צ'ואנג'ואו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
צ'ואנג'ואו (נציבות עירונית)
泉州市
תמונה שצולמה בשעות הלילה ובה נראית כיכר ואנדה בצ'ואנג'ואו כשברקע גורדי שחקים מוארים
כיכר ואנדה בצ'ואנג'ואו
השטח העירוני 872.4 קמ"ר
מדינה הרפובליקה העממית של סיןהרפובליקה העממית של סין  הרפובליקה העממית של סין
מחוז פוג'יין
תאריך ייסוד 260 עריכת הנתון בוויקינתונים
שטח 11,198 קמ"ר
גובה 2.0 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בנציבות העירונית 8,782,285
1,469,157 תושבים בשטח העירוני (2020)
 ‑ במטרופולין 7,313,128 (2020)
 ‑ צפיפות 784.3 נפש לקמ"ר (2020)
קואורדינטות 24°52′28″N 118°40′33″E / 24.8744°N 118.6757°E / 24.8744; 118.6757
אזור זמן UTC +8
www.quanzhou.gov.cn
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
צ'ואנג'ואו: מרכז הסחר של העולם בסין של סונג-יואן
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2021, לפי קריטריונים 4
שטח האתר 53.6 קילומטרים רבועים
שטח אזור החיץ 111.7 קילומטרים רבועים
חלק מתוך Southern Coast עריכת הנתון בוויקינתונים

ChinaFujianQuanzhou.png


מיקומה של צ'ואנג'ואו במחוז פוג'יין
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
נתיבי סחר בדרום-מזרח אסיה בתקופת הזוהר של צ'ואנג'ואו.

צ'ואנג'ואוסינית: 泉州市, בפין-יין: Quánzhōu shì) היא נציבות עירונית על הגדה הצפונית של הנהר ג'ין, ליד מצר טאיוואן בדרום מחוז פוג'יין שבדרום-מזרח הרפובליקה העממית של סין. זהו אזור המטרופולין הגדול ביותר של פוג'יין, עם שטח של 11,198 קמ"ר, ונכון לשנת 2020, אוכלוסייה של 8,782,285 תושבים.[1] בשטח הבנוי שלה חיים 7,313,128 תושבים, והוא כולל את הרבעים העירוניים: ליצ'נג, פנגדזה ולוואג'יאנג, הנפות עירוניות ג'ינג'יאנג, נאנ'אן ושה-שה, והנפות חווי'אן וצ'ואנגאנג. שטחה של צ'ואנג'ואו היה שטח המטרופולין המורחב ה-12 בגודלו בסין בשנת 2010.

צ'ואנג'ואו הייתה הנמל העיקרי של סין עבור סוחרים נוכרים במהלך המאות ה-11 עד ה-14, שהכירו אותה בשם "זייתון" (Zayton).[2] בעיר ביקרו גם מרקו פולו וגם אבן בטוטה, ושניהם שיבחו אותה כאחת הערים המשגשגות והמפוארות ביותר בעולם. זה היה הבסיס הימי העיקרי שממנו יצאו הפלישות המונגוליות ליפן ולג'אווה (אנ'), ומרכז קוסמופוליטי עם מקדשים בודהיסטיים (אנ') והינדיים (אנ'), מסגדים אסלאמיים (אנ') וכנסיות נוצריות, כולל קתדרלה קתולית ומנזרים פרנציסקניים. מרד כושל (אנ') גרר טבח בקהילות הנוכרים של העיר בשנת 1357. בעיות שונות, כולל פיראטיות ותגובת יתר של הקיסרות הסינית אליה במהלך השושלות מינג וצ'ינג, פגעו קשה בכלכלת העיר, כאשר הסחר היפני עבר לערים נינגבו וג'אפו (אנ'), וסחר חוץ אחר הוגבל לגואנגג'ואו. צ'ואנג'ואו הפכה למרכז הברחת אופיום במאה ה-19, אך סתימת הנמל בטין מנעה מסחר באמצעות אוניות גדולות יותר.

שמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'ואנג'ואו (ידועה גם בשם "זייתון" (Zayton) במקורות היסטוריים בריטיים ואמריקאיים) הוא תעתיק לעברית של Quánzhōu, שהוא תעתיק שמה הסיני של העיר בפין-יין, תוך שימוש בהגיית השם במנדרינית תקנית. מקור השם בהיותה של העיר לשעבר מושב הנציבות "צ'ואן" (מעיין) של הקיסרות הסינית.

השם הערבי "זייתון" (زيتون), שהיה בעבר השם הנפוץ של העיר באנגלית,[3] פירושו "[עיר] הזיתים" והוא תרגום שאילה של הכינוי הסיני בעבר של צ'ואנג'ואו "צְה-טונְג צֶ'נְג" (Citong Cheng) שפירושו "עיר עץ הטונג", שנגזר משדרות עצי הטונג (Vernicia fordii), עץ שמהזרעים שלו מפיקים שמן המשמש לצביעה. העצים נשתלו בעיר בהוראת לְיוֹ צונְגְשְׂיָאו מושל העיר במאה ה-10. מקור המילה סאטן, המתארת סוג של מארג טקסטיל אשר הופך את הבד למבריק, הוא משם העיר זייתון, משום שהעיר הייתה נמל הסחר העיקרי במשי.[4]

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר צ'ואנג'ואו שוכנת על לשון אדמה בין שפכי נהרות הג'ין והלואו כשהם זורמים למפרץ צ'ואנג'ואו במצר טאיוואן. הנציבות שמסביב משתרעת מערבית לאזור האורבני דרך המחוז והיא הררית. יחד עם שיאמן וג'אנגג'ואו (אנ') מדרום לה, הבירה המחוזית פוג'ואו והנציבות העירונית פוטיין (אנ') מצפון לה, היא מהווה את אזור החוף הדרומי של מחוז פוג'יין. בחלקה הפנימי ההררי היא גובלת בנציבות העירונית לונגיאן (אנ') מדרום-מערב ובנציבות העירונית סאנמינג (אנ') מצפון-מערב.

אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אקלים העיר הוא אקלים סובטרופי גשום. בצ'ואנג'ואו יש ארבע עונות מובחנות. הטמפרטורה בה נעה בין 0 ל-38 מעלות צלזיוס. בקיץ, יש לעיתים טייפונים שמביאים איתם גשם רב ונזקים לעיר.

