נכס צאן ברזל

נכס צאן ברזל (או: צאן ברזל) הוא מושג הלכתי-משפטי המהווה כינוי לעסקת הלוואה-פיקדון, שמטרתה להבטיח את הקרן של בעל הנכסים המופקדים ביד השומר, שמצידו מרוויח את השימוש בנכסים ואף את הרווחים העשויים או העתידים לצאת מהם.

בעברית המודרנית משמש הביטוי "נכס צאן ברזל" לתיאור עצם שיש לו חשיבות תרבותית-היסטורית גדולה. נכס צאן ברזל קיימים בתחומי השירה, הספרות, המוזיקה והאדריכלות, או כל תחום אחר שיש לו השפעה תרבותית בחברה מסוימת.

המקור[עריכת קוד מקור | עריכה]

עסקת צאן ברזל שימשה במקורה לבעלי צאן - שדורשים טיפול רב, ולא יכלו לטפל בצאן כראוי. אלו נהגו להעניק את הצאן לרועה צאן או לכל אדם אחר שהביע נכונות לטפל בצאן על מנת לקבל חצי מרווחיהן, חלבן, וולדותיהם וצמרן - בעוד שמחצית מהרווחים שייך לבעלים, ומצד שני, השומר קיבל אחריות מלאה על הצאן. כאשר הגיע זמן העסקה לסיומו תבעו הבעלים את הצאן מהשומר, ובמקרה שנגרם הפסד כל שהוא לצאן היה על השומר לשלם לבעלים את ההפסד המלא ולהעמיד את הצאן על שוויין המקורי, על שם פעולה זו נקראת עסקה זו בשם "צאן ברזל", כי העסקה דומה במהותה הרוחנית - בכך ששוייה לא משתנה - לברזל במהותו הפיזית, שאינו משתנה לעולם.

על עסקה זו מפורט בתוספתא: ”אי זהו צאן ברזל? היו לפניו מאה צאן אמר לו הרי הן עשויות עליך במאה של זהב, וולדן וחלבן וגיזתן שלך, ואם מתו אתה חייב באחריותן”^[1].

אף על פי שהעסקה הייתה נפוצה בעיקר בצאן, הפך השימוש בעסקה לנפוץ יותר ויותר, ובעלי נכסים שונים שחפצו לזכות בשמירה חינם על נכסיהם היו מעניקים את נכסיהם למי שהביע נכונות לעמוד בתנאי העסקה, שהייתה משתלמת לשני הצדדים.

במיוחד נהוג היה להשתמש בעסקה זו בין בעל ואשה. האשה מביאה עמה לנישואין נכסים שהיו שלה לפני הנישואין, ובעלה יכול היה לקחת את תוצריהם, אך אם מתו חייב היה להשיב את תמורתם. (זאת בהתחשב בתנאי שקבעו האשה והבעל ביניהם. לאשה יש גם אפשרות להשאיר את הנכסים ברשותה, ואז דינם היה כנכסי מלוג שהבעל מקבל את הרווחים, אך האחריות אינה מוטלת עליו).

"מקבל אדם צאן ברזל מאשתו, והוולדות והגיזין שלו, ואם מתו – חייב באחריותן"

— תוספתא בבא מציעא, פרק ה’

באופנים מסוימים, חז"ל אסרו את העסקה וקבעו שהיא ריבית. בין האופנים שנאסרו על ידי חז"ל, קיימים שני סוגים: הראשונה כאשר שני הצדדים חולקים ברווחים בשווה, במקרה כזה האיסור הוא ריבית מדרבנן, והשנייה הנחשבת לריבית גמורה מהתורה, כאשר מדובר היה בהלוואה גמורה; המטפל בצאן התחייב לשלם את שוויים - ובכך למעשה קנה אותם מבעליהן - ומכיוון שעדיין לא שילם את השווי, התחייב לשלם מדי שנה סכום קצוב לבעליהן, כך שללא ספק סכום זה שילם עבור הזמן שבו ממתין בעליו של הצאן עבור הכסף, דבר הנאסר על ידי התורה כאיסור ריבית^[2].