צילה בינדר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המאיירת והציירת צלה בינדר בשנות ה-30

צילה בּינדֶר (191912 בדצמבר 1987) הייתה ציירת, סופרת ומשוררת ישראלית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינדר נולדה ב-1919 בעיר וילנה, שסופחה כעבור שנה לפולין. גדלה בגרודנו שבפולין (כיום בבלארוס), ובגיל 12 עלתה לארץ ישראל עם משפחתה, שבבעלותה הייתה כריכיית ספרים הן בגרודנו והן בתל אביב (השם "בינדר" פירושו ביידיש 'כורך'). למדה במחזור הראשון של תיכון חדש בתל אביב והייתה חניכה בתנועת "השומר הצעיר". החלה לצייר בגיל צעיר. לדברי אחייניתה, יעל בינדר-מן, בתו של הצייר אברהם בינדר אחיה הגדול של צילה, הוא זה שלימד אותה ציור באופן מקצועי כבר מילדותה.[1] כמו כן, מספרת יעל, כשצילה עלתה לארץ אברהם בינדר כבר היה מעורה בין הציירים בתל אביב ועזר לצילה להתאקלם בעולם האמנות. לאורך כל החיים קיימו השניים קשר קרוב שעסק באמנות של שניהם. בינדר הציגה בתערוכות בתל אביב, איירה כרזות לתיאטרון ונודעה בציבור בעיקר באיור ספרים רבים, בעיקר ספרי ילדים. הספר הראשון שאיירה היה הספר "שלה פלא" (1946) מאת לוין קיפניס (הוצאת דביר) ולאחריו איירה את הספר "מיטב השיר לגן" (1951) שהיה לקט שירים לילדים מאת משוררים שונים.

חבורת "מחברות לספרות" בבית הקפה קנקן, ברחוב דיזנגוף 13 בתל אביב, ראשית שנות הארבעים. מימין לשמאל: א"ד שפיר, ש' גינס, ד' פילר, אליהו טסלר, נתן אלתרמן, ישראל זמורה, צילה בינדר.

בשנת 1939 פגשה בינדר בנתן אלתרמן, ומאותה שנה התנהל ביניהם רומן גלוי וממושך, במקביל לחיי נישואיו של אלתרמן עם השחקנית רחל מרכוס, עד יום מותו ב-1970. אלתרמן הזכיר אותה בצוואתו וביקש להפריש רבע מעזבונו לבינדר, תוך שהוא מציין שהיא "ויתרה למעני על הרבה יותר מזה, אך מה לעשות?". הרומן "העלמה והמשורר" של אידה צורית (2004) מבוסס באופן חופשי על סיפור אהבתם. בינדר לא למדה מעולם ציור בדרך ממוסדת ומסודרת, ורכשה את השכלתה האמנותית כשומעת חופשית בבצלאל. לדבריה, עסקה באופן תמידי בלימוד עצמי ובחיפוש של הדבר שרצתה לעשות, כגון לימוד טכניקת הדפוס לצורך הכרזות שאיירה.

בינדר נפטרה בשנת 1987 משבץ מוחי. את כל עזבונה ציוותה ל"מוסד אלתרמן", ועזבונה האמנותי נמצא כיום בתוך ארכיון אלתרמן שבמרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית באוניברסיטת תל אביב. לאחר מותה נערכה בגלריה "גלאי" תערוכה מעזבונה, שזכתה להצלחה רבה.

אחיה הגדול, אברהם בינדר, היה גם הוא צייר.

יצירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבקר האמנות של על המשמר פאול לנדאו כתב עליה ב -1948 שהיא ציירת רעננה ומרהיבה ברישומיה, ומסוגלת לספר סיפורים באמצעות מבטה החד בדמויות שהיא מציירת ורושמת. בתערוכתה ב 1950 כתב עליה אריה לרנר מבקר האמנות של עיתון דבר, שהיא מחוננת בחוש הסתכלות ער ומציירת בהעזה, ושיש לצפות להמשך עבודתה של אמנית צעירה זו. אויגן קולב, מבקר אמנות ומנהל מוזיאון תל אביב, ציין בביקורת אותה תערוכה בשנת 1950 את כשרונה ואת עינה החדה הקולטת את מהות האדם, את פנימיותו, ברישומיה ובציוריה. בשנת 1952 כתב מבקר האמנות אריה לרנר תחת הכותרת התקדמותה של ציירת,[2] שהפעם כבר הוכיחה מעבר לכל ספק את כשרונה וזאת בזכות עבודתה האוטודידקטית, ולמרות העדר לימוד אמנות מסודר. בשנת 1963 כתבה עליה במעריב מבקרת האמנות רחל אנגל,[3] שכוחם של ציוריה אינו דווקא באיכות הציורית אלא ביכולת להביא את החוויה האנושית, את הבגרות הנפשית, בפני הצופה. בשנת 1966 הפתיעה צילה בינדר, לאחר שנודעה כרשמת בעיקר, בתערוכת יחיד בגלריה גורדון, עם ציורי שמן וקולאז'ים, ציורים רגישים וצבעוניים, לדברי המבקרת רחל אנגל. בינדר ציירה, לדבריה המצוטטים בכתבת ביקורת משנת 1966 בעיתון דבר,[4] ציור ספונטני, "הרפתקה שיעדה ידוע, אך הדרכים אליה נסתרות ומשונות" "ובסוף אני מקבלת תמיד את מה שאהבתי. הציורים שלי דומים לריבועי נחושת, לפסלים כושיים ולשטיחים עתיקים, אני אוהבת ריבועים, פסלים ושטיחים, ואף כי מעולם אינני מתכננת מה לצייר, אני מגיעה לדברים שאני אוהבת". בתערוכה זו, כמו בקודמותיה, היא ציירה בעלי חיים, ילדים, פסלים, ופורטרטים, בעיקר בטכניקת רישום.

