צו הרחקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

צו הרחקה או צו הגנה הוא צו בו עושה בית המשפט שימוש על-מנת להגן על אדם, עסק, חברה, מוסד, גוף או הציבור הרחב. במצב של אלימות קשה במשפחה לכאורה, הטרדה, הצקה, או תקיפה מינית, לפעמים אף במצב של דיבור. צו הרחקה הוא שם שגור לכמה סוגי צווים, שמטרתם להגן על אנשים בודדים או על הציבור ככלל, על ידי הרחקת אדם המהווה להם סכנה. למעשה מדובר בכמה סוגים שונים: צו להבטחת מדור שקט ושלו בתביעת מזונות, צו הגנה למניעת אלימות במשפחה וצו למניעת הטרדה מאיימת.

קיים גם צו הרחקה ממדינת ישראל שלמרות הדמיון בשם, מטרתו שונה. צו נוסף המכונה בדרך כלל צו הרחקה הוא צו צמצום המוגדר בתקנות ההגנה.

סוגי הצווים ומקורם החוקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

צו הגנה למניעת אלימות במשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צו שבסיסו החוקי בחוק למניעת אלימות במשפחה. בסעיף 3 לחוק למניעת אלימות במשפחה נקבע:

"לבקשת בן משפחה, היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, תובע משטרתי או עובד סוציאלי שהתמנה על פי חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960 או על פי חוק ההגנה על חוסים, התשכ"ו-1966, רשאי בית המשפט לתת צו הגנה מפני אדם אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:
(1) בסמוך לפני הגשת הבקשה נהג באלימות בבן משפחתו, ביצע בו עבירת מין או כלא אותו שלא כדין;
(2) התנהגותו נותנת בסיס סביר להניח כי הוא מהווה סכנה גופנית ממשית לבן משפחתו או שהוא עלול לבצע בו עבירת מין;
(3) התעלל בבן משפחתו התעללות נפשית מתמשכת, או התנהג באופן שאינו מאפשר לבן משפחתו ניהול סביר ותקין של חייו;"

הצו הוא אמצעי חירום שנועד להעניק הגנה מיידית למי שסובל/ת מאלימות במסגרת המשפחה. את הבקשה לצו מגישים לבית המשפט לענייני משפחה או לבית משפט השלום. ניתן לקבל אותו במעמד צד אחד אך יש לקיים דיון נוסף לגביו בתוך שבעה ימים מרגע הוצאתו. הצו ניתן לתקופה מרבית של שלושה חודשים אך ניתן להאריך אותו במקרים מסוימים. עם זאת לא ניתן להאריך אותו ליותר משנה.[1]

צו למניעת הטרדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צו שבסיסו החוקי הוא חוק מניעת הטרדה מאיימת. בסעיף 4 לחוק מניעת הטרדה מאיימת נקבע:

"(א) נוכח בית המשפט כי אדם נקט הטרדה מאיימת, רשאי הוא להורות לאותו אדם בצו להימנע מעשות מעשה מן המעשים המפורטים בסעיף 5(א)(1) עד (4), ואם נוכח כי ההטרדה המאיימת נעשתה בנסיבות שבהן יש חשש לפגיעה ממשית בשלוות חייו של אדם אחר או להמשך פגיעה כאמור, רשאי הוא להורות לאותו אדם בצו גם להימנע מעשות מעשה מן המעשים המפורטים בסעיף 5(א)(5) ו-(6).
(ב) נוכח בית המשפט כי אדם התנהג או פגע באחר כאמור בפסקאות (1) או (2), רשאי הוא להורות לאותו אדם בצו להימנע מעשות מעשה מן המעשים המפורטים בסעיף 5(א)(1) עד (6):
(1) התנהגותו של האדם, לרבות התנהגות כאמור בסעיף קטן (א), נותנת בסיס סביר להניח, כי הוא מהווה סכנה גופנית ממשית לאדם אחר או כי הוא עלול לבצע בו עבירת מין;
(2) סמוך לפני הגשת הבקשה פגע בגופו של אדם אחר, ביצע עבירת מין באדם אחר או כלא אדם אחר שלא כדין."

