צוטומו מיאזאקי

צוטומו מיאזאקי
宮﨑 勤

לידה	21 באוגוסט 1962 איצוקאיצ'י , טוקיו, יפן
הוצאה להורג	17 ביוני 2008 (בגיל 45) בית המעצר של טוקיו , טוקיו, יפן
מדינה	יפן
השכלה	Tokyo Polytechnic University, Junior College Department
תקופת הפעילות	אוגוסט 1988 – יוני 1989 (כ־43 שבועות ו־4 ימים)

צוטומו מיאזאקי (ביפנית: 宮﨑 勤; באנגלית: Tsutomu Miyazaki;‏ 21 באוגוסט 1962 – 17 ביוני 2008) היה רוצח סדרתי, נקרופיל וקניבל יפני אשר רצח ארבע ילדות צעירות בטוקיו ובסאיטאמה בשנים 1988–1989. זכה לכינוי רוצח האוטאקו לאחר שבביתו נמצאו אלפי סרטי אימה ופורנוגרפיה, אשר התקשורת תיארה באופן שגוי כאוספי אנימה ומאנגה. נידון למוות והוצא להורג בתלייה בבית המעצר של טוקיו .

אופיו האלים של המודוס אופרנדי של מיאזאקי עורר בהלה ציבורית רחבה עם פרסומו. לאחר שחטף את קורבנותיו, כולן ילדות בגילאי ארבע עד שבע, רצח וביתר את גופותיהן ברכבו, בטרם אנס ואכל אותן. לעיתים נהג לשמור חלקים מהן בתור פרסים, וליצור קשר עם משפחותיהן בכדי להתגרות בהן.

ביוגרפיה

צוטומו מיאזאקי נולד ב-21 באוגוסט 1962 באיצוקאיצ'י , טוקיו, הבן הבכור של משפחה אמידה. לידתו הייתה מוקדמת והוא סבל ממום מולד נדיר שחיבר בין מפרקי ידיו, כך שלא הצליח לכופף אותם כלפי מעלה.

משפחתו ניהלה עיתון מקומי והייתה ידועה היטב בעיר מגוריה, בה שירתו סבו ואביו לפניו במועצת העיר. מאחר שהוריו היו שקועים בעבודתם ועסוקים מרבית הזמן, חונך מיאזאקי בידי סבו, ובידי אדם שסבל ממוגבלות שכלית אשר נשכר לשמש כאומן עבורו.

בבית הספר סבל מיאזאקי מבריונות וחרמות ממושכים בעקבות המום הבולט בידיו, ובחלוף הזמן הפך לילד שקט ומופנם. הוא המשיך לבית הספר התיכוני מיידאי נקאנו בנקאנו , מוסד לימודי יוקרתי בעל קשרים קרובים לאוניברסיטת מייג'י , ונחשב לתלמיד מופתי עד שהחלו ציוניו ליפול בפתאומיות. הוא דורג במקום הארבעים מתוך חמישים ושש התלמידים בכיתתו, ולא זכה להזמנה לאוניברסיטה כנהוג בבית הספר. במקום להמשיך ללימודי אנגלית והוראה כפי שתכנן, נרשם למכללה מקומית ורכש השכלה מקצועית במטרה להפוך לטכנאי צילום.

במהלך שנות ה-80 שב להתגורר בבית הוריו, וחלק חדר משותף יחד עם אחותו הגדולה. על אף תדמיתה של משפחתו באיצוקאיצ'י, לא הפגין כל רצון לרשת את עסקיהם. לאחר מעצרו אמר כי הדבר היחיד שרצה באותה העת היה כי ”יקשיבו לבעיותיו”, אולם האמין שהוריו היו מודאגים יותר ”מהמטריאליסטי מאשר מהסנטימנטלי”, ו”לא היו מוכנים להקשיב, אלא רק להתעלם”. באותה הודאה סיפר כי עד לתקופה זו כבר החל לחשוב על התאבדות. כמו כן אמר כי קיבל תמיכה רק מסבו, אליו היה קרוב מאוד, על אף הניכור הרב שחש מצד שתי אחיותיו הצעירות.

סבו של מיאזאקי נפטר ב-1988, מה שהחמיר את דיכאונו והפך אותו לבודד עוד יותר. בניסיון ”לשמור חלק ממנו”, אכל מיאזאקי כמות מסוימת מהאפר שלו. כעבור מספר שבועות תפסה אותו אחת מאחיותיו בזמן שצפה בה מתקלחת, וכאשר הורתה לו לעזוב תקף אותה. לאחר שאמו למדה על התקרית ודרשה ממנו כי ישקיע יותר זמן בעבודתו מאשר בצפייה בקלטות וידאו, תקף גם אותה.

