צבא בר כוכבא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
כתובת הקדשה לקיסר אדריאנוס מהסנאט הרומאי לכבוד ניצחונו ודיכוי מרד בר כוכבא, הכתובת נמצא בגבעת הקפיטלום ברומא. בכתובת מכונה הקיסר "אבי האומה, שעמד בלחץ הלחימה של האויב, גבר עם צבאו על כוח אדיר, ושחרור פרובינקית סוריה פלשתינה מהאויב"

על צבא בר כוכבא אין מידע רב במקורות השונים וניתן בעיקר לנסות לשער את מקורותיו והיקפו משבבי מידע שנמסרו בכתובים ומעדויות עקיפות כמו עדויות ארכאולוגיות וממצאים אפיגראפים. שני המקורות העיקריים למרד: ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס והארכיבישוף אוסביוס מקיסריה, מעדיפים למעט אם לא לשתוק בעניין זה, אף שנראה שהיה להם מידע מסוים. ניתן לשער כי צבא בן כוסבה (בר כוכבא) החל כקבוצה גרעינית, אחת מכמה, שעסקה בהטרדת הכוחות הרומיים (ליסטות מדינית), והתגלגלה למסגרת יותר מאורגנת, ואף לתוצר של גיוס כולל, של צבא אשר פעל בעת מרד בר כוכבא.

הגרעין הקשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכל המרידות שפרצו ביהודה כנגד השלטון הכובש, בין אם היה זה הלניסטי או רומי, היה גרעין קשה של קבוצות קטנות, בדרך-כלל על בסיס משפחתי מטעמי יעילות ואמון.

הקבוצות אופיינו בקנאות, לעיתים משיחית ומנהיגיהן רקמו חזון בדבר מלוכתם על אזור המרד, והרחבתו לממדים נרחבים וגדולים. נתונים אלה אפיינו את משפחת מתתיהו החשמונאי שהניפה את נס המרד במודיעים כנגד האימפריה הסלאוקית והמתיוונים, את הקבוצות הקנאיות שהטביעו חותמן על פולמוס וארוס, ועל המרד הגדול כגון קבוצת שמעון בר גיורא, יוחנן מגוש חלב, הסיקריים בהנהגת אלעזר בן יאיר ואת הקבוצות הקנאיות והמשיחיות ערב פרוץ מרד התפוצות כנגד הקיסר טראיאנוס.

אף בראשית מרד בן-כוסבה (בר כוכבא) אנו שומעים על קבוצות ממין אלה, שהתלמוד מכנה אותן, מטעמים פרגמטיים, כקבוצות של ליסטים. כאלה היו האחים מכפר חרובא (שרצו להמליך את שמעון), והקבוצה שתקפה את הרומאים בטור מלכא ובסמוך לביתר. קבוצות אלה עסקו בהטרדת הצבא הרומי באזור הרי יהודה, ואולי אף הרחיקו אותו במכוון מאזורים אלו, כדי שלא יגלה את ההכנות למרד, ומתוכן, כך דומה, צמחה הקבוצה שהונהגה על ידי בן כוסבה.

צבא המורדים מתארגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמרו לו כל מי שאינו רוכב על סוסו ועוקר ארז מן לבנון, לא יהיה נכתב באיסטרטיא שלך.

ירושלמי תענית כד א, איכה רבה מד

לצד ההכנות למרידה המסודרת והמאורגנת שכללו, כידוע, מאגרי כלי נשק, בניית קווי הגנה, ביצור עיירות וחפירת מערכות מסתור וקשר, ארגן מנהיג המרד צבא רציני יותר שיוכל להתמודד כראוי מול הרומאים.

