ציונות וגופניות

בשלהי המאה ה-19 התעוררה הלאומיות היהודית והתגבשה האידאולוגיה הציונית כתנועה לאומית. השיח הציוני שם את הגוף הגברי במרכז השיח, כאשר הוא עושה אנלוגיה בין הגוף לאומה: שיקום האומה היהודית מגולם דרך הבראת הגוף היהודי, וכינון של יהודי חדש במקומו של היהודי הגלותי. מנהיגי הציונות, כמו הרצל ונורדאו, אימצו לתוך השיח הציוני את הסטראוטיפים האנטישמיים אשר מציגים את היהודי החולני, החלש והפגום, אבל הדגישו כי המקור לכך אינו מולד אלא תוצאה חברתית ופוליטית שיש לה פתרון, בצורת תחיית העם היהודי בארץ ישראל. היהודי הגלותי, המנוון, הנשי, יכול להירפא ולהשתקם על ידי כך שיהפוך לגבר חזק, שרירי, שעסוק בעבודת אדמה ויישוב ארץ ישראל.

לאומיות וציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני תהליכים השפיעו על התפתחותו של הרעיון הלאומי היהודי: האחד – אכזבה מהאמנציפציה: פעילותם של המשכילים במזרח אירופה לא הביאה למתן שוויון הזכויות המקווה, ויהודי תחום המושב והאזורים הסמוכים נותרו תחת הגבלות חוקיות כבדות. השני – הופעת האנטישמיות במערב, אשר הוסיפה את מימד הגזע כמאפיין לזהות לאומית. מיעוט הציונים בארצות אלה, כמו הרצל ונורדוי, הצביעו על כך שזכויותיהם החדשות לא הביאו לשילוב היהודים בחברה הכללית והשנאה כלפיהם נותרה עזה, בשילוב מוטיבים גזעיים חדשים. היהודים האדוקים פסלו את הרעיון הלאומי, מאחר שלדעתם הוא נותן לאדם אוטונומיה וחופש בחירה כאפשרות מנוגדת לדת ולאלוהים, דבר שגורם להינתקות מהיהדות. חלק ממנהיגי הציונות כדוגמת אחד העם, שאפו להפוך את הדת לכלי להבטחת קיומו של עם ישראל, במקום שהדת תהיה המהות של העם. אחד העם סבר שיש לשמר את המסורת ואת תרבות ישראל מסיבות לאומיות ולא דתיות. הוגים ציוניים אחרים כדוגמת ברדיצ'בסקי וברנר גרסו, שיש להוציא את אלוהים לגמרי ממערכת הערכים היהודית, על ידי שינוי ערכים כולל: העברת המשקל מהרוחני לגשמי. ערכים כמו עוצמה, כוח, יצריות - יצרו אלטרנטיבה של זהות חילונית יהודית ארצישראלית. החל ויכוח בתוך הקהילות היהודיות, בין אלה שרצו קיום של המיעוט הלאומי היהודי בתוך המדינות בהן הם חיו, ובין הציונים שכונו "שוללי הגלות" אשר תבעו טריטוריה לאומית נפרדת ליהודים. האחרונים האמינו שאין ליהודים עתיד בגולה, זאת עקב ביטול שוויון הזכויות, הפוגרומים ואובדן הפרנסה. החלה ביקורת נוקבת על אורחות החיים של היהודים, וקריאה לחילון, השכלה ומודרניזציה. הדרך החדשה האמינה שיש לחדש את רוח האומה על ידי חילון ופתיחות לתרבות הגויית, תוך שמירה על קיומו של הייחוד היהודי.^[1]

