ערך מומלץ

צילום מורכב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
צילום מורכב של שלוש אחיות; למעלה ולמטה מצולמות האחיות מהחזית ובפרופיל; במרכז - שני תצלומים "ממוצעים" של סדרות התצלומים. "התצלום הממוצע" נוצר על ידי צילום האחד על גבי השני של כל אחד מהפורטרטים הבודדים. גולטון האמין שכך יוכל לחשוף את תווי הפנים מאפיינים של הטיפוסים אותם חקר
שני תצלומי זיהוי של סר פרנסיס גלטון (1822-1911) על פי שיטת הזיהוי של אלפונס ברטיון, אותם קיבל גלטון בעת ביקור במעבדתו של ברטיון בפריז בשנת 1893

צילום מורכבאנגלית: composite photograph) או פורטרט מורכב הוא שיטת צילום שפותח בשנות השמונים של המאה ה-19 על ידי המדען האנגלי, בן התקופה הוויקטוריאנית ואבי תורת האאוגניקה, סר פרנסיס גולטון, לשם יצירת ממוצע ויזואלי של טיפוסים אנושיים.

הדימוי המורכב שהופק בדרך זו חשף, כביכול, מאפיינים פיזיים גנטיים, או "סימפטומים" חיצוניים של ביולוגיה פנימית. באמצעות הידע החדש ששאף להפיק מאותן "סטטיסטיקות תמונתיות", או "דימויים גנריים", כפי שכינה אותם, ניסה גולטון לסווג ולדרג את האוכלוסייה על פי גזעה, ולהביא להשבחת הגזעים החזקים ולריסון התרבותם של הגזעים החלשים. שיטתו היא ביטוי קיצוני לתפיסה פוזיטיביסטית של הצילום ככלי מדעי, ולתפיסת הפיזיונומיה - קריאת מאפייני אופי דרך סיווג תווי הפנים והראש - כדיסציפלינה מדעית.

מחקרי הצילום של גולטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולטון עסק בניסויים בצילום במשך שלושים שנה, בין 1877 ולפחות עד-1906, אז פרסם בעיתון Nature בקשה מצלמים מקצוענים וחובבים שישלחו לו תצלומי פורטרט מיותרים שלהם.[1] עם זאת, שיא עיסוקו בתחום היה בשנים 1877 ועד 1888. גולטון החל לעסוק בצילום מורכב במסגרת מחקריו בפסיכולוגיה, מתוך חיפוש אחר מתודה לבחינת השאלה האם פיזיונומיה היא מדד לנפש, ובפרט, האם ישנה התאמה בין תווי הפנים לתכונות נפשיות. הרצאתו הראשונה בתחום נערכה בקיץ 1877, בפני אגף האנתרופולוגיה של אגודת המדעים הבריטית. בהרצאה, שהוזמנה ברגע האחרון, חשף גולטון את מחקריו החדשים בניסיון למצוא דרך מדעית מדויקת לבחינת קבוצת אנשים "הדומה דיה במאפייניה הנפשיים או בפיזיונומיה שלה, או בשניהם, כך שניתן יהיה לסווג אותה".[2] במסגרת מחקרים אלו החל לערוך ניסויים גם בצילום מורכב.

משיכתו של גולטון לצילום הייתה קשורה להיותו המצאה מכנית המאפשרת כר נוח לניסויים, ובמיוחד לניסויי מדידה, שכן האמין שמדידה עומדת בבסיס המדע. הצילום היה עבורו כלי אנליטי, ולא כלי תיאורי או תיעודי. דרך השילוב של אופטיקה וסטטיסטיקה ביקש גולטון לבסס את העדות הצילומית הפרטנית והספציפית בתוך מתודות סטטיסטיות אבסטרקטיות יותר.

גולטון השתמש בצילום ככלי מדידה בתחומים שונים (כגון חישובי שטחים ומרחקים גאוגרפיים), אך הנושא המרכזי שבו עסק היה הצילום המורכב.