בסעיף 5 של החוק נקבע שהצו שאותו מוציא בית המשפט יכול לכלול גם איסור "להימצא במרחק מסוים מדירת מגוריו, מרכבו, ממקום עבודתו או ממקום לימודיו של הנפגע או ממקום אחר שהנפגע נוהג להימצא בו בקביעות."

צו זה מהווה סעד לכל מי שסובל מאלימות או הטרדה ונעשה בו שימוש במקרים רבים ולא רק במקרים של אלימות בתוך המשפחה. הבקשה להוצאת הצו נעשית במעמד צד אחד אך דיון נוסף במעמד כל הצדדים צריך להיערך תוך שבעה ימים מרגע הוצאת הצו. את הבקשה ניתן להגיש בבית משפט השלום. אם מדובר במקרה של אלימות בתוך המשפחה ניתן להגיש את הבקשה בבית משפט לענייני משפחה. אם הפוגע או הנפגע הוא קטין ניתן גם לפנות לבית משפט לנוער.

צו להבטחת מדור שקט ושלו בתביעת מזונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו שמו הרשמי של הצו המכונה בדרך כלל ובקיצור צו הרחקה. הבסיס לצו זה הוא המשפט העברי שלפיו, במסגרת זכותם לקבלת מזונות, אישה וילדיה גם זכאים למדור שקט ושליו – מקום מוגן לגור בו. כאשר בן הזוג ו/או האב הוא אלים כלפי בני המשפחה הוא פוגע בזכותם זו ולכן ניתן להרחיק אותו מהם על מנת שהם יזכו למדור שליו.[2]

מדובר בצו שהוא אמצעי קיצוני יותר מהקודמים: בעוד הם מוגבלים בזמן, צו זה יכול להינתן גם ללא הגבלת זמן (אם כי בתי המשפט מעדיפים להגביל גם אותו בזמן). צו זה אינו יכול להינתן במעמד צד אחד והוא מהווה סעד קבוע לעומת הצווים האחרים שמהווים סעד זמני. כדי שיוצא צו שכזה צריכים להתקיים התנאים הבאים:

1. יש להוכיח סכנה מוחשית מיידית המרחפת על ראש האישה;
2. מעשי האלימות שהוכחו הם בעלי חומרה מיוחדת;
3. יש להוכיח מי אחראי למריבות ומתי החלו;
4. אלימות רוחנית אף היא יכולה לשמש בסיס למתן צו הרחקה במקרים חריגים".[3]

צו הרחקה ממדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

צו שמשתייך לתחום אחר מהצווים שתוארו עד כאן. צו זה מוגדר בסעיף 13 לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952:

(א) מי שאינו אזרח ישראלי או עולה לפי חוק השבות, תש"י-1950, ונמצא בישראל, בלי רישיון ישיבה (בחוק זה – שוהה שלא כדין), יורחק מישראל בהקדם האפשרי אלא אם כן יצא מרצונו קודם לכן.
(ב) הרחקתו מישראל של שוהה שלא כדין תהיה על פי צו הרחקה שניתן עליו בידי שר הפנים [...]"

הגוף הממונה על הוצאת צווי הרחקה מסוג זה הוא מטה זרוע ההרחקה ברשות האוכלוסין וההגירה שבמשרד הפנים. מי שקיבל צו הרחקה יושם במשמורת עד שיורחק מהארץ אלא אם כן ניתן לאשר את שחרורו בתנאים מגבילים. לשם כך יוצא צו משמורת הנמצא תחת פיקוח משפטי של בתי הדין לפיקוח משמורת במשרד המשפטים.[4] לפי החוק, מרגע שהמורחק מקבל את הצו לידיו יש להמתין שלושה ימים לפני שהצו יוצא לפועל, אלא אם כן מי שקיבל את הצו מסכים לעזוב את המדינה עוד קודם לכן. במקרים שבהם מתעורר בכך צורך, ניתן לעכב את ביצוע הצו לתקופה של עד 14 ימים ואף להאריך את התקופה בגלל סיבות הומניטאריות.