גוף ולאומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנועות הלאומיות במאה ה-19, עסקו בהבניה של גבריות חדשה, המגולמת בגבר בריא, חזק, מאופק מינית, אשר מציית לכללי המהוגנות והמכובדות. על פי ג'ורג' מוסה,^[2] הלאומיות והמהוגנות נשזרו זו בזו, על ידי אימוץ של אידאולוגיה חדשה, אשר בה הגבריות הופכת לסמל לנורמליות ולמהוגנות. המהוגנות מתגלמת בתוך אידיאל של גבר בעל מידות טובות שמתבטאות בשליטה עצמית, איפוק, בריאות. הלאומיות אימצה סטראוטיפ של יופי גברי קלסי שהוא מעבר לתשוקה, סמל למוסריות ולטוהר. הגבריות החדשה שהובנתה על ידי הלאומיות, היא גבריות שיש בה גדלות רוח, תשוקה להנהיג והיא חופשית מיצר מיני. ערך נוסף שהודגש היה ערך הנעורים. הצעיר סימל את הדם החדש, הרענן, האופטימי, הדינמי. הלאום החדש העדיף את היופי הצעיר על פני כל מה שסימל את הזקנה והניוון.

הגוף היהודי הגלותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנות ה-70 של המאה ה-19, הוגים בספרות העברית טענו שגבר היהודי גולה לא רק מארצו, אלא גם מגופו, ומתחיל שיח שדן בגופניות יהודית פגומה.^[3] טשרניחובסקי לדוגמה, מתאר את היהדות הגלותית במונחים גופניים: מצב של חולי, זקנה, ניוון, מוות בחיים. ביאליק מתאר את היהודי הגלותי כחלש, חסר כוח, כמי שסובל מפגמים מגדריים ומיניים. סמולנסקין אף הוא מתאר את האומה היהודית במונחים גופניים, כמי שהוא חולה אנוש השרוי במצב של מוות קליני. בספרות של סוף המאה ישנו למעשה שימוש בשני דימויים בולטים: האחד - העם היהודי כגווייה הקבורה תחת הר של ספרים, והשני - העם היהודי כזקן בגוף חבוט, קורס תחת ערמת ספרים. הסופר יוסף חיים ברנר, טען שהגלותיות הפכה למהות של העם היהודי, והיא מתבטאת בכך שזה עם "בלתי עובד" ו"הולכי בטל".^[4] הדימויים של היהודי החולה, הפגום, המנוון - רוויים סטראוטיפים אנטישמיים. עליית המדע במאה ה-19, ביססה את הצידוק לסטראוטיפים על היהודים במדע, וכך סומן היהודי כ'אחר', כבעל גוף נבדל. הרפואה הצדיקה את הגזענות, על ידי שהבטיחה לסלק את כל מה שחריג, סוטה ופגום. השיח האנטישמי תיאר את היהודים כמי שמגלמים חוסר תקינות גופנית ומינית. היהודי הוא מכוער, מעוות, כפוף, מלוכלך ובעל מיניות פתולוגית - הוא מתואר כגבר נשי עם נטייה הומוסקסואלית מובהקת.^[5]

השיח הזה מחלחל אל תוך הציונות, אך בעוד שהאנטישמיות השתמשה בנימוקים מהמדע והרפואה, ההוגים הציוניים טענו, שחולשת הגוף היהודי, היא תוצאה של תנאי מחיה קשים - ללא אור, אוויר, מים ואדמה, ללא פעילות גופנית. ההשקפה הציונית באה לפתור את בעיית האנטישמיות, אך עם זאת התקנאה בדמות הגוי, והתוצאה של קנאה זו הייתה שלילת דמותו של היהודי הגלותי.^[6] הסטראוטיפ של היהודי הגלותי שימש להדגיש את העליונות של התרבות הציונות על פני הדת והמסורת. השאלה כיצד נראה היהודי בעיני הגוי, העסיקה את ההוגים החילונים המשכילים, ששאפו לעמוד בנורמות החברתיות האירופאיות, וכך דימויים אנטישמיים חדרו אל תוך עולם הדימויים שלהם.^[7]