הרציחות

מסע הקטל של מיאזאקי נפתח באוגוסט 1988 והסתיים ביוני 1989. מיאזאקי ביתר ורצח ארבע ילדות בגילאי ארבע עד שבע, אנס את גופותיהן, שתה את דמה של אחת מהן, ואכל חלקים מידה של אחרת. לפני מעצרו כונו הפשעים הללו בשם רציחות הילדות הקטנות, ולאחר מכן בשם הרציחות והחטיפות הסדרתיות של טוקיו וסאיטאמה.

מעט לאחר יום הולדתו העשרים ושש, ב-22 באוגוסט 1988, עקבותיה של מרי קונו בת הארבע נעלמו בזמן ששיחקה בבית חברתה. מיאזאקי הוביל אותה לתוך רכב הניסאן פולסר שלו ונסע לכיוון מערב טוקיו. לאחר שחנה מתחת לגשר באזור מיוער, התיישב לצידה של קונו במשך חצי שעה בטרם רצח אותה ואנס את גופתה. הוא השליך את הגווייה בשדות הסמוכים לביתו, נפטר מבגדיה, וחיכה שתירקב בטרם שב על מנת לכרות את ידיה ואת רגליה, אותם שמר בארונו. לאחר מכן שרף את שאריותיה בתנור ביתו, טחן אותן לאבקה, אותה שלח למשפחתה בתוך קופסה יחד עם שיניה, תמונות של בגדיה, וגלויה בה נכתב ”מרי. עצמות. נשרפה. לחקור. להוכיח”. הגפיים של קונו נמצאו בארונו של מיאזאקי כאשר נעצר לאחר שנה.

כעבור חודשיים חטף מיאזאקי את מסאמי יושיזאווה בת השבע לאחר שראה אותה הולכת לאורך דרך כפרית. הוא פנה אליה בהצעה לעלות לרכבו, ומשנענתה בחיוב, נסע לאותו מקום בו רצח את קונו. לאחר מכן רצח אותה, אנס את גופתה, ולקח את בגדיה עמו, בטרם עזב.

מיאזאקי המתין חודשיים נוספים לפני שחטף את אריקה נמבה בת הארבע, כאשר שבה לביתה לאחר שביקרה את חברתה. הוא כפה עליה להיכנס לרכבו ונסע למגרש חנייה בנגורי, כיום האנו , שם הכריח אותה להסיר את בגדיה במושב האחורי של הרכב, והחל לצלם אותה. לאחר שרצח אותה, קשר את ידיה ורגליה מאחורי גבה, עטף אותה בסדין מיטה, והניח את גופתה בתא המטען. הוא השליך את בגדיה באזור מיוער, ונפטר מגופתה במגרש חנייה סמוך, בו התגלתה כעבור שלושה ימים. ב-20 בדצמבר קיבלה משפחתה גלויה ששלח ובה נכתבה הודעה אשר הורכבה ממילים שנחתכו ממגזינים, ”אריקה. קר. שיעול. גרון. לנוח. מוות”.

כמעט שישה חודשים חלפו בטרם מצא מיאזאקי את אייאקו נמוטו בת החמש. לאחר ששכנע אותה להרשות לו לצלם אותה, הוביל אותה לרכבו בו רצח אותה, כיסה את גופתה בסדין מיטה, והשליך אותה לתא המטען. לאחר מכן לקח את גופתה לדירתו, והעביר את היומיים הבאים באונס וצילום הגווייה. כאשר החלה להירקב, ביתר אותה מיאזאקי והשליך את מרביתה בבית הקברות הסמוך. הוא שמר את ידיה, מהן שתה דם ואף אכל חלקים מסוימים. מאחר שחשש כי המשטרה תמצא את חלקי הגופה שהשליך, שב לבית הקברות כעבור שבועיים ולקח אותם חזרה לדירתו, שם החביא אותם בארונו.

מעצר

מיאזאקי נתקל בזוג ילדות ב-23 ביולי 1989 בזמן ששיחקו בפארק שעשועים בהאצ'יוגי . הוא הצליח להפריד את הצעירה מביניהן מאחותה, אשר הלכה לדרכה, והחל לצלם אותה בעירום. אביה הגיע למקום במהרה ותקף אותו, אך הוכנע בקלות. מיאזאקי נמלט חזרה לפארק על מנת לשוב לרכבו, אולם נעצר בידי כוחות המשטרה אשר הוזמנו למקום בידי האב. חיפוש שנערך בבונגלו בו התגורר חשף 5,763 קלטות וידאו אשר הכילו סרטי פורנוגרפיה, אימה, סלאשרים ואנימה. בין הקלטות נמצאו תמונות וסרטים קצרים המתעדים את קורבנותיו.

