צ'רלי ביטון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
צ'רלי ביטון
צ'ארלי ביטון דפני ליף.jpg
צ'רלי ביטון לצד דפני ליף, 2014
לידה 11 באפריל 1947 (בן 72)
ניסן ה'תש"ז
קזבלנקה, מרוקו
מדינה ישראלישראל  ישראל
תאריך עלייה 1949
עיסוק פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון, הפנתרים השחורים עריכת הנתון בוויקינתונים
סיעה חד"ש, הפנתרים השחורים
חבר הכנסת
13 ביוני 197713 ביולי 1992
(15 שנים)
כנסות 9 - 12
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

צ'רלי שלום ביטון (נולד ב-11 באפריל 1947) הוא פעיל חברתי ישראלי, ממייסדי הפנתרים השחורים. ביטון הוא פעיל למען זכויות בני עדות המזרח, חבר כנסת לשעבר מטעם חד"ש ופעיל שמאל רדיקלי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביטון נולד בקזבלנקה, מרוקו, עלה עם משפחתו לישראל בגיל שנתיים, וגדל בשכונת מוסררה שבירושלים.

נמנה עם מייסדי תנועת המחאה הישראלית הפנתרים השחורים ב-1971. היה מזכיר התנועה בשנים 19731977. בבחירות שנערכו לכנסת השמינית התמודד ברשימת "הפנתרים השחורים-דמוקרטים ישראלים" שלא עברה את אחוז החסימה. בעקבות פעולות המחאה, הוא נידון למאסר של שבעה חודשים בגין תקיפת שוטר ב-1974. ביטון סירב לרצות את העונש בפועל וירד למחתרת, כאשר הסגיר את עצמו לבסוף קם לובי פוליטי שלחץ לשחרורו, והוא אכן קיבל חנינה כשלושה שבועות לאחר תחילת ריצוי עונשו[1].

בין פעולות המחאה הנוספות שנקט עם ארגונו נמנים:

  1. זריקת שק עם עכברים לביתו של שר הסעד.
  2. גניבת בקבוקי חלב שהיו מונחים בלילות בדלתות הבתים של אחת השכונות האשכנזיות המבוססות. במקומם השאיר פתק עם הסבר: "בקבוק זה יכל להאכיל 10 חתולים ובמקום זה לקחנו אותו לשם האכלת 10 ילדי משפחות מצוקה".
  3. פריצה למפעל שמן תעשיות וחלוקת השלל שנבזז שם למשפחות מצוקה.

ב-1977 נבחר לכנסת כסיעת הפנתרים השחורים במסגרת חד"ש. שימש כחבר הכנסת מטעם חד"ש ובמקום השלישי ברשימתה עד הכנסת השתים עשרה (1988), שבמהלך כהונתה התפצל מחד"ש ופעל כסיעת יחיד בשם "הפנתרים השחורים". ב-1992 התמודד בבחירות לכנסת השלוש עשרה ברשימת "התקווה", עם לאה שקדיאל שלא עברה את אחוז החסימה.

ביטון, שכונה בפי ראש הממשלה, מנחם בגין, "סר צ'ארלס ביטון" (לטענתו של ביטון, כשנבחר לכנסת חיבקו בגין ואמר לו שהוא "במפלגה הלא נכונה", כיוון שאביו של ביטון היה חבר תנועת החירות), נחשב לאחד מחברי הכנסת הצבעוניים והשונים ביותר מחברי הכנסת האחרים. למשל, ב-23 בדצמבר 1978 כבל עצמו באזיקים אל דוכן הכנסת. יושב ראש הישיבה, משה מרון, נאלץ להפסיק את הישיבה. ביטון ביקש לשחררו מהאזיקים. מספר חברי הכנסת ניסו לשחררו, אך רק לאחר התערבות כלבן הכנסת[2], הוא שוחרר. באותו היום התראיין לנחמן שי, ואמר כי הוא "כאיש שמייצג את השכונות, את האנשים המדוכאים, את האנשים הדפוקים - אני חושב שמדי פעם הכנסת צריכה לדעת מה זה אנשים דפוקים". ביטון הורחק מהכנסת לחמש ישיבות כעונש על הכבילה[3].

ב-1980 היה ביטון, לצדו של תופיק טובי, לחבר הכנסת הראשון שנפגש בפומבי עם ראשי אש"ף, ובהם יאסר ערפאת וסגנו אבו איאד, יחד עם אורי אבנרי. הדבר עורר את זעמה של ממשלת ישראל בראשות בגין[4]. הדבר היה עוד לפני חקיקת חוק איסור המפגשים עם אנשי אש"ף.

מאז פרישתו מהכנסת עסק ביטון בפעילות פוליטית רק לעיתים מזדמנות והתפרנס כיבואן בגדים. בין היתר, השתתף בהפגנות הסטודנטים נגד ועדת שוחט לבחינת מערכת ההשכלה הגבוהה והעלאת שכר הלימוד. בשנת 2007 הקים תנועה חברתית, שפרט לפעילים ממוצא מזרחי, כוללת פעילים יוצאי ברית המועצות לשעבר וכמה יוצאי אתיופיה. ביטון הסתייג ממפלגת ש"ס, בה תמך תקופה מסוימת, ואמר עליה "הם הפקק שסתם את ההתפתחות החברתית של עדות המזרח"[5].

בעקבות האינתיפאדה השנייה והמשך האלימות הפלסטינית, התרחק ביטון מהשמאל הפוליטי הישראלי. בראיון לעיתון "מקור ראשון" ב-9 בינואר 2009 אמר ביטון שערפאת הונה אותו ואת חבריו, וכי אין פרטנר פלסטיני להסכמים מדיניים עם ישראל[6]. בנוסף טען, כי השמאל הישראלי הוביל למדיניות של נסיגות ושל טרור, כאשר את מחירה של מדיניות זו משלמים בעיקר המזרחים ובני הפריפריה[דרוש מקור].

בשנת 2011 נטל חלק פעיל בהפגנות במסגרת מחאת האוהלים[7].

בשנת 2015, לקראת הבחירות לכנסת העשרים, הודיע על תמיכה במפלגת ש"ס בראשות אריה דרעי על אף שגינה את המפלגה בעבר[8][9].

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביטון, נשוי ואב לחמישה, מתגורר במבשרת ציון. בנו החורג הוא ד"ר שי פרוינד, שהיה ממובילי מחאת הרופאים המתמחים ב-2011[10].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]