צו הרחקה מנהלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם מקובל לצו הגבלה הניתן לפי תקנות ההגנה בידי מפקד צבאי בשטחים שבשליטת צה"ל. לפי תקנות ההגנה החלות בשטחים אלה רשאי מפקד צבאי מוסמך להוציא צווים מניעתיים - המכונים צווי צמצום - כאשר הוא סבור "כי נחוץ או מועיל ליתן את הצו לשם הבטחת שלומו של הציבור, הגנתה של ישראל, קיומו של הסדר הציבורי או דיכויים של התקוממות, מרד או מהומה" (סעיף 108 לתקנות ההגנה (שעת חרום)). הצו מאפשר למפקד המוסמך להורות למעשה על הרחקתו של אדם ממקום מסוים, גם אם מדובר במקום מגוריו, לתקופה בלתי מוגבלת. ניתן לערער על הצו בפני בית משפט צבאי ואף בפני בג"ץ אך זאת בכפוף למגבלות שונות. אחת מהן היא חוסר האפשרות להיחשף למידע המוגדר סודי, גם אם יש לו נגיעה להגנה על זכויותיו של האדם שכנגדו הוצא הצו. כתוצאה מכך אין למי שהוצא כנגדו הצו את האפשרות להתנגד לו בהליך הוגן.[5][6]

שימוש לרעה בצווי הרחקה במסגרת תהליכים משפטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צו הרחקה מכל סוג שהוא מהווה פגיעה בזכויות האדם שכנגדו מוצא הצו. פגיעה זו מוצדקת על ידי הצורך להגן על אנשים אחרים או על הציבור בכללותו. עם זאת יש המבקרים את השימוש בצווים שכאלה בגלל הפגיעה הלא מידתית בזכויותיו של מי שכנגדו הוצא הצו. במקרים מסוימים אף נעשה שימוש לרעה בצווים הללו על ידי מבקשי הצו.

המקרים הנפוצים שבהם נעשה שימוש לרעה בצווי הרחקה לסוגיהם השונים מתרחשים במהלך סכסוכים משפטיים כאשר אחד מהצדדים מבקש הוצאת צו הרחקה כנגד הצד השני כדי לפגוע בו במסגרת ההליכים. הדבר מוכר בעיקר במשפטי גירושין שבהם אישה מבקשת הוצאת צו כנגד בן זוגה כדי להציג אותו כאלים או כמסוכן. היקף התופעה איננו ידוע ונתון לפרשנות שונה על ידי מקורות שונים. בעוד שישנם אלה הטוענים שהיקף הבעיה הוא גדול והיא נפוצה[7] ישנם גם רבים הטוענים שאף על פי שישנם מקרים של תלונות שווא הם מעטים ואינם שכיחים ובתי המשפט מוסמכים לטפל בהם ולתת להם מענה. המצב הקיים הוא שנשים רבות חשופות לאלימות ותלונותיהן אינן תמיד מטופלות על ידי הגורמים המוסמכים.[8]

החוק למניעת הטרדה מאיימת נדרש לבעיה זו וקובע (בסעיף 9 לחוק) ש:

"דחה בית משפט בקשה למתן צו מניעת הטרדה מאיימת וקבע כי היא קנטרנית, רשאי הוא להטיל על מי שביקש את הצו את אלה או חלק מהם:
(1) הוצאות לטובת המדינה ולטובת צד שנפגע, בשיעור שימצא לנכון;
(2) פיצוי נאות למי שנפגע מהגשת הבקשה."

סעיף זהה מופיע גם בחוק למניעת אלימות במשפחה (סעיף 11).

בהתאם לכך היו מספר מקרים שבהם שופטים אכן פסקו פיצויים במקרה של תלונות שווא שהובילו להוצאת צו הרחקה.[9]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גלי רון, צווי הרחקה במשפט האזרחי, הוצאת נבו, 2019.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]