צ'רטוזה די פאדולה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
צ'רטוזה די פאדולה
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
צילום אווירי
צילום אווירי
מדינה איטליהאיטליה  איטליה
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1998, לפי קריטריונים 3 ו-4
קואורדינטות 40°20′14″N 15°39′07″E / 40.33722°N 15.65194°E / 40.33722; 15.65194
חזית המנזר
החצר הפנימית

צ'רטוזה די פאדולהאיטלקית: Certosa di Padula), או גם צ'רטוזה די סאן לורנצו די פאדולה (Certosa di San Lorenzo di Padula) הוא מתחם מבנים של מנזר גדול לשעבר של מסדר הקרטוזיאנים, שהמנזרים שלהם קרויים באיטלקית צ'רטוזה, השוכן בעיר פאדולה בפארק הלאומי צ'ילנטו וואלו די דיאנו, בנפת סלרנו במחוז קמפניה שבדרום איטליה.

המנזר הוא הגדול ביותר באיטליה. שטחו 51,500 מטרים רבועים והוא כולל 320 חדרים ואולמות, שלושה קלויסטרים, גן, חצר וכנסייה. הוא נבנה במשך 450 שנים, אבל החלקים העיקריים של המבנים הם בסגנון אדריכלות הבארוק.

מאז 1957 שוכן במבנה המוזיאון הארכאולוגי המחוזי של מערב לוקניה. ב-1998 הוכרז המנזר אתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו על בסיס קריטריונים 3 (עדות ייחודית או לפחות יוצאת דופן למסורת התפתחות תרבותית) ו-4 (דוגמה יוצאת דופן לסוג בנייה, אדריכלות, טכנולוגיה והנוף המדגים שלבים משמעותיים בתיזמור (ensemble) הכולל שלהם בשלבים משמעותיים בהיסטוריה של האנושות). מדצמבר 2014 הוא אחד מהנכסים המנוהלים על ידי מכלול המוזיאונים של קמפניה. ב-2017 ביקרו בו 87,626 תיירים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המנזר הוקם ב-28 בינואר 1306 על ידי טומאסו סנסוורינו (Tommaso Sanseverino), רוזן מרסיקו מבית סנסוורינו, בסמוך לפאדולה, שעבורו הוא רכש את כנסיית סן לורנצו ואת הנכסים הצמודים לה באמצעות החלפת נכסים ממנזר מונטוורג'ינה (Abbazia territoriale di Montevergine). שטר הקניין של התרומה אושרה ב-27 באפריל 1306 על ידי המלך שארל השני, מלך נאפולי, ואז החלה בניית המבנה.

כנסיית המנזר הושלמה בשנת 1374, אך מאז נבנתה מחדש. בשנת 1535 ביקר הקיסר קרל החמישי במנזר עם שובו מהמערכה המוצלחת בתוניס. כיום מאופיינים המנזר והגן בעיקר באלמנטים בסגנון אדריכלות הבארוק, שמקורם בשיפוצים במאה ה-16 שעוצבו על פי מנזר האל אסקוריאל הספרדי הקרוי על שם לורנצו הקדוש.

חיילים מצבא נפוליאון כבשו ובזזו את המתחם ב-1806 ושדדו ממנו את יצירות אמנות רבות. ב-1807, בתקופת שלטונו של ז'ואקים מירא, מרשל של צרפת, ומלך נאפולי פורק מסדר הקרטוזיאנים והנזירים פונו מהמבנה שהפך לקסרקטין. שוד אוצרות האמנות נמשך: ספרים מהספרייה, זהב, פסלים, כסף וציורים, בייחוד מהכנסייה, שממנה נלקחו כל הציורים מהמאה ה-17.

