צ'יקמצו מונזאמון
 | |
| לידה |
1653 Echizen Province, יפן  |
|---|---|
| פטירה |
6 בינואר 1725 (בגיל 72 בערך) אוסקה, יפן |
| מקום קבורה |
Tanimachi |
| שם לידה |
杉森次郎吉 |
| מדינה |
יפן |
| יצירות ידועות |
Horikawa Nami no Tsuzumi, The Courier for Hell, Heike Nyogo no Shima, The Love Suicides at Amijima, The Battles of Coxinga, Shusse Kagekiyo, The Love Suicides at Sonezaki, The Woman-Killer and the Hell of Oil |
| הושפע על ידי |
Yamaoka Genrin |
  | |
צִ'יקַמַצוּ מוֹנְזַאֶמוֹן (ביפנית: 近松 門左衛門; 1653 – 6 בינואר 1725), ששמו האמיתי היה סוגימורי נובוּמוֹרי (杉森 信盛), היה מחזאי יפני של ג'ורורי (אנ') (צורת תיאטרון בובות שנודעה לימים כבונרקו) ושל קבוקי (תיאטרון של שחקנים חיים). האנציקלופדיה בריטניקה כתבה עליו שהוא "נחשב בעיני רבים לגדול המחזאים היפנים".[1]
המחזות המפורסמים ביותר שלו עוסקים בהתאבדות כפולה של אוהבים הקשורים בחובת כבוד. מתוך מחזות הבובות שלו, כ-70 הם גִ'ידָאִימוֹנוֹ (時代物) (רומנים היסטוריים) ו-24 הם סֶוָואמוֹנוֹ (世話物) (טרגדיות ביתיות). המחזות הביתיים נחשבים כיום לליבת הישגיו האמנותיים, במיוחד יצירות כמו "השליח לגיהנום" (冥途の飛脚; 1711) ו"התאבדויות האהבה באמיג'ימה" (心中天の網島; 1721). המחזות ההיסטוריים שכתב נחשבים לפחות מוצלחים, אף כי "הקרבות של קוקסינגה" (国姓爺合戦) (1715) עדיין זוכה לשבחים.
קורות חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]צ'יקמצו נולד בשם סוגימורי נובוּמוֹרי למשפחת סמוראים. קיימת מחלוקת לגבי מקום לידתו. על פי התאוריה הפופולרית ביותר הוא נולד במחוז אצ'יזן (אנ'), אך ישנם מקומות סבירים אחרים, כולל האגי (אנ') במחוז נאגאטו (אנ'). אביו, סוגימורי נובויושי, שירת את הדאימיו מאטסודאירה (אנ') במחוז אצ'יזן כרופא. אחיו הצעיר של צ'יקמצו הפך לרופא, וצ'יקמצו עצמו כתב ספר על טיפול רפואי.
באותם ימים, רופאים ששירתו את הדאימיו היו במעמד של סמוראי. אך אביו של צ'יקמצו איבד את משרתו והפך לרונין, סמוראי ללא אדון. בשלב כלשהו בגיל ההתבגרות שלו, בין 1664 ל-1670, צ'יקמצו עבר לקיוטו, הבירה הקיסרית, עם אביו, שם שירת במשך כמה שנים כנער חצר במשפחת אצולה אזרחית, אך מלבד זאת, מעט ידוע על תקופה זו בחייו של צ'יקמצו. הוא פרסם את יצירתו הספרותית הידועה הראשונה בתקופה זו, הייקו שהופיע ב-1671. אחרי ששימש כנער חצר, הוא מופיע ברשומות של מקדש גונשוג'י (近松寺) (אשר הוצע במשך זמן רב כמקור לשם העט שלו "צ'יקמצו", שהוא קריאת קון (אנ')[א] של 近松) במחוז אומי (אנ'), כיום מחוז שיגה.