שיטת הצילום של גולטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרשים של מרכיבי מצלמת הרפרודוקציה הנדרשת ליצירת תצלומים מורכבים

את הרעיון ליצירת הרכבים תמונתיים שאב גולטון מהרברט ספנסר, שהציע כבר בשנת 1848 (במאמר שלא פורסם) ליצור הרכבים של שרטוטים פרנולוגיים של ראשי-אדם. גולטון פיתח מספר טכניקות להרכבת תצלומי פנים של אנשים שונים בעלי מאפיינים משותפים. בתחילה כללו שיטותיו הצבה של שני פורטרטים שונים במכשיר הסטראוסקופ, כך שבעת הצפייה כל עין רואה פורטרט אחר, ושני הדיוקנאות מתמזגים לכדי מראה אחד. שיטה אחרת התבססה על מתקן מראות שהמציא, שבו נצפות בו זמנית השתקפויות של שישה פורטרטים שונים, זו על גבי זו. גולטון גם ניסה להקרין כמה פורטרטים דרך מספר פנסי קסם ולרכז את ההיטלים המוקרנים זה על גבי זה ליצירת פורטרט מורכב.

השיטה המוצלחת ביותר של גולטון פעלה בעזרת מנגנון צילום רפרודוקציות שהמציא, שבו מצלמה צילמה ברציפות, על אותו לוח צילום, בזה אחר זה, מספר פורטרטים: המצלמה הוצבה מול מקרן, שבו הוצב תשליל של פורטרט שצולם קודם לכן. גולטון צילם בעזרת המתקן כמה וכמה פורטרטים על גבי אותו לוח צילום; הוא חשף שוב ושוב את אותו לוח צילום, אך בכל פעם לפורטרט אחר שהונח במקרן. כל פורטרט קיבל חלק זהה מתוך זמן החשיפה הכולל (כך לדוגמה, אם הצילום הורכב מתריסר פורטרטים, אזי כל פורטרט נחשף לאחד חלקי שנים-עשר מזמן החשיפה הכולל). כך, בעזרת חשיפות כפולות, משולשות ומרובעות, יכול היה לצלם זה על גבי זה מספר רב של פורטרטים שונים, ולהגיע להרכבים של עשרות ואף מאות פרצופים, שהפכו בתהליך זה לתצלום אחד.

כדי שהשיטה תעבוד, טען, חיוני שכל הפורטרטים יצולמו באותו האופן (היינו, מיקום זהה במסגרת, חדות זהה, יחס הגדלה אחיד, רקע קבוע, קנה מידה קבוע, תאורה אחידה, וכדומה). תצלום של שלוש אחיות שצילם גולטון מדגים כיצד שלושה תצלומים סטנדרטיים מהחזית ובפרופיל של כל אחת מהאחיות יכול להיות מאוחד לכדי פורטרט מורכב אחד, שתווי פניו משותפים לכל האחיות גם יחד, ועם זאת, אין הוא זהה לאף אחת מהן בנפרד.

"האדם הממוצע" והפורטרט המורכב[עריכת קוד מקור | עריכה]

"עקומת פעמון" שמראה התפלגות נורמלית מסביב לממוצע (ציר הסימטריה). "האדם הממוצע" הוא זה שמידותיו מותאמות לממוצע של אותה מידה. בעזרת הצילום המורכב ניסה גולטון לצלם פורטרט של "האדם הממוצע".

הצילום הומצא בתקופה שבה נוסו שיטות חדשות "לצפות", "להראות" ולאפיין את החברה, בעיקר באמצעים מתמטיים וסטטיסטיים. יישום הסטטיסטיקה על תופעות חברתיות איפשר, לכאורה, להגדיר את החברה במונחים מתמטיים. ה"צילום המורכב" של גולטון הוא אחד הניסיונות המוזרים והמסקרנים ליישום המחקר הסטטיסטי על החברה. ההיגיון שעמד בבסיס השיטה לקוח ממושג "האדם הממוצע" (l'homme moyen), שהמציא בשנת 1835 האסטרונום הבלגי ואחד מאבות הסוציולוגיה והסטטיסטיקה המודרנית, אדולף קטלה (Quetelet 1796-1874). "האדם הממוצע" הוא אדם היפותטי שנבנה מתוך סך נתונים חברתיים רחב, שכל אחת ממידותיו מותאמת לממוצע של אותה מידה במסגרת הקבוצה שלה הוא שייך. קטלה ייצג את "האדם הממוצע" בתבנית סטטיסטית דמוית "עקומת-פעמון", ששאל מתאוריות אסטרונומיות והסתברותיות לחישוב סטיות מהנורמה. החלק המרכזי בעקומה הוגדר כ"אזור הנורמליות", ואילו הסטיות התרכזו בקצות העקומה.