היהודי החדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

הציונות הייתה חלק ממגמה של תנועות מהפכניות באירופה, אשר האמינו כי מהפכה תצליח רק על ידי הרס הקיים ובנייה של אדם חדש. כתנועה מהפכנית האמינה הציונות שהדור הישן - 'דור המדבר' - חסר כוח פיזי ותעצומות נפש, ולכן יש לעצב יהודי חדש שיביא לשינוי פניה של היהדות בארץ ישראל.^[8] "שלילת הגולה" הייתה רעיון מרכזי באידאולוגיה הציונית, אשר גרסה שיש לעשות שינוי ממציאות לאומית סבילה לפעילה, וכי שינוי זה יש לחולל מהיסוד של האישיות היהודית.^[9] חלק מהציונים ראו בגלות ולא באנטישמיות, את האויב. צורת החיים של היהודים בגולה משולה לישות נטולת גוף, ולכן רק חיים לאומיים יביאו לריפוי ושינוי מהותי של סדרי החיים. אחת ממטרות הציונות הייתה להשיב לאומה היהודית את הכבוד העצמי, ולשנות את הדימוי של היהודי החלש, שמגיב בפחדנות להתעללות בו, יהודי חסר גאווה עצמית. היהודי החדש של דור העלייה הראשונה היה התגלמות האידיאל הציוני בדמות של גבר.^[10] הוא היפוכו של היהודי הגלותי, והוצג כבעל תכונות של גבריות ובריאות: גוף חזק, גמיש, חסון, גבה קומה, אף סולד, פנים ללא זקן, בעל יכולת להפעיל כוח ולהגן על עצמו, לעבוד עבודה גופנית ויצרנית, לעבוד את האדמה ולהתפרנס ממנה. הגבר היהודי החדש גילם את האנטיתזה של היהודי הגלותי, הנשי, המנוון, הרפה, הרופס, הפחדן. התפיסה הייתה שהמצב בו היהודים נמצאים בנחיתות פיזית, שבגינה הם זוכים ללעג, יכול להשתנות על ידי אימונים וכוח רצון. קיים רצון עז להתחדשות ולכוח, והאומה נמשלת לגוף של גבר שיש להעצים אותו על ידי התמקדות בערכים גופניים חדשים. מקס נורדאו העלה רעיון של טיפוח הכושר הגופני. הנסיבות הן שגרמו ליהודים להגיע למצב של חולשה, ולכן שינוי הנסיבות יגרום לתיקון המצב.^[7] מוטיבים של גבורה כמו "מכבים" ו"בר כוכבא", שמשו כדי לעצב דמות חדשה של יהודי חזק, אמיץ ויפה. לא עוד גבריות נעדרת כוח, אלא גבריות "שפעת האונים" (ביאליק).^[11] הגוף לא נתפס כמטפורה בלבד, אלא כגוף פיזי שדרכו מתחולל השינוי הלאומי - חברתי, על ידי תקיעת שורשים באדמת ארץ ישראל.

דמות הצבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

גבריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבר, בן דור הארץ מתואר כגבר יפה תואר, שרירי ועז רוח, בניגוד ליהודי הגלותי. בעיקר בולטות בו תכונות של העצמה גברית ובריאות. הגבריות מתוארת במונחים של יופי גברי הלניסטי, עוצמה גברית 'גויית', תוצרת 'משובחת' של הציונות. כך כותב יעקב כהן: ”בהיפגשך עם צעיר מגידולי הארץ תראה לפניך גבר פורח, חסון, מיתמר”.^[12] מול הדימוי של היהודי הגלותי הזקן, הכפוף, המכוער, חסר האונים, העמידו את הניגוד: דמות הצבר שמתאפיין בנעוריו, זקיפותו וביטחונו העצמי. הצבר, יליד הארץ האותנטי, 'יפה הבלורית והתואר' היה התגלמות הרעיון של היהודי החדש שהציונות שאפה לעצב. לואידור מתאר את יהודה בספרו "יהודה נוטר הפרדס": "איש צעיר כבן שלושים, בעל גוף כביר, רחב כתפיים ואמיץ כוח. בעמדו על מקומו ורגליו, הנעולות בסנדלים גבוהים, פשוטות לצדדים וידיו תחובות עמוק, עמוק בכיסי מכנסיו, חזהו הכביר בולט. אז הוא דומה לסלע מוצק אשר שורשו בקרקע".^[13]