עם הפקת מחזה הבובנאות שלו בקיוטו בשנת 1683 על "האחים סוגה" ("יורשי סוגה" או "יורש סוגה"), צ'יקמצו נודע כמחזאי. "יורשי סוגה" נחשב למחזה הראשון של צ'יקמצו, אם כי לעיתים נטען כי 15 מחזות אנונימיים קודמים נכתבו על ידי צ'יקמצו אף הם. צ'יקמצו כתב גם מחזות לתיאטרון הקבוקי בין 1684 ל-1695, שרובם נועדו להיות מבוצעים על ידי שחקן מפורסם באותה תקופה, סאקאטה טוג'ורו (אנ') (1647–1709). לאחר 1695, ועד 1705, צ'יקמצו כתב כמעט באופן בלעדי מחזות קבוקי, ואז נטש כמעט לחלוטין את הז'אנר הזה באופן פתאומי. הסיבה המדויקת אינה ידועה, אף על פי שקיימות ספקולציות רבות: אולי הבובות היו צייתניות וניתנות לשליטה יותר משחקני קבוקי השאפתניים, או שאולי צ'יקמצו לא הרגיש ששווה לכתוב עבור קבוקי כיוון שטוג'ורו עמד לפרוש, או שאולי הפופולריות הגוברת של תיאטרון הבובות הייתה בלתי ניתנת לעצירה מבחינה כלכלית. אנדרו גרסטל (אנ') טוען כי שיתופי הפעולה של צ'יקמצו עם מבצעים שונים השפיעו על התפתחותו כמחזאי. שיתופי הפעולה שלו עם שחקני הקבוקי הובילו לדמויות ריאליסטיות יותר, בעוד ששיתוף הפעולה המאוחר שלו עם טקדה איזומו הוביל לתיאטרליות מוגברת.
בשנת 1705, צ'יקמצו הפך ל"מחזאי צוות" כפי שהוכרז במהדורות המוקדמות של "מראה בעלי המלאכה של הקיסר יוֹמיי (אנ')". בשנת 1705 או 1706, צ'יקמצו עזב את קיוטו לאוסקה, שם תיאטרון הבובות היה פופולרי אף יותר. הפופולריות של צ'יקמצו הגיעה לשיאה עם מחזותיו הביתיים על התאבדויות אהבה, ועם הצלחת הגדולה של "הקרבות של קוקסינגה" ב-1715, אך לאחר מכן השתנה הטעם של הקהל למופעים נוטפי דם ואלימות סנסציוניים יותר, או לתעלולים גסים יותר; והתיאטראות הפסיקו להעלות את מחזותיו של צ'יקמצו, עד כדי כך שאפילו המוזיקה המקורית אבדה למחזות רבים. הוא מת ב-6 בינואר 1725, או באמאגסקי (אנ') בהיוגו, או באוסקה.[1]
ב-1706 הוא כתב מחזה לתיאטרון בובות בן שלוש מערכות בשם גוֹבאן טַאיהֵייקי ("כרוניקה של שלום גדול המשוחקת על לוח שחמט"), המבוסס על סיפורם של ארבעים ושבעה הרונין; זה הפך לבסיס של המחזה המאוחר והמוכר הרבה יותר צ'ושינגורה (אנ').
130 מחזות אומתו ככאלה שנכתבו על ידי צ'יקמצו, כאשר 15 מחזות נוספים (בעיקר עבודות קבוקי מוקדמות) נחשדים גם כן ככאלה שנכתבו על ידו.
