צבי גבאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
צבי (פואד) גבאי
צבי גבאי.jpg
לידה 1938
בגדאד
פטירה 29 ביולי 2018 (בגיל 80 בערך)
י"ז באב ה'תשע"ח
ישראל
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
פעילות בולטת שגריר ישראל בדבלין וסמנכ"ל משרד החוץ. מזרחן. ממקדמי סוגיית הפליטים יהודים ממדינות ערב. חוקר שירה ערבית מודרנית
השכלה תואר שני במדע המדינה ובהיסטוריה של המזרח התיכון
מקצוע דיפלומט, היסטוריון עריכת הנתון בוויקינתונים
בת זוג מרגלית
פרסים והוקרה פרס אח"י - 2014
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

צבי (פואד) גבאי (1938 - 29 ביולי 2018, י"ז באב ה'תשע"ח) היה דיפלומט ישראלי שכיהן בין היתר כשגריר ישראל בדבלין וכסמנכ"ל משרד החוץ. מזרחן והיסטוריון של המזרח התיכון. חוקר השירה הערבית המודרנית, ופעיל בקידום סוגיית פליטי יהדות ערב בישראל ובעולם.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבי גבאי נולד בבגדאד שבעיראק בשנת 1938 כבן בכור להוריו, משה ששון, ואמירה (נזימה, למשפחת אברהמי). סבו מצד אביו, ששון, היה מגבאי מתחם קבר יחזקאל הנביא בעיירה אל כפל (צ'פל), ומשם נבע שם המשפחה "גבאי". אביו עבר לבגדאד, בה עסק בסחר בדים והתחתן. צבי גם נקרא בשם הערבי "פואד", על שם מלך מצרים. שלושת אחיו היו פרדי, יוסף, והשחקן ששון גבאי.

המשפחה הייתה אמידה, וגרה בבית מרווח בשכונה החדשה "באב אל שרגי" (השער המזרחי) בבגדאד. צבי גם סיים את לימודיו היסודיים בבית הספר היוקרתי "אלברט דהוד ששון" (אליאנס). אך הם חיו בצל עימותים בלתי פוסקים עם השכנים המוסלמים, ולדבריו "האווירה העוינת, בה חשתי כנער, השניאה עלי את החיים בבגדד, וחיזקה את שאיפתי לעזוב אותה בהקדם האפשרי". בפרהוד משפחת סבו וסבתו מצד אמו ניצלה בזכות שכניה הערבים.

אחרי כ"ט בנובמבר 1947, הורע מצב יהודי עיראק. צבי וחבריו האזינו במחתרת לשידורי הרדיו של "ההגנה" מארץ ישראל, שאחד משדרניו היה דודו אברהם, שהתגורר בחיפה. את יום העצמאות הראשון של ישראל, ב-1949, חגגה לדבריו, משפחתו במחתרת, "באווירה של טרור ופחד".

ב-1951, לאחר שביתם הוחרם על כל תכולתו, עלתה המשפחה ארצה במבצע "עזרא ונחמיה" והתגוררה בחיפה. צבי עצמו הצטרף לחברת נוער בקבוצת מצובה שבגליל המערבי למשך שנתיים וחצי, ואז הצטרף למשפחתו. ב-1958 סיים את לימודיו התיכוניים בבית הספר "אבן פינה" בחיפה. לאחר מכן שירת שרות חובה בצה"ל.

בשנים 19621966 למד מדע המדינה והיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטה העברית. את התואר השני והמשך לימודיו עשה בהנחיית פרופסור שלמה דב גויטיין, במרכז ללימודי המזרח התיכון של אוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה.

ב-1968 נרצח אביו במכולת שלו בחיפה, בידי ערבי נוצרי.

קריירה במשרד החוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1965 הצטרף צבי למשרד החוץ. את שירותו הדיפלומטי החל כקונסול בקונסוליה הכללית בפילדלפיה. לאחר מכן שירת כקונסול בקונסוליה הכללית בסן פרנסיסקו. כן עבד כמזרחן צעיר היודע ערבית במחלקת החקר, שעקבה אחר המתרחש במזרח התיכון, ניסתה ליצור קשרים עם גורמים ערביים, סייעה למאמצי ההסברה, וטיפלה בקשר הדיפלומטי עם איראן.

אחרי מלחמת ששת הימים, הוא גם נפגש עם יהודים שברחו מעיראק ומצרים, ועם קרובי יהודים שחיו במדינות ערב, וסייע להם לצאת מהן. בפגישות אלו, הוא תיאר: "רשמתי עדויות מחרידות על מעשי ההתנכלויות ואספתי חוקים, תקנות ורשימות שפורסמו במדינות ערב שהתייחסו ליהודים, לכספם ולרכושם. תרגמתי את הפרסומים הללו, על מנת להציגם בפני גורמים מדיניים בעולם, ולהפיצם בפרסומי הסברה של משרד החוץ".

עם חתימת הסכם השלום עם מצרים ב-1979, צורף לצוות הקמת היחסים הדיפלומטיים, ועבד ב"לשכה ליישום הסכם השלום עם מצרים", שהכינה את התשתית לעבודת שגרירות ישראל בקהיר. עם פתיחת השגרירות בקהיר ב-1980 מונה ליועץ המדיני הראשון בה. ב-1982 צורף למשלחת ישראל לאו"ם בניו יורק. לאחר מכן מונה למנהל המחלקה האסטרטגית של המרכז למחקר מדיני במשרד החוץ בירושלים. ב-1986 מונה לקונסול הכללי בסידני שבאוסטרליה. ב-1990 מונה למנהל מחלקת מצרים במשרד החוץ, וגם יצא לשליחות קצרה באו"ם. בהמשך מונה לראש חטיבת המזרח התיכון. בשנת 1994 מונה לשגריר התושב הראשון בדבלין שבאירלנד. לאחר מכן מונה לסמנכ"ל משרד החוץ וראש אגף אסיה, אפריקה והפסיפיק.