קטלה הניח ש"ככל שיגדל מספר הפרטים הנצפים, יימחקו המוזרויות האינדיבידואליות, בין אם הן פיזיות ובין אם הן מוסריות, וייוותר מראה ברור של העובדות הכלליות."[3] בעקבות זאת הסיק גולטון שאם יצלם על אותו לוח צילום פורטרטים רבים, האחד על-גבי השני, יופיעו בתצלום בסופו של דבר רק:

קווי המתאר החדים והכהים המשותפים למספר רב של רכיבים. הפרטים האינדיבידואליים במובהק, יוצאי הדופן, מותירים רושם מועט, אם בכלל. מאחר שהאחרונים ערוכים בהכרח משני צידי הממוצע, קווי המתאר של הצילום המורכב הם הממוצע של כל המרכיבים [...] הקו יהיה כהה יותר במרכז בכל פעם שלפורטרטים המרכיבים יש את אותם המאפיינים הכלליים [4]

גולטון הדגיש את החידוש שבטכניקה שלו, בהשוואה ל"אדם הממוצע" של קטלה:

תהליך...הסטטיסטיקה התמונתית מתאים ליצירת דימויים גנריים של בני אדם, בדומה לאלו שהתווה קטלה בכלליות בעזרת שיטות מספריות סטטיסטיות רגילות, שאותן תיאר בעבודתו Anthropométrie... בתהליך [הצילום] המורכב אנו משיגים תמונה ולא רק תוואי כללי [5]


אי לכך, דימויים אלו היו אמורים להיות מופע אופטי טהור של אותו "אדם ממוצע".[6]

"האדם הממוצע" של קטלה הוא פיקציה סטטיסטית שיצרה אידיאל – אידיאל של איזון ובריאות חברתיים, שביחס אליו ניתן למדוד כל פרט באוכלוסייה. הפורטרט המורכב של גולטון הוא ניסיון לאייר את אותה ישות ממוצעת מופשטת, ולשוות לה דמות. הפורטרטים המורכבים שיצר הם פיקציה סטטיסטית ואינם ישות ממשית, אך גם ביחס אליהם ניתן למדוד ולהשוות תווי פנים של פרטים באוכלוסייה, וכך לבחון עד כמה הם סוטים (כלפי מטה או כלפי מעלה) מהנורמה.

יישומי הצילום המורכב[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמונה סוגי תצלומים מורכבים; הרכבים של שישה בני משפחה, של פושעים, של חולי שחפת, של קצינים וחיילים וכן הרכב של מטבעות עם צדודית של אלכסנדר מוקדון. מתוך ספרו של גולטון: "Inquiries into Human Faculty" מ-1883
הרכבי פורטרטים של יהודים שבנה גולטון במטרה להגיע לפורטרט הממוצע של "הטיפוס היהודי". דימוי זה נתפס על ידו כאחד מהצלחותיו הגדולות ביותר של הצילום המורכב.

גולטון ייעד לשיטת הצילום המורכב מספר יישומים. הוא טען שניתן להשתמש בטכניקה זו כדי:

  • ליצור דימויים טיפוסיים של גזעים אנושיים שונים;
  • לחקור טיפוס מובחן במובהק בתוך גזע מסוים, למשל, פושעים או חולי שחפת;
  • ליצור פורטרטים מורכבים של אותו אדם, במטרה לתפוס את מראהו האידיאלי, מעבר להבעה רגעית אחת;
  • ליצור הרכבי פורטרטים של אנשי מעלה בהיסטוריה (מתוך ציורים, פסלים ומטבעות);
  • ליצור הרכבים של בני משפחה אחת, במטרה ליצור "טיפוסי משפחה" שיעזרו במציאת זיווגים נכונים ויאפשרו לחזות את מראה הצאצאים.

הצילום המורכב והשבחת הגזע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודתו המדעית של גולטון, ובכלל זה מחקריו בסטטיסטיקה וניסוייו בתצלומים מורכבים, כרוכים בעניין שלו בתורשה ובהשבחה גזעית כמנוף לשיפור החברה. גולטון, אבי תורת האאוגניקה ובן דודו של צ'ארלס דרווין, קרא לאנושות לקחת אחריות על האבולוציה של המין האנושי דרך הזדווגות סלקטיבית ופיקוח על הרכב התורשה באוכלוסייה. בעזרת חוקי הפיזיונומיה האמין גולטון כי ניתן לסווג את האוכלוסייה, לברור את המוצלחים ולסמן את ה"פגומים". הצילום הרגיל, טען גולטון, מוגבל למקרה הפרטי ואינו מצליח לתרום להכרת הטיפוסי:

