צורי שגיא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
צורי שגיא
אין תמונה חופשית
לידה 1934 (בן 85 בערך)
הרצליה
השתייכות Badge of the Israel Defense Forces.new.svg  צבא הגנה לישראל
תקופת שירות 19521984
דרגה תת-אלוף  תת-אלוף
תפקידים צבאיים
מלחמות וקרבות
פעולות התגמול
מלחמת סיני  מלחמת סיני
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
מלחמת ההתשה  מלחמת ההתשה
מלחמת יום הכיפורים  מלחמת יום הכיפורים
מלחמת לבנון  מלחמת לבנון
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

צורי שגיא (שינקין) (נולד ב-1934) הוא קצין צה"ל בדימוס בדרגת תת-אלוף, שכיהן כמפקד חטיבה 317, חטיבת צנחנים במילואים, וכמפקד מרחב שלמה. הוא ידוע בעיקר בשל ביצועיו הצבאיים יוצאי הדופן כיועץ למורדים הכורדים בעיראק; ביצועיו אלו היו גורם מרכזי בהקמתה של האוטונומיה הכורדית בשנות השישים, ובהתמודדותה היעילה עם הצבא העיראקי בשנות השבעים.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שגיא נולד בהרצליה, בנם של מרדכי ופרומה שנקין, ממקימי קיבוץ שפיים. גדל במושב עין ורד.

עם גיוסו לצה"ל בשנת 1952 התנדב לצנחנים. בצנחנים עבר שגיא מסלול הכשרה כלוחם וקורס מ"כים חי"ר. בהמשך עבר קורס קצינים, ועם סיום הקורס שימש כמפקד מחלקה בגדוד הצנחנים 890. השתתף בפעולות התגמול, ובמלחמת סיני היה מפקד פלוגה ג' בגדוד והשתתף בקרב המיתלה[1]. בשנים 19601959 שימש שגיא כמפקד סיירת צנחנים[2]. לאחר מכן שימש שגיא קצין המודיעין של החטיבה, שהה בשליחות המדינה באתיופיה לשם אימון והדרכת קציני הצבא האתיופי. עם שובו ארצה נתמנה לסגן מפקד גדוד הנח"ל המוצנח. בשנים 19651963 פיקד שגיא על גדוד 890[3]. מאוחר יותר, נשלח שגיא לאיראן וסייע לארגן את כוחות השאה בהגנה על מתקני הנפט במפרץ הפרסי. בהמשך נשלח לכורדיסטן כדי לסייע למורדים בהנהגת מוסטפא ברזאני במלחמתם במשטר העיראקי. במלחמת ששת הימים היה בכוח מוטס שנועד לכבוש את שארם א-שייח' (המקום נתפס לבסוף ללא לחימה על ידי חיל הים). לאחר המלחמה שימש כסגן מפקד חטיבת הצנחנים והשתתף בפעולת כראמה, שימש קצין אג"ם של פיקוד המרכז.

ב-1971 מונה למפקד חטיבה מרחבית 820, תפקיד אותו מילא עד אוקטובר 1973 בטרם הוחלף על ידי צבי בר, יום לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. במלחמה קיבל את הפיקוד על מחוז מירון בגבול לבנון מהר דב מערבה[4] ובהמשך כמפקד חטיבה 317, חטיבת צנחנים במילואים, בעת שלחמה במלחמת ההתשה במובלעת הסורית. לאחר מכן שב לכורדיסטן וסייע לכורדים בלחימתם. עם שובו ארצה מונה למדריך במכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה. בשנים 19801977 שימש שגיא כמפקד מרחב שלמה[5]. בתפקידו האחרון שימש שגיא כמפקד אוגדה 81 (אוגדה מרחבית) בדרגת תא"ל. בשנת 1984 השתחרר מצה"ל. שגיא נישא לציפה, ונולד להם בן יחיד, יאיר[6]. ב-2012 זכה לאות יקיר העיר רמת גן.

