריכה]
וון וויגנד נפטרה בשנת 1983 בניו יורק והורישה את כל יצירותיה לקיונגלה ראטו.[1]
מאפיינים באומנותה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופתה המוקדמת, בה עסקה באומנות כתחביב בלבד, ציירה וון וויגנד נופים. בהשפעת מונדריאן היא למדה נאו-פלסטיציזם, אך לא אימצה את תבנית הרשת המחמירה או את טווח הצבעים המוגבל שמונדריאן הציע. באמצע שנות ה-40 היא החלה לייצר קולאז'ים, שדמו הרבה יותר ליצירתו של קורט שוויטרס מאשר לקוביזם או נאו-פלסטיציזם. ב-transfer to cathey ובעוד יצירות שלה היא השתמשה ברצועות נייר צבעוניות, חלקי קופסאות גפרורים, כרטיסי אוטובוס ורכבת, תפריטים חתוכים ופתקים בכתב יד כדי להביא את האנרגיות של העולם החיצון לתוך היצירה. האומנות המאוחרת שלה התעסקה גם בבודהיזם טיבטי ופילוסופיה סינית, והמון סמלים מתחומים אלה מופיעים ביצירותיה החל מאמצע שנות ה-40. יצירתה של וון וויגנד אופיינה בצפיפות מרחבית, צורות גאומטריות, אלכסונים, קשתות מחודדות ועיקולים שמדגישים את דפוסי הצבע. במהלך שנות ה-50 היא התרחקה מהנאו-פלסטיציזם, וכשנשאלה על כך בשנת 1968, השיבה: "אני לא תלמידה של זה כיום... אני עדיין מאמינה בעקרונות הללו אבל אני מבטאת את עצמי בצורה שונה ומונעת בדרך אחרת ולכן הבסיס שלי הוא שונה."[2][1]