היחס למחזותיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
יצירות הבונרקו (ג'ורורי (אנ')) של צ'יקמצו, שמתוכן 24 הן סֶוָואמוֹנוֹ (מחזות ביתיים),[2] החלו להיחשב כספרות גבוהה בתקופת מייג'י ובתקופת טאישו.[3] רבים טענו כי גאונותו הייתה "בתיאור המופתי שלו את התשוקות, האובססיות וחוסר הרציונליות של לב האדם".[4] בעוד שגִ'ידָאִימוֹנוֹ (מחזות היסטוריים) של צ'יקמצו נחשבו חשובים יותר בזמנו, הטרגדיות הביתיות הן כיום "מוקד תשומת הלב הביקורתית העיקרי והמבוצעות בתדירות גבוהה יותר", וזוכות לשבחים על התיאור המעמיק שלהן של האנשים הפשוטים. "התאבדויות האהבה בסונזאקי" (1703), אחד המחזות הביתיים המוקדמים ביותר בתיאטרון הבובות, היה להיט שהפיח רוח חיים חדשה בתיאטרון טקמוטו באוסקה.[5] אף על פי שהוא אינו נחשב חזק כמו מחזהו המאוחר יותר "התאבדויות האהבה באמיג'ימה" (1721), דונלד קין (אנ') שיבח את קטע המוות כ"אחד הקטעים המקסימים ביותר בספרות היפנית".[6] כמו כן, נכתב ב"ספרות יפנית מודרנית מוקדמת: אנתולוגיה, 1600–1900" כי "תוף גלי הורייקאווה" (1707) הוא "בעל עניין ניכר בחקירת המיניות הנשית ובביקורת המשתמעת שלו על חיי הסמוראים בדרג נמוך".[7] ריי סאסאגוצ'י מנתה את אותו מחזה כאחת מיצירות הבונרקו הבולטות ביותר של צ'יקמצו יחד עם "שליחי האהבה לעולם הבא".[8]
"התאבדויות האהבה באמיג'ימה" נחשב בדרך כלל לגדול מחזותיו הביתיים,[9] אם כי "השליח לגיהנום" (1711), "האורן העקור" (1718), ו"רוצח-הנשים וגיהנום השמן" (1721) זכו אף הם לשבחים כיצירות "בעלות עוצמה יוצאת דופן". האחרון מבין השלושה לא התקבל היטב בתחילה, ורכש מוניטין גבוה רק בסוף המאה ה-19. רוברט ניקולס כתב כי "לוח השנה של האהבה" (1715) זוכה להערכה רבה.[10] קנת פ. קירקווד טען כי היצירה קלושה במקצת במרקמה, אך "בכל זאת חושפת את מיומנותו של המחזאי ביצירת עלילה דרמטית מהחומרים הקלושים ביותר".[11] בסקירה של "צ'יקמצו: חמישה מחזות מאוחרים" של גרסטל, קתרין זלצמן-לי שיבחה את "עומק הדמות" שהושג ב"תאומים בנהר סומידה" (1720) באמצעות האזכורים השונים.
המחזות ההיסטוריים נחשבים לרוב לחלשים יותר, כאשר ניקולס כתב כי הדמות בהם נוטה להיות כפופה לעלילה. "הקרבות של קוקסינגה" (1715), לעומת זאת, הוצג במשך שבעה עשר חודשים והפך למודל הקלאסי למחזות היסטוריה מאוחרים יותר. הוא נשאר ברפרטואר של מסורות הבונרקו והקבוקי כאחד,[12] ודונלד קין התייחס אליו כאל הגִ'ידָאִימוֹנוֹ היחיד שהוא "בעל ערך ספרותי אמיתי". "הקורטיזנה משדה בּוּדְהָה" (1699) ו"הקורטיזנה והדָאינֶמְבּוּטְסוּ ממִיבּוּ"[ב] (1702) הם בין מחזות הקבוקי המפורסמים ביותר,[13] אף על פי שקין טען כי אפילו הם "נחותים מכל בחינה" מיצירות הג'וֹרוּרי שנכתבו באותה תקופה. ניקולס מנה את "הלבונה של הקורטיזנה", "הרמך הקשור" ו"גברות יפות במשחק קלפי שירה" כמחזות ההיסטוריים הטובים ביותר. אן וולת'אל מאוניברסיטת קליפורניה באירוויין כתבה כי ה"תיאור החי של יחסים בין-אישיים ואישיות פרטנית [ב"התאבדויות האהבה ערב פסטיבל קוֹשין"] מספק הוכחה מצוינת לכך שמחזותיו הביתיים של צ'יקמצו הפכו פופולריים יותר מהדרמות ההיסטוריות שלו". "אי השטן", הסצנה השנייה במערכה השנייה של "הייקה ואי הנשים" (1719), הפכה לחלק מרפרטואר הקבוקי במאה ה-19 וכיום מבוצעת בדרך כלל בג'וֹרוּרי ובקבוקי כמחזה בפני עצמו.[14]