העורכת/סופרת נגה אלבלך כתבה בעיתון הארץ על חייה ויצירתה: "בימים ההם, כשדרכן האישית, הכלכלית והמקצועית של נשים לא הייתה פתוחה וסלולה כבימינו, נאבקה צלה בינדר על הגדרתה כאמנית וכאשה ברגשות אמביוולנטיים: מצד אחד היו בה העצמאות המחשבתית המורדת ולהט היצירה ומצד אחר שאפה ללכת בתלם הנשי המקובל. הקשר בין נשיותה ותשוקתה לבין יצירתה היה קשר גורדי: עם מות אהובה, ב-1970, חדלה לצייר. אולי יותר משהייתה צלה בינדר מוזה למשורר הגדול, היה המשורר הגדול מוזה ליצירתה."[5]

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סִפורים וציורים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1975.
  • רישומים ושירים; עם פתח דבר מאת משה שמיר, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשמ"ט 1989.

ספרים באיורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תערוכות יחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותה:

  • גלריה גלאי
  • 2017 - "מורן שוב: עיניים שמחות לצלה בינדר", מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. תערוכה ותסכית.[12]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ המורה של צילה בינדר, באתר הארץ, 19 באוגוסט 2011
  2. ^ ארכיון ActivePaper, jpress.org.il
  3. ^ ארכיון ActivePaper, jpress.org.il
  4. ^ ארכיון ActivePaper, jpress.org.il
  5. ^ נגה אלבלךלעולם לא תהיה שלי, לעולם לא אוכל לגהץ לך כתונת, באתר הארץ, 29 ביולי 2011
  6. ^ ביקורת: א. ל.תערוכת צלה בינדר ב"מקרא סטודיו", דבר, 23 בינואר 1948; פ. לנדאובאולמי התערוכות, על המשמר, טורים 1–3, 23 בינואר 1948; א. קולבמיומנו של מבקר-אמנות, על המשמר, טור 2, 6 בפברואר 1948.
  7. ^ ביקורת: אריה לרנרצילה בינדר ב"מקרא-סטודיו", דבר, טור 2, 27 בינואר 1950; מ. מ. רנדלתערוכת התמונות של צלה בינדר במקרא-סטודיו, חרות, 27 בינואר 1950; א. קולבתערוכת צילה בינדר, על המשמר, 3 בפברואר 1950.
  8. ^ ביקורת: אריה לרנרהתקדמותה של ציירת: (לתערוכת צילה בינדר ב"מקרא סטודיו", דבר, 1 בפברואר 1952; ליזטה לוי, תערוכת צילה בינדר (מקרא-סטודיו), דבר, 15 בפברואר 1952.
  9. ^ נפתחה תערוכת צילה בינדר, דבר, 4 במרץ 1955.
  10. ^ ביקורת: רחל אנגל, ציורי צילה בינדר, מעריב, 18 באוקטובר 1963; י. ש., צילה בינדר (ביתן האמנים ברח' אלחריזי, ת"א), דבר, 18 באוקטובר 1963. עם התערוכה: הקו הוא אותו קו, דבר, "דבר השבוע", 18 באוקטובר 1963.
  11. ^ ביקורת: א. תמר, תערוכות | בתל אביב, מעריב, טור 1, 10 בנובמבר 1966; רחל אנגל, צילה בינדר בגלריה גורדון, מעריב, טור 2, 11 בנובמבר 1966.
  12. ^ מכתבים אל צלה. משתתפים: חוה אלברשטיין, צבי סלטון, איה לוריא, עודד מנדה-לוי, מורן שוב