עשייה ועבודת כפיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבר קידש את חיי המעשה ודחה כל מה שקשור לרוחניות שאפיינה את העולם הישן בגלות. על האתוס האנטי-אינטלקטואלי של הצבר כתב שלונסקי: "אתמול משכילים [...] היום בורים בגאווה. פשוטים וגסים מתוך פרינציפ [...] את התרבות מעיקרה בקשנו להשליך אחרי גוונו הכפוף מרוב עיון בספרים".^[14] בקרב החלוצים קודש האתוס של עבודת הכפיים ( השיא במשנתו של א"ד גורדון ב"דת העבודה"), וכן האתוס שצמח בארגון "השומר" – פולחן הצבאיות והגבורה, על פי החזון של נורדאו על "יהדות השרירים". הגבריות ואומץ הלב בשילוב של עבודת כפיים, הם התכונות הבולטות המתארות את דמות הצבר. ב-1918 כתב משה ולד (יערי), אחיו של מנהיג השומר הצעיר מאיר יערי: ”אנו רוצים לחנוך דור קשה וחזק, ולא רכרוכי ושוגה בדמיונות. הדור שלנו צריך להתכונן לחיי עמל [...]”".^[15]

הסתפקות במועט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך נוסף שקודש על ידי הצבר הוא ערך האסקטיות – ההסתפקות במועט. סגנון לבוש פשוט ואחיד, צבעים אחידים, בגדים דהויים ומרושלים, רגליים יחפות, בלורית, כובע טמבל – הפכו לסימני היכר של הצבר. ההסתפקות במועט לא הייתה רק כורח כלכלי, אלא גם ערך אידאולוגי שמקורו בסוציאליזם, וביטא את הבוז לקפיטליזם וחיי מותרות. ההסתפקות במועט מסמלת את נכונות הפרט לרסן את תשוקותיו הפרטיות למען המטרה המשותפת. יחפנות, סנדלים ובלורית מתנפנפת הפכו לסמל חזותי של הצבר. היחפנות – סמל להשלת הבגדים המסורתיים, השטריימל והקפוטה, להבראה תרבותית, מגע בלתי אמצעי עם אדמת ארץ ישראל. סנדלים – שיוו לצבר מראה של רועה ולוחם תנכי. בלורית – סמל למרד נגד כיסוי הראש ואסור הדת, הפכה לסמל סטטוס חזותי וביטאה את חירותו של היהודי החדש שחוזר אל הטבע.

פוריטניות מינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פן נוסף באסקטיות הצברית היה הפוריטניות המינית. באותה תקופה, המנהג בחברה החילונית היה חיזור דיסקרטי וקיום יחסי מין אחרי הנישואין. על פי ההשקפה הסוציאליסטית חיזור היה מנהג בורגני, ולכן אינו מקובל בחברה מהפכנית. בנוסף התשוקה הגופנית נתפסה כמשהו אישי ופרטי, כסוג של הדוניזם בתקופה בה היחיד אמור להקדיש עצמו להגשמת מטרות לאומיות. האתוס השיתופי הסוציאליסטי ראה ביחסים בתוך הקבוצה כמושתתים על אחווה ושתוף קבוצתי, ולכן תשוקה גופנית נחשבה לאינטרס פרטי, כמעט כמו גילוי עריות. בתרבות הצברית יחסי המין לא היו המרכיב המרכזי, אלא החברות, ובן הזוג לא נתפס כאובייקט מיני. התעסקות ביופי, טיפוח ואיפור נחשבו לבורגניים ולא מקובלים.