מבחר ממחזותיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ג'ורורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- קאגקיו המנצח (出世景清) (1685)
- התאבדויות האהבה בסונזאקי (曾根崎心中) (1703)
- שיר הלילה של יוסאקו מטמבה (丹波与作待夜のこむろぶし)
- השליח לגיהנום (冥途の飛脚) (1711)
- לוח השנה של האהבה (恋八卦柱暦) (1715)
- הקרבות של קוקסינגה (国姓爺合戦) (1715)
- האורן העקור (寿の門松) (1718)
- התאבדויות האהבה באמיג'ימה (心中天網島) (1721)
- רוצח-הנשים וגיהנום השמן (女殺油地獄) (1721)
קבוקי
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הקורטיזנה משדה בּוּדְהָא (けいせい仏の原) (1699)
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Keene, Donald (1999). World Within Walls: Japanese Literature of the Pre-modern Era, 1600–1867, Volume 1. Columbia University Press. ISBN 0231114672.
- Nichols, Robert (2010). Masterpieces of Chikamatsu. Routledge. ISBN 978-1136913433.
- Shirane, Haruo, ed. (2002). Early Modern Japanese Literature: An Anthology, 1600-1900. Columbia University Press. ISBN 0231507437.
- Circles of Fantasy: Convention in the Plays of Chikamatsu by C. Andrew Gerstle. 1986 (a critical study of Chikamatsu's plays).
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- צ'יקמצו מונזאמון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
צ'יקמצו מונזאמון, ברשת החברתית Goodreads
- "Chapter 4 – Renaissance – CHIKAMATSU MONZAEMON (1653–1725)"
- English translation of The Tethered Steed, translated by Asataro Miyamori and revised by Robert Nichols
ביאורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 Chikamatsu Monzaemon
- ^ Classe, O. (2000). Encyclopedia of Literary Translation Into English: A–L. Taylor & Francis. p. 275. ISBN 9781884964367.
- ^ Kanemitsu, Janice Shizue. "Guts and Tears: Kinpira Jōruri and Its Textual Transformations" (PDF). University of Colorado Boulder.
- ^ Haruo Shirane, Early Modern Japanese Literature: An Anthology, 1600-1900
- ^ Haruo Shirane, Early Modern Japanese Literature: An Anthology, 1600-1900
- ^ "Chickamatsu Monzaemon". washburn.edu. נבדק ב-2019-07-12.
- ^ Haruo Shirane, Early Modern Japanese Literature: An Anthology, 1600-1900
- ^ Sasaguchi, Rei (2002-02-20). "Master of life's joys and sorrows". The Japan Times (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2019-07-12.
- ^ Haruo Shirane, Early Modern Japanese Literature: An Anthology, 1600-1900
- ^ Robert Nichols, Masterpieces of Chikamatsu: The Japanese Shakespeare
- ^ Kirkwood, Kenneth P. (2012-08-21). Renaissance in Japan: A Cultural Survey of the Seventeenth Century. Tuttle Publishing. ISBN 9781462912094.
- ^ Haruo Shirane, Early Modern Japanese Literature: An Anthology, 1600-1900
- ^ Kanazawa, Shizue; Kobayashi, Tadashi; Yoshikawa, Itsuji; Hōgetsu, Keigo; Sakamato, Tarō; Iwao, Seiichi (1975). "47. Chikamatsu Monzaemon (1653-1724)". Dictionnaire Historique du Japon. 3 (1): 33–35.
- ^ Haruo Shirane, Early Modern Japanese Literature: An Anthology, 1600-1900
| רשתות חברתיות | |
|---|---|
| אנציקלופדיות | |
| בקרת זהויות |