עם מעצרו כינתה התקשורת היפנית את מיאזאקי בשם רוצח האוטאקו, מתוך התייחסות לתרבות האוטאקו המתארת אנשים בעלי דפוסי צריכה, בייחוד בכל הנוגע למוצרי אנימה ומאנגה. הפרשה עוררה פאניקה מוסרית רחבה בשל ההנחה כי תחומי העניין הללו הם שגרמו למיאזאקי לבצע את פשעיו. מספר עיתונים אף טענו כי מיאזאקי נסוג אל תוך עולם פנטזיה של מאנגה כתוצאה מחינוכו המוזנח.

הפסיכואנליסט קייגו אוקונוג'י מהאוניברסיטה הבינלאומית של טוקיו אמר לעיתון השוקן פוסט כי ”הסכנה הטמונה בדור שלם של צעירים אשר אינם חווים אפילו את מערכת יחסים הזוגית או המשולשת הבסיסית ביותר ביניהם ובין הוריהם, ואינם מסוגלים לתפוש את ההבדל שבין עולם הפנטזיה של סרטי וידאו ומאנגה ובין המציאות, היא כעת קיצונית”. טענה זו ואחרות מסוגה הופרכו בהמשך. המבקר איז'י אוטסוקה ציין בספרו, העוסק בפשעיו של מיאזאקי, כי אוסף הפורנוגרפיה הגדול שנמצא ברשותו ככל הנראה הומצא יש מאין, או לכל הפחות גודלו הוקצן, בידי עיתונאי או צלם, על מנת להבליט את סטיותיו של הרוצח. מבקר אחר, פומיאה איצ'יהאשי, הציע כי המידע ששוחרר לציבור נועד לעורר סטריאוטיפים ופחדים נפוצים בכל הנוגע לתרבות האוטאקו, מאחר שהמשטרה ידעה כי הדבר יסייע להשגת הרשעה.

משפט והוצאה להורג

משפטו של מיאזאקי נפתח ב-30 במרץ 1990, ונמשך קרוב לשבע שנים. לכל אורכו נהג מיאזאקי לדבר באופן שטותי, ולעיתים תכופות הפיל את האחריות לפשעיו על ”איש החולדה”, אלטר אגו אשר לדבריו הכריח אותו לרצוח. כמו כן נהג לצייר את אותו איש בתור דמות מצוירת במהלך שהותו באולם בית המשפט. בנוסף שמר על ארשת רגועה וקרת רוח בזמן ההליכים המשפטיים, ונראה אדיש לכל המתרחש סביבו. אביו של מיאזאקי סירב לשלם עבור ההגנה המשפטית שלו, והתאבד ב-1994.

אורכו הרב של המשפט נבע מסוגיית בריאותו הנפשית של מיאזאקי בזמן הרציחות. תחת החוק היפני באותה העת לא היה ניתן להטיל אחריות פלילית על אנשים אשר אינם נמצאים בקו השפיות, וכנגזר מכך גם לא להעניש אותם. בנוסף, אנשים הסובלים מנכות שכלית או נפשית היו זכאים לגזר דין מופחת.

שלושה צוותים פסיכיאטרים שונים מונו בידי בית המשפט על מנת לבחון את יכולתו של מיאזאקי להבדיל בין טוב לרע. שניים מהם הגדירו אותו כרפה שכל, כאשר לדעת אחד סבל מיאזאקי מסכיזופרניה, ולדעת השני סבל מהפרעת זהות דיסוציאטיבית. הצוות השלישי אבחן אותו כסובל מהפרעת אישיות, אף על פי שטען כי עדיין היה אחראי למעשיו.

בית המשפט המחוזי של טוקיו קבע כי מיאזאקי היה מודע לגודלם ולהשלכותיהם של פשעיו, ולפיכך היה אחראי להם. הוא נידון למוות ב-14 באפריל 1997. גזר דינו אושר בידי בית הדין הגבוה לצדק של טוקיו ב-28 ביוני 2001, וכן בידי בית המשפט העליון של יפן ב-17 בינואר 2006. שר המשפטים היפני דאז קוניו האטויאמה חתם על גזר דינו ב-17 ביוני 2008, והוא הוצא להורג בתלייה בבית המעצר של טוקיו באותו היום.

מורשת

מיאזאקי תיאר את רציחותיו בתור ”מעשי נדיבות”. הרוצח היפני קאורו קובאיאשי כינה את עצמו בשם ”הצוטומו מיאזאקי או הממורו טקומה הבא”, אולם מיאזאקי השיב בתגובה, ”אני לא ארשה לו לקרוא לעצמו הצוטומו מיאזאקי הבא כאשר הוא אפילו לא עבר אבחנה פסיכיאטרית”.

תרבות

• דמותו של "אם", אנס ורוצח ילדות בסדרה "הטינה: בראשית" מבוססת על צוטומו מיאזאקי.