רעידות אדמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר חוותה רעידות אדמה גדולות בשנת 1394 וב-29 בדצמבר 1604.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

וָאנְג גְווֹצִ'ינְג (王國慶) השתמש באזור כבסיס לפעולות של מדינת צ'ן (אנ') לפני שהוכנע על ידי המצביא יָאנְג סוּ משושלת סווי בשנת 590.[5] צ'ואנג'ואו הוקמה תחת שושלת טאנג בשנת 718 על לשון אדמה בין שני יובלים של הנהר ג'ין. סוחרים מוסלמים הגיעו לעיר בתחילת קיומה, במקביל למסחר שהם ניהלו גם בגואנגג'ואו וגם ביאנגג'ואו.[6]

שושלת סונג[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכיוון שהעיר הייתה כבר מחוברת ללב פוג'יין בדרכים ובתעלות, גדלה חשיבותה הבינלאומית במאה הראשונה לשלטונה של שושלת סונג.[7] הקיסרות הקימה בה משרד של לשכת הסחר הימי בשנת 1079 או 1087 שתפקד כנקודת המוצא של דרך המשי הימית עד לתקופת שושלת יואן, שהאפילה הן על נתיבי הסחר היבשתיים,[8] והן על גואנגג'ואו. כתובת מ-1095 מתעדת שתי שיירות ימיות, כל אחת בת עשרים ספינות, המגיעות מדי שנה מהים הדרומי. המסחר הימי של צ'ואנג'ואו פיתח את תעשיות החרסינה, הסוכר, האלכוהול והמלח באזור. תשעים אחוזים מייצור החרסינה של פוג'יין באותה תקופה היה סלאדון (אנ') בצבע ירקן, שיוצר לייצוא. לבונה היה יבוא כה נחשק שקידומים למפקחי הסחר בגואנגג'ואו וצ'ואנג'ואו היו קשורים לכמות שהצליחו להביא בתקופת כהונתם. במהלך תקופה זו הוא היה אחד מנמלי הים הגדולים והקוסמופוליטיים ביותר בעולם.[9] בשנת 1120, נטען כי בנציבות מתגוררת אוכלוסייה של כ-500,000 איש.[10] גשר לוויאנג (אנ')[א] בעיר היה בעבר הגשר המפורסם ביותר בסין,[11] וגם גשר אנפינג (אנ')[ב] מהמאה ה-12 ידוע היטב.

בתחילה המשיכה צ'ואנג'ואו לשגשג תחת שושלת סונג הדרומית שקמה בעקבות מלחמות שושלת ג'ין – בשושלת סונג. דו"ח מ-1206 מספר על סוחרים ערבים מהח'ליפות העבאסית, איראן, תת-היבשת ההודית, סומטרה, קמבודיה, ברוניי, ג'אווה, צ'אמפה, בורמה, אנטוליה, קוריאה, יפן ומערי המדינה בפיליפינים. אחד ממפקחי המכס שלה, גָ'או ז'וּגְווָה, השלים את חיבורו התמציתי "תיאור האומות הברבריות" סביב שנת 1225, תיעוד האנשים, המקומות והפריטים שהיו מעורבים בסחר החוץ של סין בתקופתו. רשומות אימפריאליות אחרות מאותו הזמן השתמשו בעיר כקילומטר אפס למרחקים בין סין למדינות זרות. סוחרים טמילים גילפו אלילים של וישנו ושיווה, ובנו מקדשים הינדים בצ'ואנג'ואו.[12][13] אולם במהלך המאה ה-13 הייתה ירידה בשגשוג של צ'ואנג'ואו בשל חוסר יציבות בקרב שותפי הסחר שלה, והגבלות הולכות וגדלות מטעם שושלת סונג בניסיון להגביל את יצוא מטבעות הנחושת והברונזה מאזורים שנאלצו להשתמש בשטרות נייר שהלכו ואיבדו מערכם.[14] חשיבותה ההולכת וגוברת של יפן למסחר החוץ של סין הועילה גם לסוחרים בנינגבו על חשבונה של צ'ואנג'ואו, בהתחשב במגעים הנרחבים שלהם עם הנמלים הגדולים של יפן במפרץ האקאטה (אנ') בקיושו.[7]

שושלת יואן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1277, בתקופת שושלת יואן המונגולית, מונה בעיר מפקח על סחר חוץ,[15] יחד עם אלה בשאנגחאי, נינגבו וגואנגג'ואו. פּוּ שׁוֹאוּגֶנְג, מצביא לשעבר בצבא שושלת סונג, מוסלמי ערבי או פרסי, נשכר לתפקיד החדש, תוך שימוש באנשי הקשר שלו כדי לשקם את המסחר בעיר תחת שליטיה החדשים.[15] הוא הצליח בגדול ושחזר חלק ניכר מגדולתו לשעבר של הנמל, [43] וצאצאיו ירשו את משרתו.[15] בשנות ה-80 של המאה ה-13 שימשה צ'ואנג'ואו לעיתים כבירת מחוז של פוג'יין. אוכלוסייתה הייתה בסביבות 455,000 בשנת 1283, פריטי המסחר העיקריים הם פלפל ותבלינים אחרים, אבני חן, פנינים וחרסינה. מרקו פולו רשם שקיסרי יואן הפיקו "הכנסה עצומה" מהמס בן 10% על המסחר בנמל. הוא כינה את נמל צ'ואנג'ואו "אחד משני הנמלים הגדולים בעולם למסחר" ו"אלכסנדריה של המזרח". אבן בטוטה פשוט כינה אותו הנמל הגדול ביותר בעולם. מרקו פולו ציין כי אמני הקעקועים של העיר היו מפורסמים ברחבי דרום-מזרח אסיה. זו הייתה נקודת היציאה של המשלחת החוזרת של מרקו פולו בשנת 1292,שליוותה את הנסיכה המונגולית קוקוצ'ין בת ה-17 לארוסה באילח'אנאת הפרסית. כעבור כמה עשורים, הייתה זו נקודת ההגעה והעזיבה של אבן בטוטה.[16] הפלישות המונגוליות ליפן ולג'אווה (אנ'), בהוראת קובלאי חאן הפליגו בעיקר מנמל צ'ואנג'ואו.[17] הגאוגרף המוסלמי אבו אל-פידאא ציין, בשנת 1321, שחומות העיר שלה נותרו הרוסות מהכיבוש שלה על ידי המונגולים. באמצע שנות ה-20 של המאה ה-14 ציין הנזיר אורדוריק מפורדנון את שני הנזירים הפרנציסקנים של העיירה, אך הודה שהמנזרים הבודהיסטיים גדולים בהרבה, עם יותר מ-3,000 נזירים באחד מהם.

זייתון כפי שדמיין אותה מאייר אירופי מהמאה ה-15 של מסעותיו של מרקו פולו

כשחצינו את הים העיר הראשונה שאליה הגענו הייתה זייתון. אין בה זיתים, או בכל סין והודו כולה, אך ניתן לה שם זה. זוהי עיר ענקית וחשובה בה מיוצרים בדים של קטיפה, אריגי דמשק וסאטן הידועים בשמה ואשר עדיפים על אלה של חאנסה וחאן בליק. הנמל שלה הוא מהגדולים בעולם, או ליתר דיוק הוא הגדול ביותר; ראיתי שם כמאה ג'ונקות גדולות ואינספור קטנות. זהו מפרץ גדול של הים הנמשך בפנים הארץ עד שהוא מתערבב עם הנהר הגדול. בעיר זו, כמו בכל הערים בסין, לגברים יש פרדסים ושדות ובתיהם נמצאים באמצע, כמו בסיג'ילמסה בארצנו. זו הסיבה שהעיירות שלהם כל כך גדולות.