תרומתו למרד הכורדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו ימי טהראן מקדיש יעקב נמרודי פרק שלם לצורי שגיא, שכותרתו "צורי שגיא מנצח את הצבא העיראקי"[7]. על פי הספר, בשנת 1964 ביקש ראש המודיעין האיראני מנמרודי, שפיקד על תחנת המוסד בטהראן, לסייע לאיראן בהכשרת יחידת קומנדו הררית מקרב הכורדים. המטרה הייתה להכשיר שיחידה שתבצע פעולות חבלה, שיסיטו כוחות צבא עיראקיים לכורדיסטן, ובכך תצומצם האפשרות של מתקפה עיראקית על חבל ח'וזיסטן (כפי שאכן אירע במלחמת איראן-עיראק)[8]. הקורס נפתח בספטמבר 1965[9] והועבר תחילה לאנשי יחידות מיוחדות של הצבא האיראני. הקורס עסק בעיקר בחבלה במתקנים אסטרטגיים; שפת הלימוד הייתה אנגלית עם תרגום לפרסית. בעקבות הצלחת הקורס, נפתח לאחר מספר חודשים קורס דומה לאנשי המחתרת הכורדית עצמם.

בשלב זה גילה שגיא כי למעשה אין ללוחמים הכורדים צורך בלימוד לוחמה זעירה אלא בהערכות לקראת התקפה עיראקית, שכן הצבא העיראקי כבר הציב שש חטיבות בשטחים הכורדים, ועמד לפתוח במתקפה עם הפשרת השלגים[10]. שגיא פיתח תורת לחימה שהתאימה לניסיונם ונטיותיהם של הלוחמים הכורדים, והכשיר אותם ללחימה הקרבה ובאה, כהתמודדות גלויה עם צבא סדיר. תוכניתו התבססה על הפעלה של צלפים בהיקף נרחב, ובמקביל על הכשרה של עתודה בת שני גדודים שאומנו לקרב הסתערות. האימונים בוצעו בישראל, בסביבות צומת אליקים ודליית אל-כרמל[11]. תוכניתו של שגיא התקבלה בפועל, על אף חילוקי דעות עם מוסטפא ברזאני, בעיקר בשל תמיכת בניו של ברזאני[12].

שש החטיבות העיראקיות תקפו במאי 1966. הן התקדמו באופן מבוקר, כאשר הכורדים גובים מהם מחיר בהתאם לתוכנית המערכה. לאחר שהעיראקים צברו מספר הישגים, משך שגיא את חטיבה 4 העיראקית אל תוך מלכודת על שלוחה של הר ההנדרין, שם הסתערו עליה גדודי העתודה, בסיוע של מרגמות 81 ו 120 מ"מ וארבעה תותחי 25 ליטראות. הקרב ארך כשעה, ובסיומה הושמדה חטיבה 4. נמרודי מעריך כי בצד העיראקי נפלו כ 3,000 חיילים. החטיבות העיראקיות האחרות ויתרו על הישגיהן מחשש להתקפות דומות, וחזרו לנקודות הכינוס. עקב אי הבנה בפיקוד העיראקי באשר להיקף ההרג בקרב, הופנו כוחות לחילוץ חטיבה 4, וגם כוחות אלו ספגו אלפי הרוגים[13].

שגיא עבר לשלב הבא בתוכניתו: כיבוש והערכות על הר קוראק, השולט על מיצר גלי עלי-בק, שבתורו מהווה את הכניסה והיציאה היחידה לאזור ראוואנדוז, בו התרחשה הלחימה. כיבוש הקוראק היה מאפשר את לכידת הצבא העיראקי כולו בראוואנדוז, וחיסולו השיטתי כולו. לתיאורו של נמרודי, בשלב זה שלחו העיראקים ג'יפים נושאי דגל לבן, שהודיעו על הסכמה עקרונית לתביעה הכורדית לאוטונומיה. שגיא ראה בהשמדת חטיבה 4 מעין סגירת מעגל, היות שבנעוריו הייתה זו חטיבה 4 שאיימה על תל-מונד, בהיותה חלק מחיל המשלוח העיראקי במלחמת העצמאות[14].

