צ'ן דושיו
 | |||||||||
| צילום דיוקן משנת 1920 | |||||||||
| לידה |
8 באוקטובר 1879 Huaining County, הרפובליקה העממית של סין  | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
27 במאי 1942 (בגיל 62) Jiangjin District, הרפובליקה הסינית | ||||||||
| מדינה |
שושלת צ'ינג, הרפובליקה הסינית | ||||||||
| מקום קבורה |
tomb of Chen Duxiu | ||||||||
| השכלה |
| ||||||||
| מפלגה |
המפלגה הקומוניסטית של סין | ||||||||
| |||||||||
  | |||||||||
צֶ'ן דוּשְׁיוֹ (בסינית מסורתית: 陳獨秀, בסינית מופשטת: 陈独秀, באוקטובר 1879 – 27 במאי 1942) היה סוציאליסט, מהפכן, מחנך, פילוסוף וסופר, מייסד המפלגה הקומוניסטית של סין יחד עם לי דז'או בשנת 1921. היה הראשון בתפקיד המזכיר הכללי של המפלגה (1921–1927). צ׳ן היה דמות מובילה במהפכת שינהאי שהפילה את שושלת צ'ינג והוביל בהתפתחות הדמוקרטיה בראשית הרפובליקה של סין. הוא גורש מהמפלגה הקומוניסטית ב-1929, והיה במשך זמן מה מנהיג התנועה הטרוצקיסטית הקטנה של סין.
צ'ן גדל באנקינג, אנחווי, שם גם הקים את כתב העת הסיני "הנוער החדש".
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
החיים בתקופת שושלת צ'ינג[עריכת קוד מקור | עריכה]
צ'ן דושיו נולד למשפחה עשירה של פקידים, הצעיר מבין ארבעה ילדים. דימויו כנער צעיר היה כנודד, אינטואיטיבי, לא אינטלקטואלי, ומגן של החלשים.[1] אביו מת כשצ'ן היה בן שנתיים, והוא גדל בעיקר על ידי סבו ולאחר מכן, על ידי אחיו הבכור.
צ'ן קיבל חינוך קונפוציאני מסורתי על ידי סבו, על ידי מספר מורים פרטיים כן על ידי ואחיו הבכור.[2] היה לו ידע מעמיק ביצירות ספרותיות ופילוסופיות קונפוציוסיות, שהן היו דרישות מוקדמות לשירות אזרחי בסין הקיסרית. צ'ן היה סטודנט יוצא דופן, אבל חוויותיו מהבחינות לשירות האזרחי הקונפוציאני, גרמו לנטיתו במשך כל החיים לתמוך באמונות לא מקובלות, ולמתיחת ביקורת על רעיונות מסורתיים.
צ'ן עבר את הבחינה הקיסרית ברמת המחוז בשנת 1896, והצליח בבחינה ברמה גבוהה יותר בשנה שלאחר מכן. מאוחר יותר הוא כתב בזיכרונותיו על התנאים הגרועים בהם נערכו הבחינות הרשמיות, חוסר היושר, ועל חוסר היעילות שלהן. בשנת 1898, הוא עבר את בחינת הכניסה והפך לתלמיד של אקדמיית קיאושי (בהווה - אוניברסיטת ג'ג'יאנג) בהאנגג'ואו. באקדמיה הוא למד צרפתית, אנגלית וארכיטקטורה ימית. הוא עבר לנאנג'ינג ב-1902, ויש עדויות שנשא נאומים שתקפו את ממשלת צ'ינג, ויצא ליפן באותה שנה בסיוע מלגה מהממשלה ללמוד באקדמיה בטוקיו. ביפן הושפע צ'ן מהסוציאליזם ומהתנועה המהפכנית הסינית. במהלך לימודיו ביפן, צ'ן סייע בהקמת שתי מפלגות רדיקליות, אך סירב להצטרף לברית המהפכנית של סון יאט-סן, שאותה ראה בביקורתיות. ב-1908 קיבל משרת הוראה בבית הספר היסודי של הצבא בהאנגג'ואו.[1][2][3]
ברפובליקה המוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]
החל מסוף המאה ה-19 ועד ראשית המאה ה-20, שושלת צ'ינג סבלה משורה של תבוסות צבאיות נגד המעצמות הזרות הקולוניאליות, ובמלחמת סין–יפן הראשונה (1894–1895) והמלחמה נגד הברית של שמונה האומות שפלשו לסין בתגובה למרד הבוקסרים 1901. עם זאת, השחיתות הנרחבת בתוך הביורוקרטיה של צ'ינג השאירה את האימפריה במצב של שיתוק כלכלי מוחלט. על רקע זה הפך צ'ן דושיו לפעיל בתנועה המהפכנית נגד האימפריאליזם הזר וממשלת צ'ינג עצמה.
