צהרון מצוי

צהרון מצוי
מיון מדעי
ממלכה:	צומח
מערכה:	בעלי פרחים
מחלקה:	חד פסיגיים
סדרה:	אספרגאים
משפחה:	אירוסיים
סוג:	צהרון (סוג)
מין:	צהרון מצוי
שם מדעי
	Moraea sisyrinchium; ‏גאולר, 1805

צהרון מצוי (שם מדעי: Moraea sisyrinchium) הוא גאופיט רב-שנתי בעל פקעת עטופה בקליפה רשתית, ממשפחת האירוסיים^[1]^[2]. בעבר שויך המין לסוג Gynandriris ונקרא אחיאירוס מצוי ובשם העממי אירוס אחר הצוהריים^[3]. המין ניכר בפרחיו, הנותרים סגורים בשעות הבוקר ונפתחים לרוב בשעות הראשונות של אחר הצוהריים - תכונה שהקנתה לו את שמו העברי - ונובלים לקראת ערב לצמח בדרך כלל שני עלים ירוקים, צרים, ארוכים ומרזביים, ובכך הם שונים מעליהם הרְבוּעִים של מיני אירוס אחדים, כגון אירוס הסרגל. צהרון מצוי הוא המין הנפוץ בישראל מבין מיני הסוג, ופריחתו העיקרית נמשכת מחודש פברואר ועד חודש אפריל^[4].

מורפולוגיה

הצמח בגובה 10 עד 30 ס"מ. הפקעת בקוטר 1.2 עד 2 ס"מ; עטופה בקליפה רשתית כהה המתמשכת כלפי מעלה לצוואר^[5].

העלים לרוב שניים, ירוקים, סרגליים וארוכים, בדרך כלל ארוכים מן התפרחת. הם בעלי עורקי אורך צפופים, לבנים ובולטים, לעיתים כפופים לאחור, ובבסיסם נדן צינורי. לעיתים נראים בשטח גושי עלים הנדמים כצמח יחיד מרובה עלים; מראה זה נובע מהיווצרות בצלצולים בצדי הפקעת, שכל אחד מהם מצמיח עלים משלו.

הגבעול זקוף, לעיתים מסועף מעט, ולעיתים פשוט. הוא נושא תפרחת בת פרחים מועטים. המתחל לרוב יבש בזמן הפריחה; העלה הפנימי באורך 3.5 עד 6.5 ס"מ, והחיצוני קצר ממנו.

העטיף בצבע כחול, סגול, לילך או ארגמן; עלי העטיף החיצוניים באורך 20 עד 40 מ"מ וברוחב 8 עד 12 מ"מ, בעלי כתם לבן או צהוב ומנוקדים; האוגן לרוב קצר מן הציפורן ופרוש. עלי העטיף הפנימיים (standards) באורך 20 עד 30 מ"מ וברוחב 4 עד 6 מ"מ, אזמליים, זקופים, וצרים בהרבה מעלי העטיף החיצוניים.

הזירים באורך 7 עד 15 מ"מ, מאוחים בכשליש מאורכם; המאבקים באורך 4.5 עד 10 מ"מ.

אונות עמוד השחלה באורך 8 עד 20 מ"מ, דמויות עלי כותרת, זקופות ומפוצלות לשתיים.

ההלקט (ללא המקור) גלילי עד אליפסואידי, מחודד ונפתח בהדרגה מלמעלה. הפצת הזרעים בקיץ.

מספר הכרומוזומים: 2n = 24.

טקסונומיה

צהרון מצוי הוא מין ותיק ונפוץ שתואר למדע בשנת 1753 על ידי Carl Linnaeus תחת הסוג אירוס (Iris). שם המין sisyrinchium מקורו במילה יוונית עתיקה לצמח בעל עלים דמויי קנה; שם זה אומץ בידי לינאוס אף שאין ודאות לאיזה צמח קדום התייחס.

במהלך השנים שויך המין לכמה סוגים, ובהם Gynandriris, Moraea, Xiphion ו-Evansia. שינויי מיון המשקפים את מורכבותו המורפולוגית ואת הדמיון שהוא חולק עם קבוצות שונות במשפחת האירוסיים. בעבר נהגו בוטנאים לכלול מינים רבים בסוג אירוס, אך עם התקדמות המחקר הטקסונומי פוצלה הקבוצה והוגדרה מחדש באופן מדויק יותר.

ריבוי השמות הנרדפים, לרבות תת-מינים וזנים שתוארו בעבר, מעיד על שונות מורפולוגית ניכרת ועל תפוצה רחבה, שבעטיין סברו חוקרים אחדים כי אוכלוסיות מקומיות מייצגות מינים נפרדים. כיום מאוחדות רוב הצורות תחת מין אחד, המשויך לסוג צהרון, שסביבת תפוצתו העיקרית באפריקה, אך אחדים ממיניו התפשטו גם אל האזור הים-תיכוני ואל התחום האירנו-טורני. הסוג צהרון מונה כיום 233 מינים, שרובם מרוכזים באפריקה שמדרום לסהרה. רק מיעוטם התפשט צפונה אל אגן הים התיכון ואל דרום-מערב אסיה. תפוצה זו מדגישה את זיקתו הביוגאוגרפית של הסוג ליבשת אפריקה, ואת מעמדם של המינים הים-תיכוניים כנציגים צפוניים של קבוצה אפריקנית בעיקרה.