שושלת יואן החלה להעביר חוקים אנטי-מוסלמים ואנטי-סמו[ג] וביטלו את הזכויות של הסמו המוסלמים לקראת סוף שושלת יואן, בשנת 1340 ואילצה אותם לפעול על פי עקרונות קונפוציאנים בתקנות הנישואין, בשנת 1329 היו לכל גברים קדושים זרים כולל מוסלמים מס. הפטורים בוטלו, בשנת 1328 בוטל מעמדו של הקאדי המוסלמי לאחר שהוגבלו סמכויותיו בשנת 1311. באמצע המאה ה-14 הדבר גרם למוסלמים להתחיל למרוד בשלטון שושלת יואן המונגולית ולהצטרף לקבוצות מורדים. בשנים 1357–1367 החלו חיל המצב הפרסי המוסלמי יִיסְה-בָּשִׂי במרד נגד שושלת יואן בצ'ואנג'ואו ובדרום פוג'יין. המצביאים הפרסים אמין אוד-דין (אמילידינג) וסייף אוד-דין (סייפודינג) הובילו את המרד. פקיד הממשל הפרסי יָאווּנָה רצח את אמין אוד-דין ואת סייף אוד-דין בשנת 1362 והשתלט על כוחות המורדים המוסלמים. המורדים המוסלמים ניסו לתקוף צפונה והשתלטו על חלקים מסוימים של שִׂינְגְחְווָה, אך הובסו בפוג'ואו פעמיים ולא הצליחו להשתלט עליה. כוחות נאמנים ליואן מהמחוז מפוג'ואו ניצחו את המורדים המוסלמים בשנת 1367 לאחר שקצין מורדים מוסלמי בשם גִ'ין גִ'י ערק מצבא יוואונה.

המצביא צֶ'ן יוּאוּדִינְג שעמד בראש הצבא של יואן שדיכא את המרד החל במסע רדיפות נגד הקהילה המוסלמית סונית בעיר, כולל מעשי טבח וחילול מסגדים, שהפך בסופו של דבר לשלושה ימים של טבח נגד זרים. מהגרים שנמלטו מהרדיפה עלו לעמדות בולטות ברחבי דרום-מזרח אסיה, דבר שדרבן את התפתחות האסלאם בג'אווה ובמקומות אחרים. בשנת 1368 הסתיים שלטונה של שושלת יואן והחלה התקופה של שושלת מינג.

מסיום שלטון שושלת יואן[עריכת קוד מקור | עריכה]

שער לינג'אנג המשוחזר

שליטי שושלת מינג מנעו פעילות סחר חוץ מלבד ממשימות רשמיות של תשלומי מס של מדינות כפופות. עד שנת 1473, המסחר התדרדר עד כדי כך שצ'ואנג'ואו כבר הייתה לא המטה של שירות המכס הקיסרי של פוג'יין. שודדי הים "היפנים" או "הגמדים", שרובם למעשה היו סינים ממורמרים, אילצו את פיקוח הסחר של צ'ואנג'ואו להיסגר לחלוטין בשנת 1522. במהלך שושלת צ'ינג, האיסור לצאת לים פגע בסוחרים או בדייגים בעיר: הם נאלצו לנטוש את השימוש שלהם בים במשך שנים בכל פעם והחקלאים באזור החוף נאלצו לעבור קילומטרים למחוזות בפנים הארץ כמו יוּנְגְצ'וּן ואָנְשִׂי. מדי פעם פרצו קרבות אלימים בהיקף גדול עם אלפי המשפחות הלא מקומיות מגואנגדונג שגורשו לצ'ואנג'ואו על ידי ממשל צ'ינג.

במאה ה-19, חומות העיר עדיין הגנו על שטח מעגלי של 11–13 קילומטרים אך רוב השטח היה ריק. המפרץ החל למשוך את ספינות האופיום של סוחרים בריטים משנת 1832. לאחר מלחמת האופיום הראשונה, הציע המושל הנרי פוטינגר להשתמש בצ'ואנג'ואו כמחסן אופיום רשמי כדי לשמור על הסחר מחוץ להונג קונג ומנמלי ההסכם האחרים, אך שכר הדירה שביקש הנציב הקיסרי צ'יינג היה גבוה מדי. כאשר פיראטים סינים השתלטו על הספינות במפרץ שֶׁנְחוּ במטרה ללכוד את מטילי הכסף שלהם בשנת 1847, הסוחרים עברו למפרץ צ'ואנג'ואו בכל מקרה. בסביבות 1862 הוקם מיסיון פרוטסטנטי בצ'ואנג'ואו. עד אמצע המאה ה-19, עדיין הייתה לג'ונקות סיניות גדולות גישה קלה לעיר, ועדיין התקיים מסחר ער בתה, סוכר, טבק, חרסינה ונאנקין,[ד], אך שרטונות חול שנוצרו על ידי הנהרות סביב העיר הלכו וסתמו את הנמל שפסק לפעול בזמן מלחמת העולם הראשונה. היא נשארה עיר גדולה ומשגשגת, אך ניהלה את סחר הימי שלה דרך אנהאי (אנ').

חלוקה מנהלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנציבות העירונית צ'ואנג'ואו מנהלת ארבעה רבעים, שלוש נפות עירוניות, ארבע נפות ושני רבעים כלכליים מיוחדים. הרפובליקה העממית של סין טוענת לבעלות על איי קינמן (אנ') (צ'וֵּ'ה) (בשליטה של הרפובליקה הסינית) כנפת קינמן תחת מנהל צ'ואנג'ואו.

מפה

Administrative Division Quanzhou 3 prfc map.png

1 - ליצ'נג
2 - פנגדזה
נפת דחווה
נפת יונגצ'ון
נפת אנשי
נאנ'אן
(עיר)
לוואג'יאנג
צ'ואנגאנג
נפת חווי'אן
2
1
ג'ינג'יאנג
(עיר)
שה-שה
(עיר)
נפת קינמן


היחידה המנהלית סינית מפושטת פין-יין שטח (קמ"ר) אוכלוסייה (2010) צפיפות (לקמ"ר)
רובע ליצ'נג 鲤城区 Lǐchéng Qū 52.41 404,817 7,724
רובע פנגדזה 丰泽区 Fēngzé Qū 132.25 529,640 4,005
רובע לוואג'יאנג 洛江区 Luòjiāng Qū 381.72 187,189 490
רובע צ'ואנגאנג 泉港区 Quángǎng Qū 306.03 313,539 1025
נפה עירונית שה-שה 石狮市 Shíshī Shì 189.21 636,700 3,365
נפה עירונית ג'ינג'יאנג 晋江市 Jìnjiāng Shì 721.64 1,986,447 2,753
נפה עירונית נאנ'אן 南安市 Nán'ān Shì 2,035.11 1,418,451 697
נפת חווי'אן 惠安县 Huì'ān Xiàn 762.19 944,231 1,239
נפת אנשי 安溪县 Ānxī Xiàn 2,983.07 977,435 328
נפת יונגצ'ון 永春县 Yǒngchūn Xiàn 1,445.8 452,217 313
נפת דחווה 德化县 Déhuà Xiàn 2,209.48 277,867 126
נפת קינמן* Jīnmén Xiàn 153.011 127,723 830
* מאז שהוקמה בשנת 1949, הרפובליקה העממית של סין ("סין היבשתית") תבעה את איי קינמן (צ'וֵּ'ה) כחלק מצ'ואנג'ואו, אך מעולם לא שלטה בהם; הם מנוהלים על ידי הרפובליקה הסינית (טייוואן) וטוענת לבעלות עליהם.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון למפקד האוכלוסין של 2020, מנתה אוכלוסיית צ'ואנג'ואו 8,782,285 תושבים. השטח הבנוי שלה הוא משכנם של 7,313,128 תושבים, והוא כולל את הרבעים העירוניים: ליצ'נג, פנגדזה ולוואג'יאנג, הנפות עירוניות ג'ינג'יאנג, נאנ'אן ושה-שה, והנפות חווי'אן וצ'ואנגאנג.