ב-2004 פרש לגמלאות בדרג שגריר בכיר.

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז פרישתו ממשרד החוץ, העלה גבאי ביתר שאת את סוגיית הפליטים יהודי ערב, והיה בין הראשונים שעסקו בכך, תוך הדגשת חשיבותה המדינית והשגיאה ההסברתית בהתעלמות ממנה. הוא מחה על אי הצדק שנפל בחלקם, לאחר שנושלו מרכושם הפרטי והקהילתי, ברחו והגיעו כפליטים לישראל, ובה הוזנחה מורשתם. הוא האשים את מערכת החינוך הישראלית, שבמשך שנים רבות התעלמה ממורשת זו, וגרמה בכך ל"טשטוש הטרגדיה שהייתה מנת חלקם", בשעה שהפלסטינים "הצליחו להציג את הנרטיב שלהם, והשיגו אהדה בינלאומית". לדבריו: "אחת התוצאות של גישה זו היא יותר מ-160 החלטות והצהרות בינלאומיות התומכות בפליטים הפלסטינים, ושום התייחסות ליהודים יוצאי מדינות ערב", וכי "אין זה מוצדק לדבר רק על הסבל של צד אחד, הפליטים הפלסטינים. כאשר מציינים את הפליטות וחילופי האוכלוסין שהתרחשו במזרח התיכון בעקבות הסכסוך הערבי-ישראלי. יש להציג גם את הפליט היהודי ממדינות ערב".

כמשקל נגד ל"נכבה" הפלסטינית, הוא טבע את המושג "הנכבה היהודית" - לה היו אחראים ראשי מדינות ערב ומנהיגי הפלסטינים הערבים[1].

חברות בארגונים ציבוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2005, שימש כיועץ בכיר בחברת קו צינור אילת-אשקלון (קצא"א), כמו כן היה:

חקר השירה הערבית ופובליציסטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד מימי לימודיו עסק גבאי בנושאי המזרח התיכון והשירה הערבית. הוא חיבר עבודה מקיפה על המשורר הסורי הבולט ניזאר קבאני, כתב מספר ספרים, ופרסם מאמרים בעברית ובאנגלית בנושאי המזרח התיכון, השירה הערבית ויהודי ערב, בבמות רבות, וניסה לקרב את הלכי הרוח של האינטלקטואלים הערבים, שפתם ותרבותם ליהודים (בין היתר עסק באדוניס). הוא כתב בעיתונים יומיים ובכתבי עת שונים: "רישומים - ביטאון משרד החוץ"; "בתפוצות הגולה" ו"כיוונים חדשים" - כתבי עת לציונות ויהדות; "האומה - במה למחשבה לאומית"; "אפריון - כתב עת לספרות, תרבות וחברה"; "נהרדעא - בטאון מרכז מורשת יהודי בבל"; "מראה - מגזין בענייני מדינה, חברה ותרבות"[2]; "לבלוב - כתב העת של הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב"; "מאזנים - ירחון לספרות"; "עתון 77 - כתב עת לספרות, אמנות, חברה וביקורת"; "שבו - כתב עת לשירה"; "מבט מל"מ - בטאון מורשת המודיעין", ועוד. כן כתב בעיתון ובאתר הארץ, ובאתר חדשות מחלקה ראשונה.

ב-2014 קיבל את פרס אח"י - האגודה לעידוד המחקר, הספרות והאמנות, מיסודם של יוצאי עיראק.

צבי גבאי נפטר ב-29 ביולי 2018. לו ולרעייתו מרגלית (ששירתה אף היא במשרד החוץ) בת בשם אורנה, עו"ד.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

השירה - האימפריאליזם היפה (משירת שכנינו; לקט תרגומי שירה ערבית מודרנית - פרשנויות ומאמרים). ספרי עתון 77, 2010 (אחיו, השחקן ששון, הקליט ספר זה).

מבגדד לנתיבי הדיפלומטיה: סיפור אישי. אוטוביוגרפיה, עריכה - ברוך מאירי. אגודת האקדמאים יוצאי עיראק בישראל, ירושלים, 2013. פורסם באנגלית, 2015.

יהודים וערבים בזמננו - אסופת מאמרים ופואמות. ירושלים, 2016.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ צבי גבאי, הנכבה היהודית, באתר הארץ, 8 בספטמבר 2012
    צבי גבאי, בין שתי נכבות, באתר הארץ, 16 באוקטובר 2012
    צבי גבאי, צדק לפליטים היהודים, באתר הארץ, 29 בנובמבר 2014
    צבי גבאי, ומה עם הנכבה שלנו?, באתר הארץ, 13 במאי 2015
  2. ^ צבי גבאי, הנכבה הדו-פרצופית, כ׳ באב ה׳תשע״ה, 05/08/2015
    צבי גבאי, זכות השיבה של הפליטים היהודיים, ז׳ באלול ה׳תשע״ה, 22/08/2015