על פי אחת המסורות התלמודיות ארגן בן כוסבה מערך לוחם בן ארבע מאות אלף חיילים[1], מספר מופרז מאין כמותו. תחילה צרף לצבאו מאתיים אלף מורדים שעמדו במבחן "אומץ" של הטפת/קטיעת אצבע (ישנן חילופי גרסאות האם היה מדובר בקטיעת אצבע או בסוג של פציעה. מה עוד שקטיעת אצבע איננה הגיונית מבחינה קרבית), ובשעה שהוכיחוהו חכמים על הטלת מום בחייליו שינה את מתכונת המבחן (על פי המלצתם) לעקירת ארז לבנון תוך כדי דהרה על סוס. אף כאן עמדו לרשותו מאתיים אלף עוקרי ארזים. מעבר למספרים האסטרונומיים, שניתנו גם לצבאו של הקיסר אדריאנוס, ושבאו בעיקר להצביע על כך שהיה לו כוח צבאי גדול למדי, מורים מקורות אלה על איכות הלוחמים ועל מבחני הסינון, שעשויים להצביע על הטלת גיוס חובה מטעמו של מנהיג המרד. על פי מסורת אחרת ("מדרש עשרת המלכים") היו לו 12,000 לוחמים מובחרים, מספר שנראה סביר יותר[2]. על פי מקור זה מבחן הקבלה היה מבחן סבילות, שבו הנבחן היה צריך להכניס אצבע לאש, עד שתטיף שלוש טיפות דם.

ישנם חוקרים התולים במסורת נוצרית מסוימת מפי מיכאל הסורי הוכחה נוספת כי בן כוסבה הטיל צו המורה על גיוס חובה לכל מי שחי בתחומי "מדינת המרד". מסורת זו מספרת על ענישתם (ואולי אף המתתם) של נוצרים רבים בשל סירובם להתגייס לצבא המורדים, והיא מסתיימת באמירה כי בן כוסבה אילץ את כל האוכלוסין לצאת למלחמה כנגד רומא. באגרות בן כוסבה שנתגלו במערות מורבעת (מס' 43) מזהיר מנהיג המרד שישמרו מכל משמר על קבוצה הנקראת בשם "הגללאים", שהיו כנראה לוחמי הגליל שבאו לעזרת המרד. עדות זו שיש בה להעיד על כך שהיו עוד קבוצות שהצטרפו למרד אף מהגליל.

על פי דיו קסיוס החזיק בר כוכבא 50 מבצרים ברחבי הארץ. דבר שמעיד שהייתה לו לוגיסטיקה ענפה ותמיכה ציבורית רחבה, שעזרה לו במעשי הביצור, וכן לא מעט לוחמים, כדי להחזיק ולתפעל את המבצרים הללו.

דמותו של בר כוכבא ורוח המפקד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדמותו של בר כוכבא ניתן לשער איך נראה צבאו. במקורות הוא נתפש כאדם עוצמתי, בעל כוח פיזי רב, ואיש קשוח ומחוספס מבחינה נפשית. המקורות היהודיים מפריזים בגבורתו וכוחו, עד שהוא נראה מעין סופרמן יהודי. במקור אחד מתואר שהיה קופץ מיל והורג ברומאים (התלמוד הבבלי משום מה מעדיף לכנותו בר דרומא), ובמקור אחר מתואר שהיה עומד על החומה, מקבל בברכיו אבני בליסטראות ומטיל אותם בחזרה אל רומאים. אף בסוף המרד הוא מתואר כמי שהורג בבעיטה אחת את רבי אלעזר המודעי[3]. במדרש מתואר שכאשר ראה רבי עקיבא את גבורתו הפיזית האדירה, הוא כל כך מתרשם ואמר שבר כוכבא הוא לא פחות מאשר מלך המשיח. בשני מקורות נראה שחז"ל ראו בו אדם על-אנושי, שבני אדם אחרים ואפילו הרומאים, לא יכלו להורגו, ורק נחש ארסי שנשלח מאת האל ומכישו בצווארו, היה מסוגל לעשות זאת. מסתבר שאדם סמכותי שכזה היה בעל מנהיגות חזקה, הטיל משמעת קפדנית, והיווה לחייליו מקור של השראה ומודל לחיקוי. הד לדבר יש במקורו היהודים שמתארים שמיד עם מותו נלכדה ביתר.