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפגודה של מקדש קָאיְיְוֵּ'אן
מסגד בעיר

צ'ואנג'ואו של ימי הביניים הייתה אחת הערים הסיניות הקוסמופוליטיות ביותר, עם מקדשים דתיים עממיים סיניים, מקדשים בודהיסטיים (אנ'), טאואיסטיים והינדיים (אנ'), מסגדים אסלאמיים (אנ') וכנסיות נוצריות, כולל נסטוריאניות קתדרלה קתולית ושני מנזרים פרנציסקניים. אנדראה מפרוג'ה שימש כבישוף הרומאי -קתולי של העיר משנת 1322. אורדוריק מפורדנון היה אחראי להעברת שרידי ארבעת פרנציסקנים שנרצחו בהודו בשנת 1321 למיסיון בצ'ואנג'ואו. מיסיונרים פרסביטריאנים אנגלים הקימו קפלה בסביבות 1862. מסגד צ'ינג -ג'ינג מתוארך לשנת 1009, אך נשמר כיום כמוזיאון. המקדש הבודהיסטי קָאיְיְוֵּ'אן נבנה שוב ושוב, אך כולל שתי פגודות בני 5 קומות מהמאה ה-13. בין המקדשים העממיים או הטאואיסטים הפופולריים ביותר הוא מקדש גְווָאן יְוֵּ'ה (通 淮 關 岳廟) המוקדש לשני מצביאים מפורסמים. ג'ינג'יאנג גם משמר את מקדש צָאו'אָן (草庵 寺), שנבנה במקור על ידי מניכאיסטים בתקופת שושלת יואן אך משמש כיום מאמינים מהעידן החדש, ומקדש קונפוציאני (文庙, ונמיאו).

שפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקומיים מדברים בניב צ'ואנג'ואו של שפת מין דרומי (אנ') הזהה עקרונית לניב אמוי שבו מדברים בשיאמן, ודומה לשפות הוקיין (אנ') וטייוואנית (אנ') של דרום-מזרח אסיה. שפה זו בלתי מובנת לדוברי מנדרינית תקנית. סינים רבים המתגוררים בחו"ל, שאבותיהם הגיעו מאזור צ'ואנג'ואו, מדברים לעיתים קרובות בעיקר הוקיין בבית. סביב "אזור המשולש של המין הדרומי", הכולל את צ'ואנג'ואו, שיאמן וג'אנגג'ואו, כל המקומיים דוברי שפות מין. הניבים שהם מדברים דומים, אך יש להם אינטונציות שונות.

הגירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנייה חדשה מזרחית למרכז העיר
נקיק סוּנְווּ בצ'ואנג'ואו

צ'ואנג'ואו הייתה מקור להגירה סינית לדרום-מזרח אסיה וטאיוואן. חלק מהקהילות הללו מתוארכות לתקופת הזוהר של צ'ואנג'ואו לפני אלף שנה בתקופת שושלות סונג ויואן. מוצאם של כ-6 מיליון סינים המתגוררים בחו"ל מצ'ואנג'ואו וטונג'אן. רובם חיים בדרום-מזרח אסיה, כולל סינגפור, הפיליפינים, מלזיה, אינדונזיה, מינאמר ותאילנד.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה היסטורית ייצאה צ'ואנג'ואו תה שחור, קמפור, סוכר, אינדיגו, טבק, חרסינה, בדים מדגניים וכמה מינרלים. היבוא, בעיקר מגואנגג'ואו, כלל בדים מצמר, יין ושעונים, החל משנת 1832. החל מאותה תקופה ייצאה חברת הודו המזרחית הבריטית בתה שחור בשווי 150,000 ליש"ט לשנה מצ'ואנג'ואו.[18]

צ'ואנג'ואו היא יצואנית מרכזית של מוצרים חקלאיים כגון תה, בננות, ליצ'י ואורז. היא גם יצרנית גדולה של גרניט וחומר קרמי. תעשיות אחרות כוללות טקסטיל, הנעלה, אופנה וביגוד, אריזות, מכונות, נייר ומוצרי פטרוכימיה.

צ'ואנג'ואו היא שוק הרכב הגדול ביותר בפוג'יין; אחוז המחזיקים ברכב פרטי בעיר הוא הגבוה ביותר במחוז.

התוצר המקומי הגולמי שלה מדורג ראשון במחוז פוג'יין במשך 20 שנה, מ-1991 עד 2010. בשנת 2008, ייצור הטקסטיל והלבשה של צ'ואנג'ואו היווה 10% מכלל ייצור ההלבשה בסין, יצוא האבן מהווה 50% מיצוא האבן הסינית, יצוא עבודות יד צבועים בורנית שרף היווה 70% מכלל היצוא של המדינה, יצוא החרסינה מהווה 67% מסך המדינה, ייצור הממתקים מהווה 20%, וייצור נעלי הספורט והתיירות מהווה 80% מהייצור בסין ו-20% מהייצור העולמי. משום כך, ידועה צ'ואנג'ואו בשם "עיר הנעליים" של סין. 3,000 מפעלי הנעליים של צ'ואנג'ואו מייצרים 500 מיליון זוגות בשנה, כמעט אחד מכל ארבעה זוגות נעלי ספורט המיוצרות בסין.

לרבעים ולנפות שונים בצ'ואנג'ואו יש תעשיות ייחודיות משלהם המוכרות בשאר סין. ג'ינג'יאנג ושה-שה מפורסמים בביגוד ובטקסטיל, חוויאן מפורסמת באבן שלה, דחווה בחרסינה, יונגצ'ון בהדרים, אנשי בתה וולונג, נאנ'אן בחומרי בניין ופנגדזה בשרף.

תחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נמל התעופה הבינלאומי
תחנת הרכבת של צ'ואנג'ואו

צ'ואנג'ואו היא מרכז תחבורה חשוב בדרום-מזרח מחוז פוג'יין. תעשיות ייצוא רבות בערי הפנים של פוג'יין מובילים סחורות לנמלי צ'ואנג'ואו. נמל צ'ואנג'ואו היה אחד הנמלים המשגשגים ביותר בשושלת טאנג, והוא עדיין נמל ייצוא חשוב. צ'ואנג'ואו מחוברת גם בכבישים מרכזיים לפוג'ואו מצפון ולשיאמן מדרום.

יש מסוף מעבורת נוסעים בשיג'ינג, נאנ'אן, עם שירות סדיר לנמל שְׁווֵיְטוֹאוּ באי קינמן שבשליטת טאיוואן.

תעופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נמל התעופה הבינלאומי צ'ואנג'ואו ג'ינג'יאנג (אנ') הוא נמל התעופה של אזור צ'ואנג'ואו, המשרת טיסות נוסעים במחוז פוג'יין וביעדים אחרים ברחבי הארץ.

רכבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצ'ואנג'ואו יש שני סוגים של שירותי רכבות. מסילת הרכבת ג'אנגפינג–צ'ואנג'ואו -שיאוצוו, קו רכבת "קונבנציונלי" שנפתח סביב 2001, מחבר בין כמה תחנות מטען בתוך נציבות צ'ואנג'ואו עם פנים פוג'יין ושאר המדינה. עד 2014, לקו זה היה גם שירות נוסעים, כאשר רכבות נוסעים איטיות למדי מבייג'ינג, ווהאן וממקומות אחרים ברחבי הארץ הסתיימו בתחנת הרכבת "צ'ואנג'ואו מזרח", כמה קילומטרים צפונית-מזרחית למרכז העיר. שירות הנוסעים בקו זה הופסק, ותחנת הרכבת "צ'ואנג'ואו מזרח" נסגרה ב-9 בדצמבר 2014.

מאז 2010 משרתת צ'ואנג'ואו את הרכבת המהירה פוז'ו-שיאמן, חלק ממסילת הרכבת המהירה של האנגג'ואו-פוג'ואו-שנז'ן, העוברת לאורך חוף הים הדרום-מזרחי של סין. רכבות מהירות בקו זה עוצרות בתחנת הרכבת צ'ואנג'ואו (בתת-רובע בייפנג של רובע פנגדזה, כ-10 קילומטרים צפונית למרכז העיר צ'ואנג'ואו) ותחנת הרכבת ג'ינג'יאנג. זמן הנסיעה ברכבות לשיאמן אורך פחות מ-45 דקות, מה שהופך אותה לאמצעי תחבורה נוח לסופי שבוע או לטיול יומי. עד 2015 הוקם שירות מהיר ישיר למספר ערים בפנים המדינה, מבייג'ינג ועד צ'ונגצ'ינג וגווייאנג.

אוטובוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירותי אוטובוסים למרחקים ארוכים פועלים גם מדי יום/לילה לשנז'ן וערים מרכזיות אחרות.

חינוך ותרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חינוך – בצ'ואנג'ואו פועלות 3 אוניברסיטאות, מכללה ללימודי רפואה, מכללה לאומנות וצילום, ומכללה להקניית מקצועות.
  • תרבות – בצ'ואנג'ואו פועלים שלושה אולמות אופרה, תיאטרון בובות, בתי ספר לאמנות לחימה שנוצרו במנזר שאולין כמו ווינג צ'ון קונג פו והמוזיאון היחיד בסין המוקדש לסחר הימי עם ארצות החוץ.

אתרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתר המורשת העולמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2021 הכריז ארגון אונסק"ו על אתרים בעיר צ'ואנג'ואו כאתר מורשת עולמית בשם "צ'ואנג'ואו: מרכז הסחר של העולם בסין של סונג-יואן". בהכרזה כלולים 22 אתרים הקשורים לסחר הימי המפותח שהתנהל דרך נמל צ'ואנג'ואו במאות מהמאה ה-11 עד המאה ה-14 והם כוללים, משרדי סחר, מזחים, מקדשים אתרי ייצור חרסינה ועוד. הרשימה כוללת את האתרים הבאים:

רשימת המרכיבים של אתר המורשת העולמית של צ'ואנג'ואו[19]
מספר תמונה שם המרכיב האזור קואורדינטות שטח (דונם) שטח אזור החיץ תיאור
01 The courtyard of Quanzhou Kaiyuan Temple 20170727.jpg מקדש קָאיְיְוֵּ'אן רובע ליצ'אנג 24°55′01″N 118°34′52″E / 24.91694°N 118.58111°E / 24.91694; 118.58111 90.3 7097.8 מקדש בודהיסטי שנבנה ב-685 (תקופת שושלת טאנג) והוא הגדול ביותר בשטחו בפוג'יין, האולם המרכזי (אולם מהאווירה) מכיל את הפסלים המוזהבים של חמש בודהות החוכמה ובמרכז הפסל הגדול של בודהה ואירוקנה. מעבר לאולם שרידי ממקדש הינדי טמילי
02 泉州南外宗正司遗址文物碑近景.jpg אתר משרד החמולה הדרומית רובע ליצ'אנג 24°54′52″N 118°34′52″E / 24.91444°N 118.58111°E / 24.91444; 118.58111 71.2 משרד החמולה הדרומי היה סוכנות אדמיניסטרטיבית שהוקמה עבור בני משפחה של שושלת סונג שעברו לצ'ואנג'ואו בשנת 1130 ולאחר מכן.[20]
03 Quanzhou Confucian Temple Dacheng Hall 2019 (4).jpg מקדש ובית הספר של קונפוציוס רובע ליצ'אנג 24°54′31″N 118°35′08″E / 24.90861°N 118.58556°E / 24.90861; 118.58556 136 מקדש לסגידה של קונפוציוס וחכמי הפילוסופים של הקונפוציאניזם בדת העממית הסינית ובדתות אחרות ממזרח אסיה. הוא היה בעבר אתר ניהול הבחינות הקיסריות בסין, קוריאה, יפן ווייטנאם ולעיתים קרובות היו בהם בתי ספר ומתקני לימוד אחרים.
04 Qingjing Mosque - DSCF8698.JPG מסגד צ'ינגג'ינג רובע ליצ'אנג 24°54′20″N 118°35′13″E / 24.90556°N 118.58694°E / 24.90556; 118.58694 32.3 ידוע גם בשם מסגד אשהב. נבנה ב-1009 והוא העתיק מסוגו בסין. במסגד כתובות רבות בערבית
05 泉州市舶司遗址门楼西侧.jpg אתר משרד הסחר הימי רובע ליצ'אנג 24°54′25″N 118°34′57″E / 24.90694°N 118.58250°E / 24.90694; 118.58250 36.5 משרד הסחר הימי בצ'ואנג'ואו הוקם בשנת 1087 על ידי משטרי שושלות סונג ויואן לניהול ענייני הסחר הימי בעיר. הוא היה ממוקם על גדת נהר הג'ינג'יאנג בחלק הדרומי של העיר צ'ואנג'ואו.[21]
06 Quanzhou Tianhou Gong 20120229-09.jpg מקדש טְייֵנְחוֹאוּ רובע ליצ'אנג 24°53′53″N 118°35′03″E / 24.89806°N 118.58417°E / 24.89806; 118.58417 7.3 מקדש טְייֵנְחוֹאוּ נבנה לראשונה במהלך שושלת סונג, והוא אחד המקדשים הגדולים והוותיקים ביותר המוקדשים לאלת הים מָאדְזוּ בסין.