המגעים המדיניים נמשכו כשמונה שנים. בשנת 1974 נפסקו השיחות בעקבות הפרה של הפסקת האש על ידי הכורדים, שהונעו לכך בתורם על ידי האיראנים שחששו מפני כיבוש עיראקי של חבל ח'וזיסטן[15]. הכוחות העיראקים כללו בפעם זו שתי אוגדות שריון ו-12 חטיבות חי"ר, עם סיוע כבד של ארטילריה וחיל אוויר. הכוחות הכורדים אף הם השתכללו, וקלטו נשק שלל ישראלי ממלחמת יום הכיפורים. בנוסף, עמדו לרשותם שלושה גדודי תותחנים איראניים, גדוד מרגמות 120 מ"מ וסוללת נ"מ, איראניים אף הם[16]. שגיא פיתח מערכת הגנה גמישה שהתמודדה עם השריון העיראקי[17]. תוכניתו של שגיא יצרה התמודדות יעילה עם הצבא העיראקי, אולם העיראקים זכו להישגים מקומיים. בשלב זה, בדומה לסבב הקודם, משך שגיא אוגדה עיראקית למארב משוכלל שתוכנן על סמך אנלוגיה בין המדרונות התלולים של רכסי ההרים בראוואנדוז ובין יעד מבוצר (במילים אחרות: שגיא השתמש בארטילריה כדי לרתק את האוגדה, בעודו מניע את כוחותיו להתקפה דרך הערוצים שבין שלוחות ההר). בדומה לסבב הקודם, המארב הצליח והאוגדה העיראקית חדלה מלתפקד. שגיא חזר על שיטה זו מספר פעמים, לפי נמרודי. לאחר מכן עבר לשימוש מסיבי בנ"ט (טילי סאגר שהועברו מישראל), תוך שהוא משמיד שתי אוגדות עיראקיות נוספות[18].

כתוצאה מהאבדות הכבדות לצבא העיראקי, חתם סדאם חוסיין, ששימש כ"מספר שתיים" במשטר העיראקי (ושליט המדינה בפועל) על הסכם אלג'יר עם השאה האיראני, בו הוסדרו גבולות איראן ועיראק. לאחר ההסדרה, הפסיקה איראן לתמוך בכורדים, וכך גם ארצות הברית וככל הנראה גם ישראל[19]. ללא תמיכה זו, שכללה את שגיא, התמוטט המערך הצבאי הכורדי בשנת 1975 בתוך שבועיים. מאות אלפי כורדים נטבחו וגורשו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גדוד חי"ר מוצנח 890 פלוגה ג' מחזור 1956, מתוך אתר "הצנחנים העשור הראשון 1948-1958".
  2. ^ צור שגיא - 1959-1960, מתוך אתר סיירת צנחנים.
  3. ^ הגדודים וחטיבות הצנחנים, מתוך אתר "הצנחנים העשור הראשון 1948-1958".
  4. ^ דני אשר, הסורים על הגדרות, הוצאת מערכות, 2008, עמ' 55, 200
  5. ^ נתן זהבי, חיליק הנהג, באתר nrg‏, 12 במאי 2006
  6. ^ אבנר אברהמי, רלי אברהמי, מצב משפחתי משפחת שגיא, אילת, באתר הארץ, 1 באוקטובר 2009
  7. ^ יעקב נמרודי, ימי טהראן, ספרית מעריב, תל אביב 2010 עמ' 135 - 167
  8. ^ נמרודי, עמ' 138 - 139.
  9. ^ נמרודי, עמ' 143
  10. ^ נמרודי, עמ' 146 - 147.
  11. ^ נמרודי, עמ' 148.
  12. ^ נמרודי, עמ' 153.
  13. ^ נמרודי, עמ' 154 - 155.
  14. ^ פסח מלובני, מלחמות בבל החדשה: עלייתו ונפילתו של הצבא העיראקי בעת החדשה, מעלות 2009, עמ' 86.
  15. ^ נמרודי, עמ' 159.
  16. ^ נמרודי, עמ' 160.
  17. ^ נמרודי, עמ' 160 - 161.
  18. ^ נמרודי, עמ' 167.
  19. ^ רן אדליסט, המודיעין הישראלי בעיראק: דמיון ומציאות, באתר ynet, 21 ביוני 2004.