מינים דומים ואבחנה

בישראל גדל מין נוסף מן הסוג צהרון — צהרון קטן (Moraea mediterranea), מין המצוי בסכנת הכחדה בישראל וגדל בעיקר בחולות מיוצבים בצפון הנגב. שני המינים חולקים אזורי תפוצה אחדים ומועד פריחה דומה, ובאזור דימונה תועדו אוכלוסיות מעורבות ללא מופעי ביניים.

צהרון קטן דומה במראהו לצהרון מצוי, אך נבדל ממנו בכמה תכונות מורפולוגיות בולטות. פרחיו קטנים ובהירים יותר, צבעם לילך חיוור עד אפרפר, בעוד שפרחי צהרון מצוי גדולים יותר וצבעם כחול חיוור או כהה, סגול או ארגמן. אורך הפרח הפתוח של צהרון קטן כ-1.5 עד 2 ס"מ, ואורך עלי העטיף החיצוניים 10 עד 15 מ"מ, לעיתים רחוקות עד 20 מ"מ. נוסף על כך, מספר עליו הוא לרוב אחד, בעוד שלצהרון מצוי שני עלים באופן קבוע.

בצהרון מצוי עלי העטיף החיצוניים ארוכים יותר, אורכם 20 עד 40 מ"מ ורוחבם 8 עד 12 מ"מ — הבדל התורם למראהו הגדול והבולט יותר בשדה^[3].

בית גידול ותפוצה

תחום תפוצתו של צהרון מצוי משתרע לאורך חגורה רחבה מן המערב הים-תיכוני לאורך אגן הים התיכון, דרך הלבנט וחצי האי ערב, ועד מערב ומרכז אסיה וההימלאיה. תפוצה זו משקפת מעבר הדרגתי מן האזור הים-תיכוני אל התחום האירנו-טורני והסובטרופי, עם חדירות צפוניות מוגבלות לאירופה הדרומית וגלישה דרומית אל אזורי המדבר.

התפוצה במערב אגן הים התיכון כוללת את פורטוגל, ספרד (ובכלל זה האיים הבלאריים), מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה. במרכז אגן הים התיכון מצוי המין באיטליה (כולל סרדיניה וסיציליה), בקורסיקה ובאלבניה. אלבניה מייצגת חדירה צפונית לשולי האקלים הים-תיכוני, באזור מעבר.

מזרחה משתרעת תפוצת המין במזרח אגן הים התיכון, ביוון (כולל כרתים והאיים האגאיים המזרחיים), בקפריסין ובטורקיה, לרבות טורקיה האירופית, המאופיינת באקלים פחות ים-תיכוני מובהק. מדרום לכך נמשך תחום התפוצה אל הלבנט ואל צפון אפריקה המדברית, וכולל את לבנון–סוריה, ירדן וישראל, חצי האי סיני, מצרים ולוב — אזורים המבטאים מעבר ברור אל התחום הסהרו-ערבי.

התפוצה ממשיכה דרומה ומזרחה אל כלל חצי האי ערב, ובה ערב הסעודית, כווית, עומאן, תימן ומדינות המפרץ, שם גדל המין בתנאים סובטרופיים ומדבריים.

ממרכז אנטוליה נמשכת תפוצת צהרון מצוי מזרחה אל החבלים האירנו-טורניים של מערב ודרום-מערב אסיה, ובהם עיראק, איראן, אפגניסטן ופקיסטן. התפצלות נוספת צפונה מובילה אל אזורי ערבות והרריים יבשים במרכז אסיה ובהימלאיה, ובהם טורקמניסטן, אוזבקיסטן, טג'יקיסטן ומערב הרי ההימלאיה.

גלריית תמונות

צהרון מצוי ביער יתיר
צהרון מצוי במיורקה
צהרון מצוי במיורקה
ריכוז צהרונים מצויים בנפת חארם בסוריה
פריחה בסרדיניה
צהרון מצוי בנחל תות
צהרונים מצויים באדנה, טורקיה
צהרונים מצויים בפורטוגל
צהרונים מצויים בחורבת זנוח

הערות שוליים

↑ Moraea sisyrinchium (L.) Ker Gawl., POWO plants of the World Online. Published on the Internet
↑ Moraea sisyrinchium (L.) Ker Gawl., WFO: World Flora Online. Published on the Internet
1 2 נעמי פינברון-דותן, אבינעם דנין, המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל, ירושלים: כנה, 1998, עמ' 806-807
↑ צהרון מצוי, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
↑ Naomi Feinbrun-Dothan, Flora Palaestina – Part Four, Jerusalem: The Israel Academy of Sciences and Humanities, 1986, עמ' 113-114