גבורתו הרבה מתחברת לעניין נוסף, והוא ביטחונם הרב של לוחמיו בכוחם, ואי רצונם להסתייע בעזר אלהי, שרבים מהלוחמים בתקופות שונות ובעמים שונים שמו בו את מבטחם. בניגוד בולט למרד החשמונאים שבו נשאו המורדים שם שמים על פיהם, ואף אם לא נשאו לפני הקרבות את נוסח הנאומים המדויק שתואר בספרי המקבים, הייתה זו ודאי רוחם. לעומת זאת, במרד בר כוכבא יש מספר עדויות במסורות חז"ל, שבר כוכבא ואנשיו, לא רק שלא נשאו שם שמים בפיהם, אלא אף בצאתם לקרב אמרו כלפי האל "אל תסייע ואל תבייש", דבר שנראה מנוגד וזר למסורת היהודית, ואף נראה לא ראוי, במיוחד למי שכונה על ידי רבי עקיבא מלך המשיח. אמירות אלו שנראו כהתרסה כלפי האל, אף גונו בחלק מהמקורות החז"לים, וראו בהם אף את הסיבה למפלת המורדים. היו שפירשו כי בר כוכבא ביקש לדרבן את חייליו לסמוך על עצמם בלבד, ולפתח את יכולותיהם הצבאיות, ולא לצפות לסיוע ניסי.

השתתפות תלמידי רבי עקיבא במרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המקורות היהודים[4] לרבי עקיבא היו 24 אלף תלמידים, בפריסה רחבה בארץ ישראל, שמתו בטווח זמן קצר: בין החגים פסח ושבועות, לאחר שלא נהגו כבוד זה בזה[5]. כבר מתקופת הגאונים הייתה מצויה מסורת שתלמידי רבי עקיבא מתו בידי הצבא הרומי. רב שרירא גאון כתב "והעמיד רבי עקיבא תלמידים הרבה והיה שמדא [הריגה בידי המלכות] על התלמידים של רבי עקיבא"[6]. בשל מותם נקבעו החל מתקופת הגאונים, הלכות אבלות לאותה תקופת זמן בשנה, שדוגמתם קיימות רק על חורבן בית המקדש, בתקופה המכונה ביהדות "שלושת השבועות". רנ"ק אף הוא המשיך בגישה זו, שתלמידי רבי עקיבא מתו במרד[7].

רוב החוקרים כשמואל ספראי[8], אהרון אופנהיימר[9] ואף שמואל אברמסקי[10] מקבלים את גרסתו של רב שרירא גאון, כי תלמידיו של רבי עקיבא השתתפו במרד בר כוכבא ומתו במלחמה. כך גם סברו הרב צבי יהודה קוק, ותלמידו הרב משה צבי נריה, שהביאו מקורות נוספים בתלמוד לכך שרבי עקיבא ותלמידיו תמכו ואף השתתפו במרד, ונרדפו גם לאחר שדוכא. כך המנהג בימי הספירה שלא לעשות מלאכה לאחר השקיעה, בשל שתלמידי רבי עקיבא נקברו לאחר השקיעה[11], קשור אף הוא למרד, על פי הרב נריה. כיוון שהרומאים אסרו להביא את הרוגי ביתר לקבורה, הקבורה הייתה צריכה להתבצע בחסות החשיכה, כדי שהרומאים לא יבחינו בכך.[12] מיעוטם של החוקרים כמו גדליה אלון[13] סוברים כי מתו ממגפה עוד לפני המרד, ללא כל שייכות לו שכן "לאחר מכן לימד רבי עקיבא את תלמידיו "השניים"... והרי אין סיפק לכך בימים המעטים שחי בהם רבי עקיבא לאחר גמר המלחמה"[14][15].

עניין זה של תומכי רבי עקיבא שהתגייסו לצבא בר כוכבא, מתאים לממצאים הארכאולוגיים שמגלים צבא וחיילים שענייני הדת לא זרים להם, ועם עדויות התלמוד שחיילי בר כוכבא הניחו תפילין ואף נלחמו איתם[16]. על כל פנים אם אכן נכונה ההנחה שתלמידיו של רבי עקיבא, שאופנהיימר רואה בהם כדוגלים במשנתו המדינית ולאו דווקא כתלמידי חכמים מבית המדרש, התגייסו בהמוניהם לצבא בר כוכבא, הרי יש בדבר להעיד כי היו בצבא בר כוכבא לפחות 24,000 איש, וגם יש בכך עדות על איכות הלוחמים, ועל התמיכה העממית הרחבה שזכה צבא זה בקרב העם. כמו גם על התקוות המשיחיות שעורר מרד זה.

