צו אלהמברה

צו אלהמברה המורה על גירושם של כלל היהודים מהממלכות הקתוליות בספרד, 31 במרץ 1492

צו אלהמברה (גם: צו גרנדה, בספרדית: Edicto de Granada) הוא צו מלכותי שפורסם ב־31 במרץ 1492 על ידי פרדיננד השני מאראגון ואיזבלה הראשונה מלכת קסטיליה, ובו הורתה מלכות ספרד על גירוש היהודים משטחה, אלא אם ימירו את דתם לנצרות קתולית. הצו הוביל לגירושם של עשרות אלפי יהודים מספרד, כחלק ממדיניות דתית נרחבת לביסוס האחדות הנוצרית-קתולית בממלכה.

רקע היסטורי

מאז ימי הביניים התקיימה בחצי האי האיברי אחת הקהילות היהודיות המשגשגות בעולם, במיוחד בתקופת שלטון המוסלמים בדרום ספרד. עם התקדמות הרקונקיסטה הנוצרית החלו הגבלות גוברות והולכות כלפי יהודים. במאה ה-14 החריפה העוינות בעקבות הסתה דתית ומשברים חברתיים-כלכליים.

במקביל פעלה האינקוויזיציה הספרדית כנגד נוצרים חדשים (אנוסים) שנחשדו בהמשך שמירת מצוות היהדות. עם עליית המלכים הקתוליים התחזקה השאיפה לאיחוד דתי בין הממלכות הנוצריות והיהודים נתפסו כמכשול לכך. הצו הוצג כחלק ממדיניות ליצירת חברה נוצרית אחידה.

תוכן הצו

הצו חייב את כל היהודים לעזוב את שטחי הממלכה עד סוף יולי 1492, אלא אם כן ימירו את דתם לנצרות. נאסרה הוצאת רכוש שאינו מטלטלין, ורכוש רב הוחרם או נמכר בכפייה במחירים נמוכים.

יהודים שניסו להישאר בספרד לאחר המועד הוכרו כפורעי חוק, ונאסר על נוצרים "לספק מזון, לינה או סיוע כלשהו לאחר תום התקופה". הצו הציג את היהודים כמי ש"משחיתים" את אמונתם של נוצרים חדשים, והוגדר כצעד למניעת "זיהום האמונה".

אנו, פרננדו ואיזבלה, מלכי קסטיליה, לאון, אראגון ושאר הממלכות אשר תחת שלטוננו, מודיעים לכל בעלי השררה והאזרחים בממלכתנו, ולכל היהודים, גברים ונשים מכל גיל: נודע לנו כי בממלכותינו יש נוצרים שהפרו את אמונתם הקתולית ועברו ליהדות בשל קרבתם ליהודים, וכי היהודים מדריכים אותם בדרכי דתם ומפתים אותם לנטוש את האמונה הנוצרית. בעבר ניסינו להרחיק את סכנת הסטייה מן הדת באמצעות הפרדת יהודים מהנוצרים והקמת האינקוויזיציה, אך המאמצים הללו לא הועילו במידה מספיקה. משום כך אנו מצווים בזה כי כל היהודים ויהודיות אשר בכל ערי ממלכותינו ייאלצו לבחור: לקבל עליהם את האמונה הנוצרית, או לעזוב את ארצותינו לתמיד. על כל היהודים לצאת מממלכתנו עד סוף חודש יולי של השנה הנוכחית (1492), ויאסרו לשוב אליה לעולם. כל יהודי שיימצא לאחר מועד זה בממלכה, או שישוב אליה, דינו מוות והחרמת כל רכושו. אסור לכל נתינינו, אף לא לאצילים, להסתיר יהודי או להעניק לו מקלט, וכל העובר על כך ייענש באובדן כל זכויותיו ונכסיו. ליהודים מותר למכור את רכושם בתוך הזמן שנקבע, אך נאסר עליהם להוציא מן הארץ זהב, כסף ומטבעות, בהתאם לחוקי הממלכה.

אנו מורים לפרסם צו זה בפומבי בכל ערי הממלכה ובקדמת השערים, כדי שיישמר ויבוצע בלי כל עיכוב. ניתן בעיר גרנדה ביום ה־31 בחודש מרץ, בשנת אדוננו ישוע המשיח 1492

הצו העמיד את הדת הנוצרית הקתולית כבסיס החוקי לממלכה והפך את היהדות לבלתי חוקית בקסטיליה.

מבנה הצו

מבנהו של צו גירוש היהודים תואם את כללי הכתיבה והארכיב המלכותיים בקסטיליה בסוף המאה ה־15, והוא נחלק לשלושה חלקים עיקריים: פרוטוקול (protocollum), גוף המסמך (textus) ואסכטוקול (eschatocol). חלק הפרוטוקול כולל את רכיבי הזיהוי והפתיחה של שטר המלכות: ציון שמות המלכים (intitulatio), כתובת הנמענים (inscriptio) ונוסח הפנייה (salutatio). חלק הטקסט הוא גוף הצו והוא ערוך במבנה מנהלי: פתיחה או הקדמה (prologus), מסירת הרקע הנרטיבי (narratio), ולאחריהם סעיפי ההכרעה וההוראות (dispositio), לרבות האיסור על מגורי יהודים בתחומי הממלכה ולוח הזמנים לביצוע. חלק האסכטוקול מסיים את המסמך ונושא את רכיבי האימות וההפצה: תאריך ומקום ההוצאה (datatio, locus), חתימות/אישורים ופקודת הפצה לכל ערי הממלכה (corroboratio, subscriptiones).

יישום הצו והגירוש בפועל

הצו פורסם זמן קצר לאחר סיום כיבוש גרנדה.

מספר היהודים שגורשו שנוי במחלוקת במחקר, וההערכות נעות בין עשרות אלפים לכמה מאות אלפים. רבים עברו לפורטוגל, אולם ב־1497 הוטלה שם המרה בכפייה ואיתו הגירוש מפורטוגל. אחרים היגרו לצפון אפריקה, לאימפריה העות'מאנית וכן לאיטליה. המגורשים התמודדו עם אבדן רכוש, רעב, מגפות ושוד בדרכים ובים. חלקם נפדו בידי קהילות יהודיות מקומיות בצפון אפריקה ובאימפריה העות'מאנית.

תוצאות והשלכות

הצו הביא לסיום אחד הפרקים המרכזיים בתולדות יהדות ספרד, וליצירת התפוצה הספרדית ברחבי אגן הים התיכון והעולם. הגירוש היווה נקודת מפנה בתולדות העם היהודי, בזיכרון הקולקטיבי ובמחקר ההיסטורי.

ראו גם

• גירוש ספרד

• אנוסים

• אל-אנדלוס

• האינקוויזיציה הספרדית

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא צו אלהמברה בוויקישיתוף