בזמן שהייתו ביפן, ייסד צ'ן את האיגוד הלאומי הפטריוטי בשנת 1903 ואת יואנג הואי ב-1905. הוא היה סופר בולט ומנהיג פוליטי עד למרד ווצ'אנג ב-1911, שהתחיל את מהפכת שינהאי והביא לקריסת שושלת צ'ינג. בשנת 1912, צ'ן הפך למזכיר הכללי של המושל הצבאי החדש של אנהוי, ובמקביל שימש כדיקן בית ספר תיכון מקומי. עם זאת, צ'ן ברח ליפן שוב בשנת 1913 בעקבות "המהפכה השנייה" קצרת הימים נגד יואן שה-קאי, אך חזר לסין זמן קצר לאחר מכן.
בשנת 1915 ייסד צ'ן את כתב העת "הנוער" בשאנגחאי. בשנת 1916 שונה השם ל"נוער חדש". עד מהרה הפך כתב העת להיות הפופולרי ביותר בסין. כתב העת פרסם מאמרים שתקפו את המוסר הסיני השמרני וקידם את רעיון האינדיבידואליזם. כתב העת היה ביקורתי מאוד על הקונפוציאניזם, ופרסם מאמרים המקדמים אימוץ של מערכת מוסרית מערבית המעריכה את זכויות האדם, הדמוקרטיה והמדע.[4]
צ'ן הצטרף לסגל אוניברסיטת פקין בשנת 1917 כדיקן האוניברסיטה, בהזמנתו של צאי יואן-פיי, שגם שילם על העברת כתב העת של צ'ן לבייג'ינג. קבוצת מחקר מרקסיסטית באוניברסיטה, בהנהגתו של לי דז'או, משכה את תשומת לבו ב-1919. באותה תקופה, ה״נוער החדש״ היה פופולרי מאוד, וצ'ן החליט לפרסם מהדורה מיוחדת על המרקסיזם עם לי דז'או כעורך הכללי של המהדורה. המהדורה של מגזין זה היה הניתוח המפורט ביותר של המרקסיזם שפורסם אז בסין, והגיע קהל רחב בשל הפופולריות של העיתון. החלטתו של צ'ן לפרסם את המהדורה הזאת, ופעילותו בתנועת הארבעה במאי באותה שנה, הניעה את מתנגדים השמרניים באוניברסיטה להכריח אותו להתפטר בסתיו 1919.[5] בערך בזמן שנאלץ לעזוב את אוניברסיטת פקין, הוא נכלא שלושה חודשים על הפצת ספרות ששלטונות פקינג ראו בה חומר נפץ, ודרשו שכל השרים הפרו-יפניים יתפטרו, וכי הממשלה מבטיחה חופש ביטוי. לאחר שחרורו, עבר צ'ן לשאנגחאי והתעניין יותר במרקסיזם ובקידום שינוי חברתי מהיר.[6] התנחלותו באזור הצרפתי.[7] איפשר לו להמשיך את האינטרסים האינטלקטואליים והמדעיים שלו ללא רדיפות רשמיות.
במפלגה הקומוניסטית הסינית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקמת המפלגה הקומוניסטית הסינית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1921 הקימו צ'ן דושיו, לי דז'או ועוד מנהיגים מהפכניים בולטים את המפלגה הקומוניסטית הסינית. מקובל לחשוב כי צ'ן, לי והרדיקלים הסינים האחרים באותה העת (כולל היו"ר העתידי מאו דזה-דונג) הקימו את המפלגה מתוך לימוד של תאוריות מרקסיסטיות, בהשראת המהפכה הרוסית של 1917.[2] לרבים מחברי המפלגה הבולטים ב־1920 הייתה הבנה גרועה מאוד בתאוריה המרקסיסטית. עם הזמן, המהפכנים הבולטים שנמשכו למפלגה הקומוניסטית הסינית הראשונה אימצו בסופו של דבר פרשנות אורתודוקסית יותר לקומוניזם, ואורגנו בהשפעת יועץ של הקומינטרן, גריגורי וויטינסקי, שערך סיור בסין במהלך 1920–1921.