אסטרטגיה ושימוש במערות מסתור[עריכת קוד מקור | עריכה]

חתך אופייני למערכת מסתור
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מערכות המסתור של בר כוכבא

על פי המספר הרב של מערות המסתור שנתגלו ביהודה ובגליל, נראה כי בר כוכבא למד מהמרד הגדול והעדיף שלא לנסות להתבצר במבצרים (שיעילותם מוטלת בספק לנוכח יכולת המצור הרומאית, שהיהודים כבר חוו על בשרם), אלא להסתתר במערות מסתור תת-קרקעיות. נראה שהאסטרטגיה כוונה למלחמת גרילה ממושכת, שבה כוחות המורדים פשטו ממערות המסתור באופן מתוזמן לפתע פתאום, על כוחות רומאים ששהו לידם והופתעו, ולאחר ביצוע פשיטות מוצלחות אלו, הכוחות נמלטו למערות הללו, כך שכוחות התגבורת הגדולים שהוזעקו חיפשו אותם לשווא.

לפי ההיסטוריון מרדכי גיחון, האסטרטגיה הבר כוכבית התבססה בשלב הראשון, על מגננה גמישה של מערכות המסתור, שבו מערכי הגנה מגישים סיוע הדדי, ומאפשרים בריחה של מורדים ממערכת אחת לשנייה, כך שגם כאשר הרומאים איתרו מערה כזו כוחות המורדים יכלו להימלט למערה סמוכה או לקבל עזרה מכוחות נוספים שהיו באזור. בשלב השני בוצרו במהירות ובאופן חפוז יישובים ומקומות שונים, כדי שיוכלו לעמוד בפני המתקפה של הלגיונות הרומים, ולאחר שאלו הוכרעו על ידי הכוחות הרומים העודפים במלחמה סוערת, נמלטו המורדים וחזרו שוב להסתתר במערכות המסתור שלחלקן היה מוצא מהמקומות המבוצרים עצמם. בשלב זה הרומאים פשטו על השטח, איתרו את המערות, והדליקו מדורות שהעלו עשן שחנק את הנמצאים בהם או הכריח אותם לצאת החוצה אל מותם, או שסתמו את המערות כך שהן הפכו להיות קברים של הנמצאים בתוכם.

עוצמת הצבא הבר כוכבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתובת המוקדשת לקיסר אדריאנוס על ידי הסנאט הרומאי לכבוד ניצחונו ודיכוי מרד בר כוכבא. מוזיאון ישראל

אף שנראה שבדברי חז"ל ישנה הפרזה בכוחו, על פי עדות עקיפה, מדובר בסדר כוחות גדול וחזק שהצליח לכבוש חלקים לא קטנים מארץ ישראל, ואף לעמוד כנגד לגיונות רומים רבים, גרם להם לאבדות קשות ואף השמיד אחד מהם כליל. על עוצמתו ועל הנזק שצבא בר כוכבא גרם לרומאים, והמכונה על ידם "כוח אדיר", מעידים מספר דברים.

הקצאת יוליוס סוורוס, המצביא הרומאי המוכשר ביותר, לדיכוי המרד, והבהלתו מבריטניה, בקצה המערבי של גבולות האימפריה, ליהודה, עם מפקדיו הטובים ביותר של אדריאנוס, תוך הפרת הנהלים הרגילים של מינוי מצביאים.

הקיסר אדריאנוס, אשר דיווח על המרד לסנאט, נמנע מלנקוט בלשון המקובלת "אם לכם ולבניכם שלום, טוב הדבר, שכן גם לקיסר ולצבאותיו שלום". התחושה הרומאית שזכו בניצחון גדול נובעת מהלקיחה השנייה של התואר אימפרטור על ידי אדריאנוס בשנת 136, בעקבות דיכוי מרד בר כוכבא.[17]

לאחר המרד, באירוע חסר תקדים בכל תקופת האימפריה הרומית, קיבלו שלשה מצביאים את אות הטריומף שהיה אות הכבוד הצבאי הרומאי העליון: יוליוס סוורוס מושל בריטניה, גאיוס פובליקיוס מארקלוס מושל סוריה, והטריוס נפוס מושל ערביה.[18]

