צחוק מוקלט
צחוק מוקלט הוא פסקול של צחוק או של מחיאות כפיים אותו מוסיפים בעריכה לתוכניות טלוויזיה, בעיקר קומדיות מצבים, ובתוכניות רדיו. את הרעיון לפסקול הגה מהנדס הצליל צ'ארלס דגלאס בשנות ה-40 של המאה ה-20, בזמן שעבד עבור CBS. את הפסקול, שנדגם מראש בנפרד מהפסקול של הסדרה, נהוג להצמיד כתחליף לצחוק או מחיאות כפיים של קהל חי באולפן (אנ').
היסטוריה של הצחוק המוקלט[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצחוק המוקלט הופיע לראשונה בתוכניות רדיו בארצות הברית לקראת סוף שנות ה-40. כיום הוא מזוהה עם המדיום הטלוויזיוני. תוכנית הטלוויזיה הראשונה שעשתה שימוש בפסקול של צחוק מוקלט הייתה "המופע של האנק מק'קיון" (The Hank McCune Show (אנ')) בשנת 1950. באותה תקופה תוכניות הטלוויזיה שלא היו מועברות בשידור חי היו מצולמות בטכניקה של מצלמה אחת, בדומה לקולנוע. שיטת צילום זו לא אפשרה להקליט את התוכניות מול קהל חי, כפי שהיה נהוג בתוכניות טלוויזיה ורדיו אחרות, כך שהפסקול של התוכנית לא כלל צחוק של הקהל באולפן. מהנדס הקול צ'ארלס דגלאס לקח על עצמו לתקן את המצב: הוא דגם קטעי צחוק רבים, מחיאות כפיים וקולות נוספים, אותם ערך לתוך פסקול שדימה את התגובות של הקהל.
מעט לאחר הצגתו של הצחוק המוקלט פיתחו לוסיל בול ודזי ארנאס (אנ') שיטה לצילום מול קהל חי, על ידי שימוש בכמה מצלמות במקביל. התוכנית "לוסי אהובתי" (I Love Lucy) בכיכובם, שעלתה לשידור בשנת 1951, צולמה מול קהל חי. עם זאת, תוכניות מאוחרות יותר שצולמו מול קהל חי נהגו להוסיף צחוק מוקלט על מנת לחזק ולהדגיש את הצחוק "הטבעי" של הקהל באולפן.
למרות ההצלחה של "לוסי אהובתי", מרבית הקומדיות בארצות הברית בשנות ה-50 וה-60 עדיין צולמו בטכניקה של מצלמה אחת, ונהגו לעשות שימוש נרחב בפסקול של צחוק מוקלט. ברשתות השידור אף החלו להתייחס לצחוק המוקלט כאל אמצעי למיתוג תוכניות טלוויזיה כקומדיות, לאחר שמבחני צפייה הראו כי הקהל מגיב באופן חיובי הרבה יותר לתוכניות עם צחוק מוקלט.
למרות זאת, השימוש בצחוק מוקלט עורר גם התנגדות בקרב חלק מהיוצרים והצופים. יוצר סדרת הטלוויזיה מ.א.ש, לארי גלברט, רצה להקליטה ללא צחוק מלאכותי, "כפי שהיה במלחמת קוריאה האמיתית", אך רשת CBS התנגדה לכך. בסופו של דבר הושגה פשרה, לפיה רוב הסצינות שצולמו בחדרי הניתוח לא לוו בצחוק מוקלט. גם צ'ארלס מ. שולץ, יוצר הקומיקס "פינאטס" והדמויות של סנופי וצ'רלי בראון, התבקש להוסיף צחוק מוקלט לספיישל הטלוויזיוני הראשון של הקומיקס, אך הוא סירב. למרות זאת, התוכנית זכתה להצלחה רבה בקרב מבקרים ובקרב הקהל הרחב.
נורמן ליר, מפיק הסדרה "הכל נשאר במשפחה" ששודרה בשנות ה-70, מתגאה בהזדמנויות רבות בכך שהסדרה הוקלטה בפני קהל, והצחוק שנשמע בתוכנית הוא תגובה אמיתית לסצנות בסדרה, ללא שימוש בצחוק מוקלט. הדבר אף הוכרז בקולו של רוב ריינר בזמן כתוביות הסיום של כל פרק. העונה התשיעית והאחרונה צולמה ללא קהל, והפרקים הערוכים הוקרנו לקהל כדי לקבל תגובות אותנטיות. ההכרזה בסוף הפרק שונתה בהתאם.
בסוף שנות ה-90 ובראשית שנות האלפיים, ההימנעות המכוונת משימוש בצחוק מוקלט הפכה נפוצה יותר, בעיקר בסדרות שהפקתן יקרה יותר, ושלא צולמו באולפן אחד ושלא צולמו במערך מולטי-קמרה, כגון "מלקולם באמצע", "סקראבס", "בטי" או "המשרד". לצדן, נמשך שידורן של סדרות טלוויזיה שהשתמשו בצחוק מוקלט, כגון "כולם אוהבים את ריימונד" ו"מופע שנות ה-70".
צחוק מוקלט בטלוויזיה הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בקומדיות מצבים ישראליות, כמו קרובים קרובים, "החיים זה לא הכל", "בנות הזהב (סדרת טלוויזיה ישראלית)" או "ייסורי אפרים", החברים של נאור, הפיג'מות ועוד, נעשה שימוש בצחוק מוקלט. בסדרות קומיות אחרות שאינן קומדיות מצבים בחרו גם באופציות אחרות: ב"קצרים" משתמשים בצחוק מוקלט, "זהו זה!" ו"ארץ נהדרת" צולמו בפני קהל חי, ואילו הפסקול של "החמישייה הקאמרית" ושל "הקומדי סטור" לא לוו בצחוק.
