צאלק פרחודניק

צאלק פרחודניק
Calek Perechodnik
לידה	8 בספטמבר 1916; אוטבוצק, רפובליקת פולין
פטירה	1944 (בגיל 27 בערך); ורשה, גנרלגוברנמן
מדינה	פולין

בצלאל (צַאלֶק) פֵּרֵחוֹדְניק (בפולנית: Calel (Calek) Perechodnik;‏ 8 בספטמבר 1916 – 1944) היה יהודי בן העיירה אוטבוצק שליד ורשה, שתיעד את קורות משפחתו בזמן הכיבוש הנאצי בפולין, במסגרת יומן אשר כתב באותה תקופה. בתקופת המלחמה שימש כשוטר במשטרה היהודית של אוטבוצק.

באוקטובר 1944, זמן מועט לפני כניעתם של הגרמנים, נספה צאלק בוורשה, במהלך ההתקוממות הפולנית.

יומן[עריכת קוד מקור | עריכה]

צאלק כתב את יומנו בזמן שאירועי האימים התרחשו לנגד עיניו. הוא כתב על אודות אובדן אשתו ובתו האהובות שנשלחו לטרבלינקה, תפקידו כשוטר בשירות הגרמנים, והסתתרות הנותרים ממשפחתו בדירת מסתור, ברובע הפולני בוורשה הכבושה. את יומנו כתב צאלק באופן ריאלסטי וחד, ובו ניתח, מתוך הידע המועט שהיה ברשותו, את שהתרחש לנגד עיניו. היומן נמצא על ידי אחיו, פסח פרחודניק^[1], הניצול היחיד מקרב המשפחה, והוצא לאור לאחר המלחמה בשם "התפקיד העצוב של התיעוד".

היומן הוא תיעוד נדיר ממקור ראשוני לחוויותיו ורגשותיו של שוטר יהודי בתקופת השואה. כך הוא תיעד את הבלבול שזרעו הגרמנים, שהוביל לכך שהוא וחבריו השוטרים הובילו את אחיהם להשמדה - ואף את בני משפחתם הקרובים.

הגיע יום ההשמדה. [...] לגרמנים לא היתה בכלל עבודה. הם פנו אל תחנת המשטרה היהודית, שם ציוו על ההמון המצטופף להסתדר בשורות, הודיעו שכולם הולכים למגרש לשם מיון ואז ישוחררו משפחות השוטרים. השוטרים מתרוצצים כמטורפים, איש לא יודע מה לעשות. כל אחד חרד למשפחתו, לעצמו, וכולם רצים ללא מטרה ושורקים במשרוקיות. [...] רצתי הביתה. אשתי איבדה את העשתונות. [...] היא רוצה להתחבא במרתף. משתלטים עלי פחד ואימה. הילדה עלולה לפרוץ בבכי, וכשימצאו אותה לא יעזור לה שהיא אשתו של שוטר. יהרגו אותה ואת הילדה ואת כל האחרים שעוד התחבאו שם. מה לעשות? או א-לוהים! [...] "אנקה," אני צועק, "קרוננברג הורה להתייצב במגרש, לך לא נשקפת שום סכנה, תשוחררי". [...] אנקה יוצאת מהמרתף [...] אני לוקח את הילדה על הידיים ומוליך את אשתי. לא די שאבדתי אותה, גם נשארתי עם התודעה שהייתי התליין שהובילה למוות [...]
השמש קופחת על ראשינו. הבת שלי עוד לא אכלה היום שום דבר [...] בתי בתי, היום מלאו לך בדיוק שנתיים, בדיוק היום [...] את מביטה בי, יקירתי, מבעד גדר התיל במבטך הרציני. כבר אינך בוכה ולא מתפנקת. התבגרת תוך שעה אחת, נפלה עלייך זקנה, אולי משום שאת כבר יודעת את גורלך בזכות אינסטינקט נעלם.

— צאלק פרחודניק, התפקיד העצוב של התיעוד, ירושלים 1993, עמ' 50–68 (תאריך הכתיבה: 19 באוגוסט 1942)

ביומן, שנכתב סמוך מאוד למאורעות, לא נראה שיש חיפוי על המעשים הקשים שצאלק נדחק אליהם במהלך השואה והכָּאוֹס שיצרו הגרמנים. הוא מתאר בצורה יבשה ואף בביקורת עצמית נוקבת את מעשיו, כאשר בין השורות עולה תחושת ההפתעה שלו מעצמו, מכך שהוא עצמו הגיע למעשים כאלה:

הגרמנים ניגשים אל נשות השוטרים ומתחילים למיין אותן. ילדים אינם משוחררים! "צאלק, צאלק, מה אעשה?"
מכל עבר נשמעות קריאות דומות. בערפול חושים אני תופס את אטושקה, בשר מבשרי, ומעמיד אותה בצד. היא עומדת מנומנמת ורעבה ומבט של פליאה על פניה. אולי איננה מבינה מדוע אבא, שתמיד היה כל-כך טוב אליה, עוזב אותה פתאום בחושך. עומדת ואינה בוכה, רק עיניה מבריקות, העיניים הגדולות.
פתאום מכוונים את הרובים אלינו. נזרקת פקודה: "כל השוטרים לעבור בריצה לקצה המגרש. בשתי דקות להסתדר!"
נדמה לנו שאנו עומדים במקום. לא ולא, הרגליים, נגד רצוננו, נושאות אותנו לקצה המגרש. השטן הגרמני מגלה את פרצופו האמיתי. כבר אין צורך לשחק משחקים. [...] אני מתרחק לתוך הלילה ללא פרידה. מרחוק אנו רואים רק ענן של אבק וצלליות שאין להבדיל ביניהן. הכל אבוד. [...] שריקה ארוכה, ואת יצאת, אנקה, לדרכך האחרונה.[...] את יושבת ולא מבינה דבר אחד. איך קרה שצאלק שלך, שאהב אותך כל-כך עשר שנים, תמיד נאמן ומנחש את כל משאלותייך וממלא אותן בחפץ לב, פתאום הוא בגד בך והניח לך לעלות לבדך לקרון. [...] אנקה, אנקה, הרימי את עינייך היפות להביט עוד פעם אחת בשמים, בשקיעת השמש, ושלחי לי את ברכתך האחרונה. ברכה או קללה. השמש תאמץ את מבטך ותמסור לי אותו בנאמנות כל יום.

— צאלק פרחודניק, התפקיד העצוב של התיעוד, ירושלים 1993, עמ' 50–68 (תאריך הכתיבה: 19 באוגוסט 1942)