מספר כתובות ניצחון שנתגלו בתל שלם (רוחב 11 מטר), ובגבעת הקפיטול בעיר רומא, מעידות על כך שהיה מדובר בניצחון חשוב מאוד לרומאים. באחת הכתובות אף נכתב:

הסנט והעם הרומאי (מקדישים לכבוד) הקיסר והאימפרטור, בנו של טראיאנוס האלוהי מנצח הפרתים, נכדו של נרווה האלוהי. טראיאנוס אדריאנוס האוגוסטוס, פונטיפקס מקסימוס, בעל סמכות טריבון בפעם העשרים, אימפרטור בפעם השנייה, קונסול בפעם השלישית, אבי האומה, שעמד בלחץ הלחימה של האויב, גבר עם צבאו על כוח אדיר, ושחרור פרובינקית סוריה פלשתינה מהאויב

כתובת בסיס לקשת ניצחון המוקדשת לקיסר אדריאנוס שנמצאה בגבעת הקפיטולין ברומא

הגדרת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקורות חז"ל מתדיינים ומתלבטים ביניהם החכמים לגבי סוגים שונים של מלחמות ומידת מחויבות הפרט להצטרף למסגרת הצבאית. אמנם אין שם בפירוש התייחסות למרד בן כוסבה אלא שהדיון התקיים לאחר המרד, בשעה שתמו הקרבות ומתיחויות צבאיות לא נרשמו, מתחזקת ההנחה כי מדובר בהתלבטויות שנקשרו במרד בן כוסבא.

טטרדרכמה מכסף מימי המרד. על צדו האחד של המטבע חזית בית המקדש כשעליה כוכב והכתובת "שמעון". על צדו השני לולב ואתרוג והכתובת "לחרות ירושלים"

בהתאם לסבירות ההיסטורית ולנתונים שונים התומכים בכך, הגדיר בן כוסבה את מאבקו, כמנהיגים קנאיים לפניו, כהתמודדות בעלת יסודות דתיים ומשיחיים. מגמה זו נתמכת באמירתו של רבי עקיבא (כגון "דא הוא מלכא משיחא" – זה הוא מלך המשיח) ובמטבעותיו (הופעת הכוכב, חזית המקדש). מתוך כך, יש להניח כי חוקי המלחמה הפזורים בתורה, ובעיקר בספר דברים ובספר יהושע, היו ידועים למנהיג המרד, ומהם למד על הזהות בין מלחמת העם למלחמת האל ועל מצב שבו חייבים הלוחמים להיטהר ולהתקדש לפני הקרב. מהם גם למד על הקלות ופטורים מגיוס, כפי שמימש זאת, לשם משל, יהודה המקבי, בשעה שנתן פטור מן הקרב באמאוס "...לבוני בתים, ולמארשי נשים, ולנוטעי כרמים ולרכי הלבב, לשוב כל איש לביתו על פי התורה" (מקבים א' ג' 56). "על פי התורה" – על פי ספר דברים פרק כ', שם מפורטת רשימת בעלי הפטור מגיוס: "האיש אשר בנה בית ולא חנכו" (פסוק 5); האיש אשר נטע כרם ולא חללו" (פסוק 6); "האיש אשר ארש אשה ולא לקחה" (שם 7) וכן "האיש הירא ורך הלבב" (פסוק 8).

משנת סוטה מתייחסת לקובץ היתרים אלה, וכגון (סוטה ח' ב-ז):

"'ומי אשר מארש אשה' וגו'. במה דברים אמורים? במלחמת רשות, אבל במלחמת מצווה הכול יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים? במלחמת מצווה, אבל במלחמת חובה הכול יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה"

יש הסוברים כי מונחים אלה – "מלחמת רשות", "מלחמת מצווה" ו"מלחמת חובה" – נטבעו לראשונה בימי מרד בן כוכבא, הן מכיוון שאינם נזכרים קודם לכן בספרות חז"ל, והן משום שנידונים הללו בדיוני הסנהדרין שלאחר המרד. בן כוסבה ביקש להגדיל עד למקסימום את צבאו ועל כן ניסח מונחים שונים הנוגעים למידת מחויבות הפרט להצטרף למערכות המרד. את ראשית המרד ושלביו הראשונים (132-134 לספירה) יכול היה להגדיר כ"מלחמת רשות" (ואליבא דרבי יהודה כ"מלחמת מצווה"), ואת השלב האחרון (134/135 לספ') הגדיר כנראה כ"מלחמת מצווה" (או "מלחמת חובה" לדעת רבי יהודה).