דוגמאות מהספרות הציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרצל: אלטנוילנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1902 פרסם הרצל את האוטופיה "אלטנוילנד". אחד הנושאים ברומן הוא ריפויו של הגבר היהודי המלנכולי והנשי. פרידריך הגיבור של הסיפור, מתואר כמי שעקב יציאתו מאירופה חל בו שינוי גופני. מגבר צנום, כחוש, לא אסתטי, הפך לגבר 'נורמלי' - גבר שמגלם עצמה, בריאות, "חסון כאלונים". הרצל מדבר על כינון אומה חדשה על ידי חינוך ויצירתו של גבריות חדשה המאופיינת באומץ וחופש.^[16]

שלום יעקב אברמוביץ'[עריכת קוד מקור | עריכה]

אברמוביץ', סופר יידי-עברי, כונה בין השאר 'צייר הגולה' ו-'מספר הגולה'. ביצירותיו החל משנות ה-80 של המאה ה-19, הרבה לתאר את הגוף היהודי כסמל לחוליי החברה ותוצאה של עיוותיה. הגוף היהודי החלש, הרפוי חסר הכוח, מסמל את חוסר יכולתו לפעול בעולם ואת העיוות של החיים בגולה: "עם מצחו הגבוה ועיניו הטרוטות ועם פיקת גרונו הגדולה וגבו הכפוף".^[17] בספרו "מסעות בנימין השלישי" (1878), מציג אברמוביץ' את ההיפוך המגדרי שקיים בחברה היהודית המסורתית: הגבר - למדן, עסוק ברוח, נשי, בעוד האישה - עוסקת בחומר, מפרנסת, כולה גוף. הגברים הנשיים במובהק, שואפים להשתנות על ידי יציאה למסע למזרח, כדי להתאים עצמם למודל גברי אירופאי.^[18] אברמוביץ' מבקר באופן נוקב את המבנה החברתי והמשפחתי של החברה היהודית המסורתית, אשר בה נישואים מוקדמים גורמים להיפוך תפקידים: הגבר הופך לתלמיד ישיבה, חסר מקצוע, לא יצרני, דל וכחוש. האישה לעומתו בריאת בשר וחסונה. יש כאן היפוך גופני ומגדרי כאחד: האישה במרחב הציבורי והבעל בבית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהדות השרירים

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ורג' לחמן מוסה, לאומיות ומיניות באירופה המודרנית, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל: ירושלים, 2008
מיכאל גלוזמן, הגוף הציוני, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב, 2007
עוז אלמוג, הצבר - דיוקן, תל אביב: עם עובד, 1997
אניטה שפירא, חרב היונה, תל אביב: עם עובד, 1966
אניטה שפירא, יהודים חדשים יהודים ישנים, תל אביב: עם עובד, 2003
אניטה שפירא, יהודה ריינהרץ, יעקב הריס (עורכים), עידן הציונות, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2000
אליעזר שביד, מיהדות לציונות מציונות ליהדות, ירושלים: דף חן, 1983

