צ'ו אויו
 | |
| צ'ו אויו במבט מן הצד הטיבטי | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| גובה מעל פני הים | 8,188 מטרים (לפי מדידות מוקדמות יותר: 8,201 מטרים) |
| נישאות טופוגרפית | 2,340 מטרים |
| מדינה |
נפאל, הרפובליקה העממית של סין  |
| מיקום | נפאל וטיבט שבסין |
| רכס הרים | הימלאיה |
| העפלה ראשונה | 19 באוקטובר 1954 |
| מסלול ההעפלה הקל | הרכס הצפוני-מערבי, מצד טיבט |
| קואורדינטות | 28°05′39″N 86°39′39″E / 28.09417°N 86.66083°E |
  | |
צ'ו אויו (בטיבטית: ཇོ་བོ་དབུ་ཡ; בנפאלית: चोयु; בסינית מפושטת: 卓奥友峰) הוא ההר השישי בגובהו בעולם, והוא נמנה עם פסגות 8,000 המטרים. ההר ניצב על הגבול בין נפאל לטיבט שבסין, כ-20 קילומטרים מערבית לאוורסט. פירוש שמו בטיבטית הוא "אלת הטורקיז".
צ'ו אויו הוא הפסגה השנייה בכמות ההעפלות אליה מבין פסגות 8,000, אחרי האוורסט. הסיבות לכך הן שיפועיו המתונים של המסלול המקובל, העולה ברכס הצפוני-מערבי מצד טיבט, והגישה הנוחה אליו דרך מעבר ההרים נאנגפה לה[1].
גאוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההר הוא הפסגה המערבית ביותר בתת-הרכס קהומבו, שהוא חלק מרכס מהלאנגור שבהימלאיה. כמה קילומטרים ממערב לו עובר מעבר ההרים נאנגפה לה, שגובהו 5,716 מטרים - מעבר מכוסה קרחונים המשמש נתיב המסחר העיקרי בין הטיבטים לבין בני השרפה שבאזור קהומבו. המעבר מפריד בין אזור קהומבו לאזור רולוואלינג.
הגובה
[עריכת קוד מקור | עריכה]גובהו של ההר נאמד בעבר ב-26,750 רגל, ובעת ההעפלה הראשונה אליו נחשב להר השביעי בגובהו בעולם, אחרי דאולגירי. אומדן משנת 1984 העמיד את גובהו על 8,201 מטרים והעלה אותו למקום השישי. מדידות חדשות שערכו ב-1996 המחלקה למדידות של ממשלת נפאל והמכון המטאורולוגי הפיני, לקראת הכנת מפות הטופוגרפיה של נפאל, נתנו תוצאה של 8,188 מטרים. שני המספרים משמשים במקורות עד היום, והנתון 8,201 עדיין רווח יותר.
היסטוריית הטיפוס
[עריכת קוד מקור | עריכה]הניסיון הראשון וההעפלה הראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1952 יצאה אל ההר משלחת בריטית מטעם הוועדה ההימלאית המשותפת, כהכנה לניסיון להעפיל לאוורסט בשנה שלאחר מכן. את המשלחת הוביל אריק שיפטון, ונמנו עמה אדמונד הילרי, טום בורדילון וג'ורג' לו. ניסיון של הילרי ולו נבלם בשל מצוק קרח בגובה של יותר מ-6,650 מטרים ובשל סכנת מפולות, ודיווח על נוכחות חיילים סינים מעבר לגבול הסמוך הביא את שיפטון להורות על נסיגה מן ההר.
ב-19 באוקטובר 1954 העפילו לפסגה לראשונה, ברכס הצפוני-מערבי, חברי משלחת אוסטרית: הרברט טיכי (Herbert Tichy), יוזף יכלר (Josef Jöchler) והשרפה פאסאנג דאווה לאמה. צ'ו אויו היה הפסגה החמישית מבין פסגות 8,000 המטרים שנכבשה, אחרי אנאפורנה 1 (1950), אוורסט (1953), ננגה פרבט (1953) ו-K2 (ב-1954). עד להעפלת ריינהולד מסנר ופטר האבלר לאוורסט ב-1978 היה זה ההר הגבוה ביותר שנכבש בלא חמצן מלאכותי[2].
העפלות בולטות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1959 נספו ארבע חברות משלחת נשים בין-לאומית במפולת שלגים. ב-1978 העפילו האוסטרים אדי קובלמילר (Edi Koblmüller) ואלואיס פורטנר בקיר הדרום-מזרחי הקשה של ההר, וב-1983 עמד מסנר על הפסגה בניסיונו הרביעי, יחד עם האנס קאמרלנדר ומיכאל דאכר.
בשנת 1984 היו וירה קומארקובה (Věra Komárková) האמריקאית ודינה שטרבובה (Dina Štěrbová) הצ'כוסלובקית לנשים הראשונות שעמדו על הפסגה. ב-12 בפברואר 1985 ביצעו הפולנים מצ'יי ברבקה (Maciej Berbeka) ומצ'יי פבליקובסקי (Maciej Pawlikowski) את ההעפלה החורפית הראשונה להר, ובמסלול חדש בקיר הדרום-מזרחי. זו ההעפלה החורפית היחידה לפסגת 8,000 שנעשתה במסלול חדש, וגם הראשונה שנעשתה בחורף בלא חמצן מלאכותי. שלושה ימים אחריהם חזרו על ההעפלה אנדז'יי היינריך וירז'י קוקוצ'קה (Jerzy Kukuczka), ובכך קבע קוקוצ'קה שיא נוסף - שתי פסגות 8,000 באותו חורף, לאחר שטיפס קודם לכן על דאולגירי[3].