בקונגרס הראשון של המפלגה הקומוניסטית בשאנגחאי נבחר צ'ן (בהיעדרו) כמזכיר הכללי הראשון של המפלגה. בסיועו של לי דז'או, הוא פיתח מה שיהפוך ליחסי שיתוף פעולה מכריעים עם התנועה הקומוניסטית הבינלאומית, הקומינטרן. שיתוף הפעולה עם הקומינטרן יתברר מאוחר יותר כבעיה בעשור הקרוב, שכן יועצים זרים תוקפניים ינסו לכפות מדיניות מסוימת על פי רצונה של מוסקבה ונגד רצונם של מנהיגים בולטים רבים. לעיתים קרובות הדבר הביע את האינטרס הלאומי של ברית המועצות.[8] עד 1922, גודל המפלגה הקומוניסטית כולה בסין היה רק כ-200 חברים, לא כולל חברים מחוץ לסין.[9] צ'ן נשאר המנהיג הבלתי מעורער של המפלגה הקומוניסטית הסינית עד 1927, ולעיתים קרובות כונה "לנין של סין" בתקופה זו.
המאמצים להפיץ את הקומוניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]
צ'ן והקומוניסטים הסינים יצרו ברית עם סון יאט-סן והקוומינטנג ב־1922. אף על פי שצ'ן לא היה משוכנע בתועלת של שיתוף פעולה עם הקוומינטנג, הוא ביצע באי-רצון הוראה של הקומינטרן לעשות זאת. בעקבות שיתוף הפעולה עם הקוומינטנג, הוא נבחר לוועדה המרכזית של המפלגה בינואר 1924.[2]
ב־1927 עם קומוניסטים בכירים אחרים, כולל מאו דזה-דונג ומיכאיל בורודין, הוא שיתוף פעולה הדוק עם ממשלתו הלאומית של ואנג ג'ינג-ויי בווהאן, כדי לשכנע את המשטר של וואנג לאמץ מדיניות פרו-קומוניסטית. מדיניות רפורמת הקרקעות הממשלתית של ווהאן נחשבה פרובוקטיבית דיה כדי להשפיע על גנרלים שונים המתנגדים לקוומינטנג לתקוף את משטרו של וואנג ולדכא אותו.[10] צ'ן נאלץ להתפטר מתפקידו כמזכיר כללי ב-1927, בשל אי שביעות רצונו מההוראה של הקומינטרן להתפרק מנשקו במהלך תקרית 12 באפריל, שהובילה למותם של אלפי קומוניסטים - הידוע בשם טבח שאנגחאי ב-1927, ובגלל חילוקי הדעות על ההתמקדות החדשה של הקומינטרן במרי איכרים.
סכסוך עם מאו[עריכת קוד מקור | עריכה]
צ'ן נכנס לעימות עם מאו דזה-דונג ב-1925 על חיבורו של מאו, "ניתוח המעמדות בחברה הסינית". מאו, שקודם על ידי סטלין כנגד המנהיגות הישנה של המפלגה מימי לנין, התנגדו לניתוחיו של צ'ן בסין. בעוד שצ'ן האמין כי מוקד המאבק המהפכני בסין צריך בעיקר להדאיג את העובדים, החל מאו להעלות תאוריה על עליונותם של האיכרים.