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ חדוה בן-ישראל, "הציונות והלאומיות האירופית", אניטה שפירא, יהודה ריינהרץ, יעקב הריס (עורכים), מתוך עידן הציונות, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2000
^ ג'ורג' לחמן מוסה, לאומיות ומיניות באירופה המודרנית, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל: ירושלים, 2008
^ מיכאל גלוזמן, הגוף הציוני, הוצאת הקיבוץ המאוחד בע"מ:תל אביב, 2007
^ גדעון שמעוני, "בחינה מחדש של שלילת הגלות כרעיון וכמעשה, אניטה שפירא, יהודה ריינהרץ ויעקב והריס (עורכים), עידן הציונות, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל: ירושלים, 2007
^ למשל: Michael Biberman, Masculinity, Anti-Semitism and Early Modern Literature: From the Satanic to the Effeminate Jew. Burlington: Ashgate, 2004
^ עוז אלמוג, הצבר- דיוקן, תל אביב: עם עובד, 1997
^ ¹ ² אניטה שפירא, חרב היונה, תל אביב:עם עובד, 1966
^ אניטה שפירא, יהודים חדשים יהודים ישנים, תל אביב: עם עובד, 2003
^ אליעזר שביד, מיהדות לציונות מציונות ליהדות, ירושלים: דף חן, 1983
^ בילי מלמן, "מן השוליים אל ההיסטוריה של היישוב", רבעון לחקר תולדות ישראל, תשנ"ז
^ מיכאל גלוזמן, הגוף הציוני, הקיבוץ המאוחד, 2007
^ אלמוג ע', הצבר - דיוקן, עם עובד, תל אביב, 1997, עמ' 133
^ עוז אלמוג, הצבר - דיוקן, תל אביב:עם עובד, 1997, עמ' 133
^ עוז אלמוג, הצבר - דיוקן, תל אביב:עם עובד, 1997, עמ' 218
^ עוז אלמוג, הצבר - דיוקן, תל אביב: עם עובד, 1997, עמ' 221. מאיר יערי לקח מאוחר יותר בעלות על המאמר הזה, שנכתב על ידי אחיו משה. ראו אצל אביבה חלמיש, ״מאיר יערי״, תל אביב: עם עובד, 2009, עמ׳ 48-46.
^ מיכאל גלוזמן, "ומיניות באלטנוילנד", תיאוריה וביקורת, חורף 1997, גיליון 11
^ מיכאל גולזמן, הגוף הציוני, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2007, עמ' 136
^ גלוזמן מיכאל, הגוף הציוני, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2007

[1] חדוה בן-ישראל, "הציונות והלאומיות האירופית", אניטה שפירא, יהודה ריינהרץ, יעקב הריס (עורכים), מתוך עידן הציונות, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2000

[2] ג'ורג' לחמן מוסה, לאומיות ומיניות באירופה המודרנית, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל: ירושלים, 2008

[3] מיכאל גלוזמן, הגוף הציוני, הוצאת הקיבוץ המאוחד בע"מ:תל אביב, 2007

[4] גדעון שמעוני, "בחינה מחדש של שלילת הגלות כרעיון וכמעשה, אניטה שפירא, יהודה ריינהרץ ויעקב והריס (עורכים), עידן הציונות, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל: ירושלים, 2007

[5] למשל: Michael Biberman, Masculinity, Anti-Semitism and Early Modern Literature: From the Satanic to the Effeminate Jew. Burlington: Ashgate, 2004

[6] עוז אלמוג, הצבר- דיוקן, תל אביב: עם עובד, 1997

[שפירא-7] ¹ ² אניטה שפירא, חרב היונה, תל אביב:עם עובד, 1966

[8] אניטה שפירא, יהודים חדשים יהודים ישנים, תל אביב: עם עובד, 2003

[9] אליעזר שביד, מיהדות לציונות מציונות ליהדות, ירושלים: דף חן, 1983

[10] בילי מלמן, "מן השוליים אל ההיסטוריה של היישוב", רבעון לחקר תולדות ישראל, תשנ"ז

[11] מיכאל גלוזמן, הגוף הציוני, הקיבוץ המאוחד, 2007

[12] אלמוג ע', הצבר - דיוקן, עם עובד, תל אביב, 1997, עמ' 133

[13] עוז אלמוג, הצבר - דיוקן, תל אביב:עם עובד, 1997, עמ' 133

[14] עוז אלמוג, הצבר - דיוקן, תל אביב:עם עובד, 1997, עמ' 218

[15] עוז אלמוג, הצבר - דיוקן, תל אביב: עם עובד, 1997, עמ' 221. מאיר יערי לקח מאוחר יותר בעלות על המאמר הזה, שנכתב על ידי אחיו משה. ראו אצל אביבה חלמיש, ״מאיר יערי״, תל אביב: עם עובד, 2009, עמ׳ 48-46.

[16] מיכאל גלוזמן, "ומיניות באלטנוילנד", תיאוריה וביקורת, חורף 1997, גיליון 11

[17] מיכאל גולזמן, הגוף הציוני, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2007, עמ' 136

[18] גלוזמן מיכאל, הגוף הציוני, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2007

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]