ב-10 בפברואר 1993 הייתה השווייצרית מריאן שפויזה (Marianne Chapuisat) לאישה הראשונה שהעפילה בחורף לפסגת 8,000, כשעמדה על פסגת צ'ו אויו. ב-13 במאי 1994 קבע המקסיקני קרלוס קרסוליו (Carlos Carsolio) שיא מהירות בעלייה ממחנה הבסיס לפסגה, בזמן של 18 שעות ו-45 דקות. ב-2017 ביצע הרוסי ולרי רוזוב (Valery Rozov) קפיצת בסיס מן ההר, מגובה של 7,700 מטרים.
באוקטובר 2014 העפיל לפסגה נדב בן-יהודה, שנשא עמו את דגל ישראל וכרטיס תרומת איברים של עמותת אדי[4].
ההר הקל שבפסגות 8,000 המטרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]צ'ו אויו נחשב לקל שבין ארבע עשרה הפסגות, ויחס ההרוגים למעפילים בו הוא הנמוך מכולן - נמוך פי 25 מזה של אנאפורנה. מספר ההעפלות אליו גדול פי ארבעה מזה של השלישית ברשימה, גאשרברום 2[5]. מסיבות אלה הוא יעד מקובל למשלחות מסחריות מודרכות.
לפסגת ההר מישור רחב ושטוח, ואין בה ציון דרך המסמן את הנקודה הגבוהה. דגלי התפילה הפרושים על המישור אינם מציינים את הפסגה עצמה, ולא אחת קרה שמטפסים עצרו בהם והאמינו שהגיעו אל הפסגה, בעוד שנותרה להם עוד כרבע שעה של הליכה. בשל כך התעוררה במשך השנים מחלוקת בשאלה אילו מן ההעפלות המדווחות הגיעו באמת אל הנקודה הגבוהה[6].
המסלול מצד נפאל
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצד הנפאלי של ההר קשה בהרבה מן הצד הטיבטי: קירותיו תלולים, סכנת המפולות גבוהה ומזג האוויר הפכפך. מסיבות אלה כמעט כל המשלחות המסחריות פועלות במסלול המקובל שמצד טיבט. ב-1990 פתחו הפולני ווייטק קורטיקה, השווייצרי ארהרד לורטן (Erhard Loretan) והשווייצרי ז'אן טרויה (Jean Troillet) מסלול חדש בקיר הדרום-מערבי, וירדו ברכס המערבי, בלא חמצן מלאכותי. ב-2009 טיפסו דניס אורובקו ובוריס דדשקו (Boris Dedeshko) 2,600 מטרים בקיר הדרום-מזרחי בסגנון אלפיני, בלא מחנות קבועים ובלא תמיכה לוגיסטית, במסלול שכינו "גלגול נשמות". אורובקו תיאר אותו כטיפוס המסוכן ביותר שביצע.
לאחר מכן לא נרשמה העפלה מוצלחת מצד נפאל עד שביוני 2024 העפילה לפסגה קבוצה של חברת המשלחות Seven Summit Treks בהובלת גלג'ה שרפה, במסלול חדש ברכס הדרומי-דרום-מערבי. באותן שנים הגבילו הרשויות הסיניות את כניסתן של משלחות זרות לטיבט, והצד הטיבטי של ההר נסגר לסירוגין[7].
ב-30 בספטמבר 2006, סמוך לשעה 10:30 בבוקר, פתחו שוטרי משמר הגבול הסיני באש על קבוצה של כ-75 טיבטים שחצתה את מעבר נאנגפה לה בדרכה לנפאל. נהרגה נזירה בודהיסטית בת 17 בשם קלסנג נמטסו. המעבר נראה ממחנה הבסיס המתקדם של צ'ו אויו, וכמאה מטפסים זרים ששהו שם באותה שעה היו עדים לירי. אחדים מהם צילמו את האירוע ואת החיילים הסינים שהובילו את השבויים דרך המחנה, והתצלומים והסרטונים שפרסמו עוררו הד בין-לאומי[8].
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ Cho Oyu, Peakware
- ↑ Cho Oyu History, EverestNews.com
- ↑ Cho Oyu's Three-Kilometer-High Face, American Alpine Journal, 1986
- ↑ רות נווה, בפסגת ההר השישי בעולם - עם כרטיס אדי, באתר ynet, 9 באוקטובר 2014
- ↑ Stairway to heaven, The Economist, 29 במאי 2013
- ↑ Cho Oyu summit: Where is it exactly, ExplorersWeb, מאי 2017
- ↑ The Hard Side: A History of Climbing Cho Oyu From Nepal, ExplorersWeb
- ↑ The Nangpa Pass Incident (September 2006), International Campaign for Tibet