אף על פי שזיהה את ערך פרשנותו של מאו למרקסיזם בהתסיסו את האיכרים והפועלים הסיניים למהפכה, התנגד צ'ן לדעתו של מאו שדחה את התפקיד החשוב של הבורגנות במהפכה, שצ'ן קיווה להשיג. בערוב ימיו גינה צ'ן את הדיקטטורה של סטלין, וקבע כי מוסדות דמוקרטיים שונים, כולל שופטים עצמאיים, מפלגות אופוזיציה, עיתונות חופשית ובחירות חופשיות, חשובים מאוד. בגלל התנגדותו של צ'ן לפרשנותו של מאו לקומוניזם, מאו האמין שצ'ן אינו מסוגל לתת ניתוח היסטורי נכון של סין. מחלוקת זו תוביל בסופו של דבר לסיום ידידותם של צ׳ן ומאו והמפלגה הקומוניסטית.[2]
גירוש מהמפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר ששיתוף הפעולה בין המפלגה הקוומינטנג לבין המפלגה הקומוניסטית הסינית התמוטט ב-1927, הקומינטרן האשים את צ'ן וסילק אותו באופן שיטתי מכל עמדות המנהיגות. בנובמבר 1929 הוא גורש מהמפלגה. לאחר מכן, צ'ן נקשר עם האופוזיציה השמאלנית הבינלאומית של לאון טרוצקי. כמו צ'ן, טרוצקי התנגד רבות למדיניות הקומינטרן, וביקר בפומבי את מאמציו של הקומינטרן לשתף פעולה עם הלאומנים. צ'ן הפך בסופו של דבר לדובר של הטרוצקיסטים בסין, בניסיון להשיב לעצמו תמיכה והשפעה בתוך המפלגה, אך נכשל.[2] צ'ן המשיך להתנגד לצעדים של מאו דזה-דונג.
השנים האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1932 נעצר צ'ן על ידי המשטרה במובלעת הבינלאומית בשאנגחאי, שם התגורר מאז 1927 והוסגר לנאנג'ינג. צ'ן נשפט ונידון לחמש-עשרה שנות מאסר על ידי הממשלה הלאומנית. צ'ן שוחרר על תנאי ב-1937, לאחר פרוץ מלחמת סין–יפן השנייה.[2]
צ'ן היה אחד מהמנהיגים הראשונים של המפלגה הקומוניסטית ששרד את הפכפכות של שנות השלושים, אך הוא מעולם לא הצליח להחזיר לעצמו את השפעה בתוך המפלגה שהקים. בעשור האחרון של חייו הוא נמוג אל תוך הערפל.
המפלגה הקומוניסטית הסינית הצליחה לשרוד את המאבק עם הלאומנים, על ידי בריחה לגבול הצפוני במצעד הארוך של 5–1934, שבמהלכו התקבע בתודעה הציבורית, מאו דזה-דונג כמנהיג. למען הישרדותם נאלצו הקומוניסטים להימלט מן הערים שבהן התרכז מעמד הפועלים התעשייתי של סין, וחיפשו מקלט באזורים כפריים נידחים תוך גיוס תמיכת האיכרים. מהלך זה התפרש כהצדקה לעמדת מאו בוויכוח שלו עם צ׳ן. מאו והדור החדש של הקומוניסטים הוביל את המפלגה בסין במשך חמישים השנים הבאות.
ב-23 באוגוסט שוחרר צ'ן מהכלא וסירב להצעות רבות של הלאומנים לשיתוף פעולה איתם. למרות חשיבות המאמץ המלחמתי אמר צ'ן: "צ'יאנג קאי שק הרג רבים מחברי הוא הרג גם את שני בני, הוא ואני לא יכולים להתפייס". באוגוסט 1937 נפגש צ'ן עם ראשי המפלגה הקומוניסטית הסינית בנאנג'ינג. הפגישה הובילה לניסיון מתואם לאפשר לצ'ן לחזור למפלגה. בספטמבר השיב מאו כי צ'ן יוכל לחזור למפלגה אם יסכים לפרוש בפומבי מהטרוצקיזם ולהביע תמיכה בחזית המאוחדת נגד יפן. צ'ן הגיב במכתב לוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הסינית, כי הוא הסכים עם קו ההתנגדות שלה, אך לא ויתר על הטרוצקיזם. זה היה הניסיון האחרון להחזיר את צ'ן למפלגה הקומוניסטית הסינית.[11]
צ'ן נסע ממקום למקום עד קיץ 1938, כשהגיע לבירת צ'ונגצ'ינג בתקופת המלחמה השתלב בהוראה. בבריאות לקויה ועם מעט חברים שנותרו, פרש צ'ן דושיו מאוחר יותר לג'יאנג-ג'ין, עיירה קטנה ממערב לצ'ונגצ'ינג, שם מת ב-1942 בגיל 62.[2] הוא קבור במקום הולדתו באנקינג.
מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר כינונה של ועדות ההתנגדות העממית ב-1949, הדוגמה של צ'ן שימשה כדי להזהיר את חברי המפלגה הקומוניסטית שלא לסטות מהאורתודוקסיה המפלגתית. הדבר הודגש במיוחד בדוגמה של שיתוף הפעולה של צ'ן עם ממשלת ואנג ג'ינג-ויי שנחשבה כפעולת בגידה.[12] לאחר מותו של מאו בשנת 1976, נשא הואה גוואנג נאום ששיבח את מאו שדיכא את מתנגדיו "מימין ומשמאל" בתוך המפלגה, וראה בכך את "אחד ההישגים הגדולים של הנשיא המנוח". סילוקו של צ'ן היה הראשון שהוצדק, וסילוק דנג שיאופינג היה האחרון.[13]
ב-1951 יצאה לאור הגרסה הרשמית של ההיסטוריה של המפלגה הקומוניסטית הסינית. בגרסה זו מכונה צ'ן בכינויים כגון:[14] אופורטוניסט בורגני, אופורטוניסט ימיני, קפיטליסט ימיני, אנטי סובייטי, אנטי קוממיטרן, פעיל נגד המפלגה, אנטי מהפכני, בוגד לסין.
ב-1956 אמר מאו דזה-דונג כי צ'ן מייצג את המקרה החמור מכל הסטיות שהיו בהיסטוריה של המפלגה עד אז.[15] תרומותיו של צ'ן למפלגה עברו הערכה מחודשת. ההיסטוריון בהונג קונג, טאנג באולין, כינה את פסק הדין של הו על צ'ן על עיוות הדין הגדול ביותר בהיסטוריה של המפלגה[16] ואף על פי שהערכתו מחדש את צ'ן לא נתמכה באופן רשמי על ידי המפלגה, היא פורסמה בשנת 2009 על ידי הוועדה המייעצת הפוליטית של העם הסיני.[17]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- צ'ן דושיו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Spence, Jonathan D. (1999). The Search for Modern China. W.W. Norton and Company. p.303
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Chow, Tse-tsung (2009). "Chen Duxiu". Encyclopædia Britannica. Archived from the original on 8 March 2010. Retrieved 25 February 2011.
- ^ Anne Shen (2009). Chen Duxiu's Early Years: The Importance of Personal Connections in the Social and Intellectual Transformation of China 1895–1920 (Thesis). Houston, Texas: Rice University.
- ^ Spence, Jonathan D. (1999). The Search for Modern China. W.W. Norton and Company. pp. 303-304
- ^ Spence, Jonathan D. (1999). The Search for Modern China. W.W. Norton and Company. p. 296
- ^ Spence, Jonathan D. (1999). The Search for Modern China. W.W. Norton and Company. p.304
- ^ Spence, Jonathan D. (1999). The Search for Modern China. W.W. Norton and Company. p.309
- ^ "Comintern". The Columbia Encyclopedia (6th ed.). 2001. Archived from the original on 12 October 2004.
- ^ Spence, Jonathan D. (1999). The Search for Modern China. W.W. Norton and Company.p.312
- ^ Spence, Jonathan D. (1999). The Search for Modern China. W.W. Norton and Company. pp. 338-339
- ^ Benton, Gregor, ed. (1998). Chen Duxiu's last articles and letters, 1937–1942. University of Hawaii Press. ISBN 0-8248-2112-2.
- ^ Spence, Jonathan D. (1999). The Search for Modern China. W.W. Norton and Company.p. 543
- ^ Spence, Jonathan D. (1999). The Search for Modern China. W.W. Norton and Company.p.615
- ^ Weigelin-Schwiedrzik, Susanne (1993). "Party Historiography". In Unger, Jonathan (ed.). Using the Past to Serve the Present: historiography and politics in contemporary China. New York: M.E. Sharpe.p. 154
- ^ U.S. Imperialism is a paper tiger Interview with Chairman Mao Marxists Internet Archive 14 July 1956
- ^ "Chen Biography Author: Mao Zedong's 'Nobility'" Shenzhen Daily 15 November 2013
- ^ The greatest injustice in the history of the CPC: Chen's nine charges all groundless in Declassified documents in the broad historical picture Ye Kuangzheng ed. Chinese Literature and History Press February 2009