מבניו שומרים עדיין על מרכיבי שושלת סונג ומבני העץ של שושלות מינג וצ'ינג. במוזיאון במקדש יש אוסף של שרידים היסטוריים ועממיים יקרים רבים של מחוז פוג'יין וטייוואן.[22]

07 Quanzhou Dejimen Yizhi 20120229-6.jpg אתר שער דֶגִ'י רובע ליצ'אנג 24°53′50″N 118°35′03″E / 24.89722°N 118.58417°E / 24.89722; 118.58417 12.1 אתר שער דג'י בצ'ואנג'ואו מורכב משער העיר, חומת העיר, תעלות, גשר קשת ושרידים היסטוריים רבים אחרים. בין השאר התגלו בחפירות כתובות הינדיות, נוצריות עתיקות, אסלאמיות ויהודיות וגילופים בודהיסטיים מהמאות ה-13 עד ה-14[23]
08 顺济桥 crop.jpg גשר שׁוּנְגִ'י רובע ליצ'אנג 24°53′44″N 118°34′45″E / 24.89556°N 118.57917°E / 24.89556; 118.57917 136.4 גשר שונג'י נבנה בשנת 1211 על ידי המושל דְזוֹאוּ יִינְגְלונְג משושלת סונג הדרומית. הוא נשאר בשימוש עד המאה ה-20. לאחר המאה ה-14, הוא תוקן פעמים רבות. הגשר התמוטט כתוצאה משיטפונות ב-2006,[24] ורובו פורק חודש אחר כך.[25]
09 Quanzhou Fashi Zhenwu Miao 20120301-4.jpg מקדש גֶ'נְווּ רובע פנגדזה 24°52′57″N 118°37′01″E / 24.88250°N 118.61694°E / 24.88250; 118.61694 41.7 569.9 מקדש גֶ'נְווּ הוא מקדש טאואיסטי, שנבנה בתקופת שושלת סונג או בתקופת שושלת טאנג הדרומית. חלק מהמבנים מתקופת שושלת צ'ינג. באולם הראשי סוגדים לשׂוֵ'אנְווּ
10 מזחי השפך רובע פנגדזה 24°52′42″N 118°37′26″E / 24.87833°N 118.62389°E / 24.87833; 118.62389 218.3 שני מזחים שנבנו בשפך הנהר מלוחות גרניט ששימשו את הסחר הימי מתקופת סונג-יואן ועד המאה ה-20.[26]
11 מזח שְׁה-חוּ נפה עירונית שה-שה 24°48′32″N 118°42′35″E / 24.80889°N 118.70972°E / 24.80889; 118.70972 36.2 56,175.6 מזח זה, ממוקם על החוף המערבי של חצי האי שְׁה-חוּ, 17 קילומטרים דרומית לעיר צ'ואנג'ואו. הוא ניצל שוניות טבעיות בבנייתו. על פי דיווחים היסטוריים, הוא נבנה לראשונה בתחילת המאה השמינית בתקופת שושלת טאנג. רישומים היסטוריים מראים כי במהלך שלטונו של הקיסר יְוֵּ'אן-יוּאוּ (1086–1094) משושלת סונג הצפונית, בנה פקיד ממשלתי בשם פֿוּ גִ'ין מזח המעניק גישה בין קו החוף לשונית.[27]
12 石狮六胜塔.jpg פגודת לְיוֹשֶׁנְג נפה עירונית שה-שה 24°48′38″N 118°43′17″E / 24.81056°N 118.72139°E / 24.81056; 118.72139 23.7 פגודת ליושנג ממוקמת על גבעה בקצה הצפוני של חצי האי שְׁה-חוּ, במרכז מפרץ צ'ואנג'ואו. זוהי פגודת גרניט בגובה 36 מטרים המעוצבת כחיקוי לביתן עץ מתומן בן חמש קומות. היא נבנתה לראשונה בין 1111 ל-1118 בעזרת כספים שגויסו על ידי זוג נזירים. פגודת האבן הניצבת כיום נבנתה מחדש בשנים 1336–1339 על ידי סוחר ימי מקומי. חצי האי שְׁה-חוּ נמצא במרחק של כ-17 קילומטרים מהעיר העתיקה של צ'ואנג'ואו, במרכז מפרץ צ'ואנג'ואו ולכן הפגודה הייתה נקודת ציון חשובה לכל ספינת סוחר שנכנסה למפרץ צ'ואנג'ואו.[28]
13 פגודת וָאנְשׁוֹאוּ נפה עירונית שה-שה 24°43′21″N 118°40′22″E / 24.72250°N 118.67278°E / 24.72250; 118.67278 163.6 20,808.7 פגודת ואנשו שוכנת על גבעה, 20 קילומטרים דרומית מזרחית לעיר צ'ואנג'ואו. זוהי פגודת גרניט המעוצבת כחיקוי לביתן מתומן מעץ בן חמש קומות. גובהה 22 מטרים ושטחה 325 מטרים רבועים. היא נבנה על ידי נזיר בתקופת שלטונו של הקיסר שָׁאושִׂינְג משושלת סונג הדרומית כאשר הסחר הימי של צ'ואנג'ואו הגיע לשיאו. הגבעה מתנשאת לגובה של 210 מטרים מעל פני הים, היא הנקודה הגבוהה ביותר באזור מפרץ צ'ואנג'ואו. ככזה, הגבעה היא מיקום אסטרטגי לשליטה במפרץ.[29]
14 Anping Bridge - seen from Shuitou - DSCF8934.JPG גשר אָנְפִּינְג נפה עירונית נאנ'אן 24°42′37″N 118°26′39″E / 24.71028°N 118.44417°E / 24.71028; 118.44417 1,398.6 3,429.4 בניית הגשר החלה בשנת 1128 והסתיימה בשנת 1152; זה היה מאמץ שיתופי בין נזירים, סוחרים, פקידי ממשל ומקומיים. אורך הגשר 2,255 מטרים ממזרח למערב (גשר הקורות הארוך הקיים ביותר בסין) ורוחבו בין 2.9 ל-4 מטרים.[30]
15 Mani of Cao'an; the Buddha of Light.jpg פסל מני במקדש צָאו'אָן נפה עירונית ג'ינג'יאנג 24°46′24″N 118°31′46″E / 24.77333°N 118.52944°E / 24.77333; 118.52944 26.8 763.2 מקדש צָאו'אָן, הממוקם למרגלות גבעה, כ-15 קילומטרים דרומית לעיר צ'ואנג'ואו, הוא מקדש למניכאיזם המתוארך לתקופת סונג-יואן. במקדש פסל אבן של מַני (אנ'), מייסד המניכאיזם, שגולף בשנת 1339, והוא הפסל היחיד בעולם של מני. מקדש צָאו'אָן נבנה במהלך המאות ה-10 וה-11 בתקופת שושלת סונג המוקדמת. הוא נקרא כך שכן הוא היה במקור צריף קש (צָאו'אָן פירושו בסינית "צריף קש"). בשנת 1339 נבנה מחדש באבן.[31]
16 Luoyang Bridge, Quanzhou (20201001150149).jpg גשר לְווֹיָאנְג רובע לוואג'יאנג 24°57′16″N 118°40′34″E / 24.95444°N 118.67611°E / 24.95444; 118.67611 1902.8 5,682.9 גשר לְווֹיָאנְג ממוקם בשפך הנהר לְווֹיָאנְג, כ-10 קילומטרים צפונית-מזרחית לעיר צ'ואנג'ואו. הגשר היה קישור תחבורתי חיוני בין צ'ואנג'ואו לצפון פוג'יין ואזורי הפנים. הבנייה החלה בשנת 1053 והסתיימה בשנת 1059. כיוונו של הגשר מצפון-מזרח לדרום-מערב, אורכו כ-731 מטר ורוחבו כ-4.5 מטרים. הוא בנוי מ-47 קשתות והוא חולף על אי טבעי קטן באמצע הנהר. קורות האבן של הגשר הן לוחות גרניט בגודל ניכר. משני צידי הגשר ישנם שבעה מגדלי אבן בצורות שונות משושלת סונג, כמו גם ארבעה פסלי אבן של מצביאים. על האי ניצבים הביתן המרכזי וביתן האסטלה. בשני קצות הגשר יש מקדשים.[32]
17 Lingshan Islamic Cemetery - tomb - DSCF8389.JPG קברים אסלאמיים רובע פנגדזה 24°54′37″N 118°36′56″E / 24.91028°N 118.61556°E / 24.91028; 118.61556 47.2 192.2 הקברים האסלאמיים ממוקמים למרגלותיו הדרומיים של הר לינגשאן, שני קילומטרים מהשער המזרחי של העיר צ'ואנג'ואו. הם האמינו שהם מקומות המנוחה האחרונים של שני מוסלמים שהגיעו לצ'ואנג'ואו במאה השביעית. שיפוצים גדולים בוצעו בקברים בשנת 1322. הקברים בנויים בצלע ההר הפונה דרומה. הפריסה העיקרית היא מסדרון בצורת חצי ירח המקיף את שני קברי האבן. קברי האבן נמצאים במרכז האתר, האופייניים לעיצוב הקברים המוסלמים בצ'ואנג'ואו.[33]
18 Quanzhou Qingyuan Shan 20120301-07.jpg פסל לאו דזה רובע פנגדזה 24°56′52″N 118°35′41″E / 24.94778°N 118.59472°E / 24.94778; 118.59472 81.1 1,786.4 פסל לאו דזה ממוקם למרגלותיו הדרומיים של הר צ'ינגיואן, שלושה קילומטרים צפונית לעיר צ'ואנג'ואו. הפסל משקיף על העיר והנמל של צ'ואנג'ואו מדרום. הפסל נבנה בתקופת שושלת סונג ומגולף מתוך סלע מסיבי, גובהו 5.63 מטרים, רוחבו 8.01 מטר ועוביו 6.85 מטר. לאו דזה מגולף יושב כשרגליו מקופלות, כשידו הימנית מונחת על שולחן וידו השמאלית על ברכו כשהוא נראה רגוע לגמרי.[34]
19 Quanzhou Jiuri Shan 20120301-06.jpg כתובת התפילה לרוח בהר גְ'יוֹזְ'ה נפה עירונית נאנ'אן 24°57′09″N 118°31′18″E / 24.95250°N 118.52167°E / 24.95250; 118.52167 113.9 451.4 כתובות על פני צוק המתעדות את הטקסים הפולחניים שנערכו על ידי נציגי המדינה האחראים על סחר החוץ ופקידים מקומיים משושלת סונג להתפלל לרוחות טובות שיסייעו לעסקי הספנות. כתובות אבן אלה הן ארכיון היסטורי המספק תיעוד אותנטי של מידע היסטורי כמו מחזורי הפעולה של הסחר הימי בשושלת סונג, שהיו קשורים קשר הדוק עם המונסונים. בהר גְ'יוֹזְ'ה נותרו 78 כתובות אבן משושלת סונג ואילך. הכתובת המוקדמת ביותר היא משנת 1174 והאחרונה משנת 1266.[35]
20 Yuan Black Glazed Vase, Cizao Kiln (33638832166).jpg אתר הכבשנים של צְה-דְזָאו נפה עירונית ג'ינג'יאנג 24°51′13″N 118°28′04″E / 24.85361°N 118.46778°E / 24.85361; 118.46778 68.7 682.3 הכבשנים של צְה-דְזָאו ממוקמים בכפר צְה-דְזָאו, 16 קילומטרים דרומית מערבית לעיר צ'ואנג'ואו. האזור עשיר בחרסית המתאימה לייצור חרסינה. אתרי הכבשן מהווים את הקבוצה הגדולה ביותר של אתרי הכבשן בפאתי העיר. חפירות ארכאולוגיות חשפו 26 אתרי כבשן המתוארכים לתקופות היסטוריות שונות, מסונג הדרומי ועד לשושלת צ'ינג. רוב כלי החרסינה שנחשפו מהכבשנים של צְה-דְזָאו היו עשירים בצבע סלאדון או זיגוג שחור-חום. כלי החרסינה עוצבו ברובם לפריטים יומיומיים, כגון סירים דקורטיביים, צנצנות, בקבוקים וכו'.[36]
21 MET DP170200.jpg אתר הכבשנים של דֶחְווָה (הכבשנים של וֵיילִין-נֵייבָּאן) נפת דֶחְווָה 25°28′02″N 118°17′00″E / 25.46722°N 118.28333°E / 25.46722; 118.28333 577.4 3,320.8 המוצרים מתקופת סונג-יואן של הכבשנים של דֶחְווָה, כ-70 קילומטרים צפונית-מערבית לעיר צ'ואנג'ואו, היו בעיקר חרסינה לבנה-ירוקה וחרסינה לבנה. כלי החרסינה עוצבו בעיקר בצורת כלים יומיים, כגון קערות, צלחות, כיורים, וקומקומים. במהלך תהליך הייצור, היה פופולרי לגלף, לחרוט או להשתמש בטכניקות חותמת כדי לקשט את הפריטים. בחפירות באתר וֵיילִין-נֵייבָּאן התגלו שבעה כבשנים סדנאות ייצור ושברים.[37]
Pomegranate-shaped teapot with flower garlands, c. 1700, Dehua, China, decorated in Holland, porcelain, enamel, gold - Gardiner Museum, Toronto - DSC01087.JPG אתר הכבשנים של דֶחְווָה (הכבשנים של צ'וּ'דוֹאוּגונְג) נפת דֶחְווָה 25°29′23″N 118°15′04″E / 25.48972°N 118.25111°E / 25.48972; 118.25111 48.9 520.7 המוצרים מתקופת סונג-יואן של הכבשנים של דֶחְווָה, כ-70 קילומטרים צפונית-מערבית לעיר צ'ואנג'ואו, היו בעיקר חרסינה לבנה-ירוקה וחרסינה לבנה. כלי החרסינה עוצבו בעיקר בצורת כלים יומיים, כגון קערות, צלחות, כיורים, וקומקומים. במהלך תהליך הייצור, היה פופולרי לגלף, לחרוט או להשתמש בטכניקות חותמת כדי לקשט את הפריטים. בחפירות באתר צ'וּ'דוֹאוּגונְג התגלה כבשן גדול ובו 17 תאים מהסוג המכונה "כבשן הדרקון".[37]
22 אתר ייצור הברזל שְׂיָאצָאופּוּ בכפר צִ'ינְגְיָאנְג נפת אנשי 25°11′10″N 117°57′20″E / 25.18611°N 117.95556°E / 25.18611; 117.95556 899.8 9,778.9 האתר שוכן באזור הר דאיון, כ-70 קילומטרים צפונית-מערבית לעיר צ'ואנג'ואו, והיה אחד ממפעלי הברזל שהקים הממשל בשושלת סונג. הוא כולל אתר התכה, קבוצה של בורות כרייה עתיקים לרוחב המכרה, אתר בית משפחת יו שהפיקה את הברזל, קטע של שביל עתיק והגבעות שסיפקו עצים כדלק להתכה.[38]