לאחר תקופת נפוליאון, עם שובו של פרננדו הראשון, מלך שתי הסיציליות לשלטון בנאפולי חזרו הנזירים הקרטוזיאנים למתחם. כיוון שהמנזר איבד כמעט את כל אוצרותיו השפעתו באזור הייתה פחותה מהתקופה לפני נפוליאון. במטרה להשיב מעט יוקרה נרכשו ציורים שנועדו להחליף את אלו שנגנבו והם נתלו במגורים, המקום היחיד שחזר למצבו. עם זאת, הנזירים לא שבו למלא את התפקיד שמילאו במאות קודם לכן.

ב-1866, אחרי איחוד איטליה, פורק המסדר שוב, והנזירים נצטוו לעזוב שוב, והפעם לתמיד. המנזר נסגר, והוכרז מונומנט לאומי עשרים שנים אחר-כך, אבל שוחזר במידה רבה רק ב-1960.

במהלך מלחמת העולם הראשונה שימשו הבניינים של המנזר כמחנה שבויים לחיילים הצ'כים והסלובקים מהצבא האוסטרו-הונגרי, שמהם גויסו מתנדבים ללגיונות הצ'כוסלובקיים.

ב-1998 הוכרז המנזר אתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו יחד עם האתרים הארכאולוגיים של פסטום, אליאה והפארק הלאומי צ'ילנטו וואלו די דיאנו.

המבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה המנזר הוא הגדול ביותר באיטליה. שטחו 51,500 מטרים רבועים והוא כולל 320 חדרים ואולמות, שלושה קלויסטרים, גן, חצר וכנסייה.

הקלויסטר המרכזי הוא הגדול בעולם ושטחו 12,000 מטרים רבועים, והוא מוקף על ידי 84 עמודים. תאי הנזירים מחוברים לקלויסטר. לכל אחד מהנזירים של המנזר היו שני חדרים וחדר המתנה, עם גישה משלו לגן המנזר, שדרך המזרקות וערוגות הפרחים משדרים את העונג שהבארוק רווה מהטבע המעוצב. בפינה הדרומית-מערבית של הקלויסטר יש גרם המדרגות לספרייה. גרם המדרגות הלולייני עשוי מ-38 מדרגות שיש מונוליתיות המעוגנות בקיר החיצוני ללא תומכות. בשנים 1761–1763, הוסיף האדריכל גאטאנו בארבה (Gaetano Barba) גרם מדרגות מתומן ופתוח לצד הצפון-מערבי של הקלויסטר. בתוכו, שתי מערכות כפולות של מדרגות מובילות לקומה העליונה של הקלויסטר. גרם המדרגות מקורה בכיפה אליפטית.

על פי ההבחנה הקרטוזיאנית הקפדנית בין התבוננות לעבודה, ישנם שני מקומות נפרדים לנוהגים אלו: מצד אחד: הקלויסטרים השלווים, הספרייה עם רצפת הקרמיקה המשובחת של וייטרי, הקפלות המעוטרות ביצירות שיש משובצות נאות. חזיתות המזבח ברוב הקפלות משובצות לא בשיש, אלא בכמה מעבודות הסקליולה (Scagliola, חומר דמוי שיש) המרהיבות ביותר מהמאה ה-18. זהו הריכוז הגבוה ביותר של עבודות כאלו במקום אחד, כשאחד ממוקדי הייצור היה בנאפולי. והמטעים בקלויסטר. מצד שני: המטבח הגדול,[1] המרתפים עם חביות היין העצומים שלהם, חדרי הכביסה, והחצרות החיצוניות הענקיות, שם היו אנשים שעבדו באורוות, בתנורים, במחסנים ובית הבד לעצירת שמן הזית. החצרות שימשו לפעילות יצרנית ולסחר בין המנזר לעולם החיצוני.

במנזר שוכן גם המוזיאון הארכאולוגי המחוזי של מערב לוקניה (Museo archeologico provinciale della Lucania occidentale), המשמר אוסף של כל הממצאים שנחשפו בחפירות בנקרופוליס של סאלה קונסילינה ופאדולה. מוזיאון זה מכסה את פרק הזמן בין פרוטהיסטוריה ועד התקופה ההלניסטית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא צ'רטוזה די פאדולה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]