צילה פיינברג שוהם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צילה פיינברג שוהם
מימין לשמאל: אבשלום, צילה ושושנה פיינברג

צילה פיינברג שוהם (י' בכסלו תרנ"ו, 1894, יפו - ל' באב תשמ"ח, 13 באוגוסט 1988, חיפה) הייתה חברת הנהלת ויצו העולמית ויו"ר הוועדה למעמד האישה ולשכות משפטיות מטעם ויצו הארצית והתאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל, יו"ר המחלקה לבתי ספר החקלאיים בארץ, פעילה בהתאחדות האיכרים והמועצה לשיווק פרי הדר. אחותו הצעירה של אבשלום פיינברג.

משפחת פיינברג[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחת פיינברג הייתה משפחה ציונית ידועה. שני הוריה של צילה היו ילידי רוסיה. אביה, ישראל (לוליק) פיינברג, נולד בשנת 1864 בסימפרופול שבחצי האי קרים. אמה, פאני בלקינד פיינברג,[1] בתו של מאיר בלקינד,[2] נולדה בשנת 1857 בעיירה להויסק שבפלך מינסק (רוסיה הלבנה). אחיו של ישראל פיינברג, יוסף פיינברג, עלה לארץ ישראל בעקבות פרעות "הסופות בנגב" שפרצו ברוסיה ב-1881 ורכש מזלמן דוד ליבונטין אדמה בעיון קרא, היא ראשון לציון. באותה שנה הגיעו ארצה פאני בלקינד ושני אחיה, ישראל ושמשון בלקינד, הביל"ויים. בשנת 1883 פגשה בראשון לציון את ישראל פיינברג והם נישאו ועברו לגדרה. ב-1887 נולדה הבת הבכורה, שושנה פיינברג, ובשנת 1889 נולד הבן אבשלום פיינברג. בשל איומי נקמה מצד משפחה ערבית מהיישוב הסמוך קטרה עזבו ליפו, ומשם לחדרה. ישראל פיינברג היה חבר באגודה שכוננה את אחוזת בית, וגם הגריל וקנה את המגרש בפינת רחוב הרצל ורחוב יהודה הלוי 22. היה פעיל בהקמת גימנסיה הרצליה. הוא נפטר בשנת 1911 ממחלת הסוכרת והוא בן 46. פאני פיינברג נפטרה בשנת 1942 ונקברה בראשון לציון.

אחותה שושנה נישאה לנחום וילבוש, פעיל ציוני ויזם כלכלי, מחלוצי התעשייה המודרנית בארץ ישראל. אחיה אבשלום פיינברג נהרג במדבר סיני בשנת 1917, בגיל 27.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צילה וזאב שוהם

צילה פיינברג נולדה בשנת 1894 בעיר יפו שבארץ ישראל, בת שלישית למשפחת פיינברג. נקראה צילה בזכות אחותה, שושנה, שאהבה את הסיפור על נשות למך במקרא. למדה בגן הילדים ובבית הספר העממי העברי הראשון ביישוב היהודי, "חביב" שבמושבה ראשון לציון. הושפעה רבות מדודתה אולגה חנקין, שפיינברג הייתה האהובה עליה מבין כל האחיינים. היא נהגה להתלוות אליה בעבודתה כמיילדת והושפעה מהשקפותיה הפמיניסטיות.[3][ראיון הוא מחקר מקורי] למדה בבית הספר לבנות ביפו[דרושה הבהרה] והייתה בוגרת המחזור הראשון של הגימנסיה העברית הרצליה (1909–1913).[4] בשנת 1913 יצאה לביקור משפחתי בסנקט פטרבורג בירת רוסיה, שם פגשה בזאב פינקלשטיין (שוהם), לימים בעלה, ועסקה בפעילות ציונית. משם המשיכה לברלין בירת גרמניה ולמדה בוטניקה וגאולוגיה בבית הספר הגבוה לחקלאות ולמחלות צמחים של אוניברסיטת הומבולדט. במהלך מלחמת העולם הראשונה עבדה בגן הבוטני של ברלין. הייתה פעילה בתנועת הנוער הציונית "בלאו וייס" ולימדה עברית.[5] זמן-מה שהתה בווינה כעוזרת מחקר לבוטנאי אוסטרי. ב-1919 נסעה עם בעלה ללונדון. בשנת 1923 חזרה עם משפחתה לארץ ישראל, ב-1923–1924 התגוררה המשפחה בתל אביב,[4] והחל ב-1925 התגוררה בחיפה.[3][ראו לעיל הערה על מחקר מקורי.]

בן-זוגה, זאב שוהם, היה עורך דין, חבר מרכז מפלגת הציונים הכלליים והמפלגה הליברלית ואיש ציבור חיפאי, אזרח כבוד של חיפה. נפטר ב-1971.