התלמוד הירושלמי (סוטה פ"ח כג ע"א) מפרט את השוני שבין שני המונחים, אף כאן מפי רבי יהודה: הראשון – "מלחמת רשות" – "כגון אנן דאזלין עליהון" (כשאנו תוקפים את האויב ויוזמים את המערכה), "ומלחמת מצווה – כגון דאתיין אינון עלינן" (כשהאויב תוקף אותנו). היינו בבחינת השוני בין מלחמת הגנה למתקפה. אין לדעת בהקשר זה האם ניתן לפצל בין המונחים על בסיס כרונולוגי, כבפיסקה הקודמת, ואולי הפרשנות בדבר השאלה: האם אנו מתקיפים או מותקפים, הייתה נתונה, כך דומה, להחלטתו של המנהיג, ומתוך נוסח אגרותיו עולה דמות אסרטיבית, נחושה ומאוד מחוספסת.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ירושלמי, תענית ד' ה'
  2. ^ מדרש עשרת המלכים עמ' 49
  3. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד', הלכה ה'
  4. ^ בבלי, יבמות ס"ב ב. קהלת רבה, פרשה י"א סעיף י'. מדרש בראשית רבה, פרשה ס"ה סעיף ג'
  5. ^ בבלי, יבמות ס"ב ב
  6. ^ איגרת רב שרירא גאון מהדורת לוין, ע' 13
  7. ^ "ולאחר שנכרתו תמו רוב תלמידיו בפולמוס האחרון של ביתר, נשארו הצעירים שבהם" - מורה נבוכי הזמן, עמ' 196
  8. ^ "נראים הדברים שיש לקבל כעובדה היסטורית כי תלמידיו של ר"ע מתו רובם ככולם בפורענות בימי מרד בר-כוכבא." (רבי עקיבא בן יוסף, חייו ומשנתו, ספרית דורות, 1970, עמ' 28-27.)
  9. ^ "קרוב לוודאי שהמעשה במותם של עשרים וארבעת אלפי התלמידים של רב-עקיבא אינו עוסק בתלמידים במובן הרגיל של המילה – אין איש מקרב חכמים שהיו לו תלמידים כה רבים – אלא בלוחמים שהשתתפו במרד בהתאם לקריאתו של רבי עקיבא." (מרד בר-כוכבא (עורך אהרון אופנהיימר), מרכז זלמן שזר, תש"ם, ע' 15)
  10. ^ "שאין זה כמובן מן הנמנע, שהמדובר הוא בהשמדתם של תלמידים בזמן המרד" (בר-כוכבא נשיא ישראל, הוצאת מסדה, 1961, עמ' 134-133)
  11. ^ טור אורח חיים תצג, בשם רב האי גאון
  12. ^ האבלות בימי הספירה על מות תלמידי רבי עקיבא, באתר דעת
  13. ^ "אלא שכל עצמה של המסורת מלמדתנו, לאחר העיון, שמיתתם של תלמידי ר"ע ה'ראשונים' אירעה לפני מלחמת בר-כוכבא".
  14. ^ גדליהו אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, תשכ"א, חלק ב', 1970, עמ' 42
  15. ^ חיים ליכט,על מותם של תלמידי רבי עקיבא, באתר מט"ח
  16. ^ "אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: ארבעים סאה קצוצי תפילין נמצאו בראשי הרוגי ביתר." (בבלי, גיטין נז ב)
  17. ^ and Eck, "Bar Kokhba Revolt," 87 n. 92.
  18. ^ W. Eck, 'Kaiserliche Imperatorenakklamation und ornamenta triumphalia', ZPE 124 (1999) 223–227.