צו מניעה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

צו מניעה הוא צו הניתן על ידי בית משפט או בית דין לפיו יהיה אדם מנוע מלעשות פעולה מסוימת. צו המניעה נמנה עם שורה של סעדים שיכול בית המשפט להעניק לתובע, המנויים בפרק כ"ח לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. סע' 1 לתקנות מגדיר סעד זמני כ"סעד שניתן להבטחת קיומו התקין של ההליך או ביצועו היעיל של פסק הדין".

צו המניעה יכול להינתן כסעד זמני, ומטרתו לשמור על המצב הקיים כל עוד ההליך המשפטי בין הצדדים תלוי ועומד, או כסעד סופי וקבוע.

השיקולים שישקול בית המשפט בבואו ליתן החלטה בבקשה לצו מניעה זהים לשיקולים שנשקלים בכל בקשה לסעד זמני: ראיות מהימנות לכאורה, מאזן הנוחות (הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר), תום ליבו של המבקש, מידתיות הסעד והיותו צודק וראוי בנסיבות העניין.

כיוון שצו מניעה זמני הוא סעד הניתן מכוח דיני היושר, על המבקש צו מניעה זמני ישנה חובה מיוחדת - לבוא לבית משפט בידיים נקיות. כך, יכול להיווצר מצב כי מאזן הנוחות נוטה לכיוון המבקש וכי קיימת עילה למתן צו מניעה זמני אולם בגלל חוסר תום לב חמור או שימוש בהליכי משפט לרעה - בית משפט לא ייעתר למתן צו מניעה זמני.

בקשה לצו מניעה, היא בקשת ביניים לכל דבר ועניין, ומכוח מעמדה זה אינה יכולה להיות מוגשת לבית משפט בפני עצמה, ויש להגישה ביחד עם כתב טענות עיקרי לא יאוחר מ-7 ימים מיום הגשת הבקשה לצו המניעה הזמני.

בתחום המשפט העסקי, נודעת לצווי המניעה הזמניים חשיבות מכרעת, לאור הזמינות והמידיות של צוו המניעה הזמניים ולאור אופיים הייחודי של חלק מהסכסוכים המסחריים.


US Department of Justice Scales Of Justice.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא חוק ומשפט. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.