צילה וזאב שוהם היו הורים לשניים: בת, תמר אשל (נולדה ב-1920), דיפלומטית, חברת הכנסת ואשת ציבור, ובן, דוד שוהם (1923–2005), בנקאי.[6]

בשנותיה האחרונות חזרה שוהם להתגורר בתל אביב.[4]

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1920 הצטרפה צילה פיינברג שוהם לקבוצת נשים בלונדון, בהן רבקה זיו וורה ויצמן, שהקימה את ויצו. בארץ הייתה פעילה בהתאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל ובוויצו. שנים רבות ניהלה את רשת בתי הספר החקלאיים של ויצו ואת הפרדס המשפחתי בחדרה. הייתה פעילה באגודת "פרדס סינדיקט" ובמועצה לשיווק פרי הדר, ועל כן נרשמה בספר הזהב של הפרדסנים. עד גיל 90 כיהנה כראש ועדת הביקורת של הקואופרטיב.

משנת 1925, כשהתיישבה עם משפחתה בחיפה, טיפלה במשק המשפחתי, שהוזנח בתקופת המלחמה. על הקרקע המשפחתית הקימה ב-1957 יחד עם אחותה אנדרטה לזכרו של אבשלום פיינברג, במלאת 40 שנה להירצחו[7] (בשנת 2011 הועתקה האנדרטה לפארק נחל חדרה).

פעילות לקידום מעמד האישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שוהם הייתה פמיניסטית באורחות חייה ועוד בנעוריה פעלה לשוויון זכויות נשים. לנוכח האיסור על תלמידות הגימנסיה העברית הרצליה להתעמל במכנסיים, במהלך אחד משיעורי ההתעמלות הסירה את החצאית והשתתפה בשיעור כשהיא לבושה במכנסי התעמלות קצרים. מאז הרשתה הנהלת הגימנסיה לכלל התלמידות להתעמל במכנסיים קצרים. בצעירותה אהבה ללבוש בגדי בנים; הדבר ניכר בצילומים השונים של המשפחה. כשנדרשה במסגרת לימודיה בגימנסיה ללמוד תפירה, העדיפה ללמוד נגרות עם הבנים. גם השיער היה בעבורה אמצעי לביטוי עמדות, כשבחרה בתסרוקת קצרה ופעם אחת כשגילחה את שיער ראשה כדי להביע את זעמה על נישואי אחותה[8]

גם בבגרותה פעלה לקידום שיווי זכויות לנשים והייתה שותפה לקבוצה אקטיביסטית שפעלה בנושא ברחבי הארץ. היא שכנעה את חברתה הקרובה רחל כהן-כגן, יו"ר ויצו ישראל וחברת הכנסת, להקים ועדה להסדרת מעמד האישה בארץ. היא הזמינה אותה אל ביתה בחיפה והן ישבו במרפסת, כשמהבית ממול עולות זעקותיה של השכנה בשל המכות שספגה מבעלה. צילה פיינברג שוהם אמרה לה שזעקות אלה הן שמניעות אותה לפעול למען נשים.[דרוש מקור][דרושה הבהרה]

שוהם כיהנה כיו"ר הוועדה למעמד האישה ולשכות משפטיות מטעם ויצו הארצית והתאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל. ייצגה את ישראל מספר פעמים בקונגרסים בינלאומיים לשיווי זכויות הנשים שהתקיימו באיראן, ביוון ובאירלנד. סייעה בקליטת עלייה, הרבתה להרצות על תולדות היישוב, על חיפה ותולדותיה, על האישה בישראל ועל החקלאות ובעיותיה. בחיפה עסקה בפעילות ציבורית והתנדבותית נרחבת, ועל כך הוענק לה בשנת 1982 התואר יקירת העיר חיפה. ב-1986, במלאת לה 90, נקרא על שמה מועדון ויצו במושב ריחן.[9] שוהם הייתה מועמדת בבחירות לאספה המכוננת ומוקמה במקום השלישי ברשימת הנשים של ויצו לכנסת, שקיבלה מושב אחד.

הקשר עם אבשלום פיינברג[עריכת קוד מקור | עריכה]

צילה ואבשלום פיינברג היו אחים קרובים וקיימו ביניהם תקשורת עקבית וענפה באמצעות מכתבים. אבשלום פיינברג התכתב עם כמה נשים מרכזיות בחייו: אלכסנדרה (סוניה) בלקינד, מניה שוחט, סגולה בקמן-רבילי (האישה מאחורי השיר "אלף נשיקות"),[10] פאני (פריזר) חיסין והאחיות שרה אהרנסון ורבקה אהרנסון. אבשלום פיינברג, עוד לפני המלחמה, ציטט אמרה של "פילוסוף גרמני זקן" (כנראה ניטשה) על הצורך לחנך את האישה באמצעות השוט, דרך חינוך, שאבשלום פיינברג ראה כדרך היחידה הניצבת בפני הגבר המודרני, המושפל והנדכא, להגן על עצמו. מודל האישה המשכילה, הפעילה וגם בעלת המקצוע היה מאיים לדידו, כיוון שנראה כ"בלתי טבעי".