אתרים בולטים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הר צ'ינג יואן (清源山) – הגבעה הגבוהה ביותר בגבולות העיר, שממנה נשקף נוף של האגם המערבי.
  • פארק האגם המזרחי (东湖) – ממוקם במרכז העיר. בפארק יש גן חיות קטן.
  • פארק האגם המערבי (西湖 公园) – גוף המים המתוקים הגדול ביותר בתחומי העיר.
  • רחוב המלומדים (状元 街) – רחוב באורך של כ-500 מטרים, שדרת חנויות בעיקר בתיירות ומלאכת יד.
  • כיכר פנגדזה – ממוקמת במרכז העיר ומשמשת מקום להופעות ואירועים.
  • דאפינגשאן – הגבעה השנייה בגובהה בתוך גבולות העיר, בפסגתה פסל פרש ענק של קוקסינגה.
  • המוזיאון הימי – כולל שרידים מעברה של צ'ואנג'ואו, ובהם מיצגים גדולים על ספינות מתקופת סונג ומצבות מתקופת יואן. תערוכה חשובה במיוחד היא "ספינת צ'ואנג'ואו", ג'ונקה המותאמת להפלגה בים שטבעה זמן מה לאחר 1272, ושוחזרה בשנים 1973–74.[39]
  • בנייני מרפסות (骑楼) – במרכז העיר העתיקה, בניינים בסגנון אדריכלות סינית דרומית מתקופת הרפובליקה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Wang, Qiang (2020), Legendary Port of the Maritime Silk Routes, Quanzhou: Peter Lang US. Retrieved Sep 30, 2020 from https://www.peterlang.com/view/title/71894 .
  • Brown, Bill (2004), Mystic Quanzhou: City of Light, Xiamen: Xiamen University Press .