בשנת 1910 כתב אבשלום פיינברג לאחותו צילה:

(הטבע) עשתה אותך אישה. היי אחותי מה שעשתה אותה הטבע. אישה אמיתית, ובפרט אותן הנשים שהן חסרות לנו, הנשים העבריות שתחנכנה בבית הספר בהיותן בנות חמש עשרה את אחיהן, בהיותן בנות עשרים – בחיים את חתניהן ובעליהן, ובהיותן בנות חמש ועשרים בבית את ילדיהן. האישה אשר בידיה הקטנות והחלשות תָלוּש ותִבְרָא את הדור הענק שיברא לנו את המולדת. האישה אשר תְאֳרֹג את חיינו העתידיים, במילה אחת, אותו היצור שינחם בעבודה, שיעודד בצרה, שיאמץ למלחמה, וישיר בניצחון. הסמל הזה, האידיאל הזה, מעורר בלב כל גבר, בלב כל אדם המרגיש שאיפה לנחמה, לעבודה, למלחמה, לשירה ולניצחון. מעורר (!) רגש של קדוּשה, של שמחה, של אלוהות, של תאווה. והאישה גרב כחול, האישה שהיא חצי איש, איש לא שלם, האישה המשקרת לטבע ובוגדת במטרתה, האישה הזאת גועל נפש.[11]

עם זאת, תמר אשל, בתה של צילה פיינברג שוהם, מעידה על הקשר של אמה עם אחיה אבשלום כעל קשר חם ואוהב של אחים קרובים (עדויות לכך ישנן למצוא בחליפת המכתבים ביניהם לאורך כל השנים[12]), ועל כן נראה כי פיינברג נקרע בין הסטריאוטיפ הנשי המקובל באותה עת לבין אחותו, אמו ונשים אחרות שהקיפו אותו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דוד תדהר (עורך), "פאניה (שרה פייעה) פינברג (בלקינד)", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 418; פאני בלקינד פיינברג באתר "אלבום המשפחות – עדת ראשון-לציון".
  2. ^ דוד תדהר (עורך), "מאיר בלקינד", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1159; מאיר בלקינד באתר "אלבום המשפחות – עדת ראשון-לציון".
  3. ^ 3.0 3.1 תמר אשל בראיון לתמר שטרן, פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה, ירושלים, 19.3.2013.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 נילי אריה-ספיר, "עיצובם של תרבות וחינוך עירוניים: סיפורי טקסים וחגיגות בתל אביב בשנותיה הראשונות", דור לדור כו (תשס"ו 2006), 192.
  5. ^ צילה (שוהם) פיינברג באתר "אלבום המשפחות – עדת ראשון-לציון".
  6. ^ דוד שוהם באתר "אלבום המשפחות – עדת ראשון-לציון"; אורי דרומיאצולה משרתת בנוסח ישראלי: דוד שוהם, לוחם, בנקאי, פילנתרופ, 1923-2005, באתר הארץ, 10 באוגוסט 2005.
  7. ^ נחנכה אנדרטה לזכר א. פיינברג, דבר, 21 בינואר 1957.
  8. ^ בילי מלמן, "מן השוליים אל ההיסטוריה של היישוב: מיגדר וארץ ישראליות (1890–1920)", ציון סב,ג (תשנ"ז), 243–278.[דרושה הבהרה].
  9. ^ קורים דברים | מועדון צילה שוהם, מעריב, טור 3, 22 בינואר 1986.
  10. ^ שם,[דרושה הבהרה]
  11. ^ בילי מלמן, מן השוליים אל ההיסטוריה של היישוב: מיגדר וארץ ישראליות (1920-1890), ציון רבעון לחקר תולדות ישראל, תשנ"ז, עמ' 278-243.
  12. ^ מוזיאון החאן.[דרושה הבהרה]

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מאיר בֶּלְקִינְד
(חלוץ הוראת העברית)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
משה פיינברג
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יהושע חנקין
(גואל אדמות העמק)
 
אולגה חנקין (בלקינד)
(מנשות העלייה הראשונה, מיילדת)
 
שמשון בֶּלְקִינְד
 
ישראל בֶּלְקִינְד
(מייסד תנועת הביל"ויים וממייסדי גדרה)
 
סוניה (אלכסנדרה) בלקינד
(רופאת הנשים הראשונה בארץ ישראל)
 
 
 
 
 
פאני פיינברג (בלקינד)
 
ישראל ("לוליק") פיינברג
(ממייסדי ראשון לציון, חדרה ותל אביב)
 
 
 
 
 
יוסף פיינברג
(ממייסדי ראשון לציון)
 
ברתה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
איתן בלקינד
(איש ניל"י)
 
נעמן בלקינד
(איש ניל"י)
 
רעיה בלקינד
 
נחום וילבוש
(ממייסדי בית החרושת "שמן")
 
שושנה
 
אבשלום פיינברג
(מייסד ניל"י)
 
צילה פיינברג שוהם
 
זאב שוהם
 
דורה בלוך
(נרצחה כחטופה באנטבה)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עוזי בלקינד
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
דניאל בלוך
(עיתונאי ועורך)