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא צ'ואנג'ואו בוויקישיתוף

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גשר אבן מעל שפך הנהר לואו שנבנה ב-1054 ונחשב לאחד מארבעת הגשרים העתיקים בסין
  2. ^ גשר אבן שבנייתו החלה ב-1138 והסתיימה ב-1151 וגישר מעל שפך הנהר שיג'ינג
  3. ^ סמו (semu) הייתה קאסטה שנקבעה על ידי שליטי שושלת יואן שבה קיבצו את כל התושבים שמקורם במרכז ומערב אסיה
  4. ^ בד כותנה גס בצבע צהוב-בהיר, שמקורו בעיר נאנג'ינג

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ https://www.citypopulation.de/en/china/cities/fujian/
  2. ^ הזיהוי של זייתון עם צ'ואנג'ואו היה שנוי במחלוקת במאה ה-19, כאשר כמה חוקרים העדיפו לזהות את הנמל הגדול שהזכירו מרקו פולו ואבן בטוטה עם נמל הרבה יותר אטרקטיבי בשיאמן בשל מגוון טענות. עם זאת, הרישומים הסיניים ברורים לגבי מעמדה הקודם של צ'ואנג'ואו וההצטיינות של הנמל שלה בעבר הרחוק, שהלך והצטמצם לאט לאורך מאות שנים.
  3. ^ Goodrich, L. Carrington (1957), "Recent Discoveries at Zayton", Journal of the American Oriental Society, No. 77, עמ' 161–5 
  4. ^ "Dictionnaire de l'Académie Française | 9e édition | satin". Dictionnaire de l'Académie Française. 
  5. ^ "Yang Su 楊素 (544–606), zi Chudao 處道", Ancient and Early Medieval Chinese Literature, Vol. III, Leiden: Brill, 2014, עמ' 1831, ISBN 9789004271852 
  6. ^ Ralph Kauz, Aspects of the Maritime Silk Road: From the Persian Gulf to the East China Sea, Otto Harrassowitz Verlag, 2010 ISBN 9783447061032
  7. ^ 1 2 Von Glahn, Richard (7 במרץ 2016), The Economic History of China: From Antiquity to the Nineteenth Century, עמ' 394, ISBN 9781316538852 
  8. ^ Ye Yiliang (2010), "Introductory Essay: Outline of the Political Relations between Oman (Thailand) and China", Aspects of the Maritime Silk Road: From the Persian Gulf to the East China Sea, East Asian Maritime History, Vol. 10, Wiesbaden: Harrassowitz Verlag, עמ' 5, ISBN 9783447061032 .
  9. ^ בין העדויות האחרות לתקופה זו ניתן למצוא מצבות שנכתבו בסינית, בערבית, בסורית ו-בלטינית.
  10. ^ Bowman, John, "China", Columbia Chronologies of Asian History and Culture, עמ' 32 
  11. ^ Encyclopædia Britannica, Ninth Edition/Chinchew
  12. ^ Krishnan, Ananth (19 ביולי 2013), "Behind China's Hindu temples, a Forgotten History", The Hindu 
  13. ^ "China's Hindu Temples: A Forgotten History", The Hindu, YouTube, 18 ביולי 2013, אורכב מ-המקור ב-10 March 2016 
  14. ^ Schottenhammer, Angela (2001), "The Role of Metals and the Impact of the Introduction of Huizi Paper Notes in Quanzhou on the Development of Maritime Trade in the Song Period", The Emporium of the World: Maritime Quanzhou, 1000–1400, Sinica Leidensia, Vol 49, Brill, עמ' 153 ff, ISBN 90-04-11773-3 
  15. ^ 1 2 3 Wade, Geoff (2015), "Chinese Engagement with the Indian Ocean during the Song, Yuan, and Ming Dynasties (Tenth to Sixteenth Centuries)", in Pearson, Michael, Trade, Circulation, and Flow in the Indian Ocean World, Palgrave Series in Indian Ocean World Studies, Basingstoke: Palgrave Macmillan, עמ' 72, ISBN 9781137566249 
  16. ^ צ'ואנג'ואו הייתה גם נקודת המוצא הסבירה של הנזיר הפרנציסקני ג'ובאני דה מריניולי בערך באותו זמן, אך הדבר אינו בטוח בהתחשב באופי החלקי של תיעוד תקופתו בסין.
  17. ^ Tan Ta Sen, Cheng Ho and Islam in Southeast Asia
  18. ^ Roberts, Edmund (1837). Embassy to the Eastern Courts of Cochin-China, Siam, and Muscat. New York: Harper & Brothers. עמ' 122. אורכב מ-המקור ב-2013-10-16. בדיקה אחרונה ב-16 באוקטובר 2013. 
  19. ^ Executive Summary 2020
  20. ^ Site of Southern Clan Office
  21. ^ Site of the Maritime Trade Office
  22. ^ Tianhou Palace
  23. ^ Deji Gate site
  24. ^ Ancient bridge collapse in Quanzhou
  25. ^ 800-year-old Bridge in Quanzhou Dismantled
  26. ^ Estuary Docks
  27. ^ Shihu Dock
  28. ^ Liusheng Pagoda
  29. ^ Wanshou Pagoda
  30. ^ Anping Bridge
  31. ^ Statue of Mani in Cao’an Temple
  32. ^ Luoyang Bridge
  33. ^ Islamic Tombs
  34. ^ Statue of Lao Tze
  35. ^ Jiuri Mountain Wind-Praying Inscriptions
  36. ^ Sites of Cizao Kilns (Jinjiaoyishan Kilns)
  37. ^ 1 2 Sites of Dehua Kilns (Weilin-Neiban Kilns and Qudougong Kiln)
  38. ^ Xiacaopu Iron Production Site of Qingyang Village in Anxi
  39. ^ "Quanzhou Overseas-Relations History Museum". אורכב מ-המקור ב-2010-01-07.