ההבדלים הפיזיונומיים בין אנשים שונים הם כה קטנים ורבים, עד כי לא ניתן למדוד ולהשוות אותם זה לזה, ולחשוף באמצעים סטטיסטיים רגילים את הפיזיונומיה של גזע. הדרך הרגילה היא לברור פרטים שנחשבים למייצגים של הטיפוס, ולצלם אותם; ואולם, אין לבטוח בשיטה זו, משום שהשיפוט עצמו שגוי. הוא מושפע ממאפיינים יוצאי דופן וגרוטסקיים יותר מאשר מאלו הרגילים, והפורטרט שאמור להיות טיפוסי הופך לקריקטורה [7]

הצילום המורכב, מאידך, נועד לסייע באיתור הגזעים והקבוצות הנכונים להשבחה, ובו בזמן לאתר את אלו שיש להגביל את התרבותם. לשם כך יצר גולטון תצלומים מורכבים רבים ממטבעות ומדליות שבהן נראו אנשי שם מיוון העתיקה, משום שהניח שהיוונים היו הגזע האנושי המשובח ביותר בהיסטוריה; ביחס למאפייני הפנים הטיפוסיים שלהם, התכוון לבדוק ולדרג את האוכלוסייה של זמנו. בנוסף יצר גולטון הרכבים של קצינים, מהנדסים ושופטים, משום שנתפסו על ידו כקבוצות איכותיות שמספקות "רמז בנוגע לכיוון שבו ניתן להשביח בקלות את המאגר הגזעי האנגלי".[8] כמו כן יצר גולטון "טיפוסי-משפחה" באמצעות צילום פורטרטים של כמה בני משפחה יחדיו (ראו, למשל, את תצלום האחיות למעלה), במטרה לחזות מראש את החזות הפיזית של צאצאים מנישואים אפשריים, וכן כדי ליצור "מאגרים גזעיים טהורים", שיעזרו בעריכת סלקציה של זיווגים נכונים לשם השבחת הגזע. מן הצד השני יצר גולטון הרכבים של חולים, פושעים ובני גזעים נחותים יותר, שסיכנו, לדעתו, את התפתחות החברה.

גולטון חשב שהגיע לתוצאות הברורות והמוצלחות ביותר כשצילם בני גזעים שונים, או בני אדם בעלי רקע אתני דומה, בעיקר בסדרת פורטרטים מורכבים של יהודים. קרל פירסון, תלמידו של גולטון והביוגרף שלו, מסביר "הצלחה" זו בכך שהתבססה על מרכיבים בעלי דמיון פיזיונומי רב, בעוד שהרכבי הפושעים שלו התבססו על מאפיינים פסיכולוגיים ומנטליים משותפים, ופחות על מראה חיצוני:

כולנו מכירים את הנער היהודי, והפורטרט של גולטון מביא אותו לפנינו בצורה אליה רק יצירת אמנות גדולה יכולה להשתוות - אך רק כמעט, שכן האמן יכול ליצור אידאל על סמך מודל אחד בלבד [9]

רעיון השבחת הגזע של גולטון אומץ במהירות במדינות שונות והגיע לשיאו הטראגי בשואה, עם המאמץ להשמיד את "הלא-כשירים" וה"נחותים" מבחינה גזעית. גם הרעיונות שעמדו בבסיס מחקרי הצילום של גולטון, שהפיקו ראייה חדשה וגזענית במהותה של החברה - החיבור בין הספירה המדעית והאמנותית; הזיקה בין מראה חיצוני ומהות פנימית; המחשבה שניתן למדוד כל פן באדם ולכמת אותו לנתונים אובייקטיביים מוחלטים - זכו לפיתוחים שונים, אומצו מאוחר יותר על ידי הנאצים, ומצאו את דרכם לתורת הגזע שפתחו.[10] עם זאת, גולטון לא קרא להשמדת עם, או לרצח ה"בלתי כשירים", וחשב שניתן לשפר, בתהליך של השבחה, גם גזעים נחותים.

קרימינולוגיה: המרדף אחר "טיפוס הפושע"[עריכת קוד מקור | עריכה]

צילום מורכב של פושעים המראה את "המאפיינים הדומיננטיים של גברים שהורשעו בגניבה (ללא אלימות)". בעזרת "הפורטרט המורכב" שלו, ניסה גולטון לבנות הופעה אופטית טהורה של "טיפוס הפושע"[11]

גולטון ניסה ליישם את שיטת הצילום המורכב במחקריו בקרימינולוגיה. הקבוצה הראשונה שבחן בעזרת הצילום המורכב, הייתה של "פושעים אנגליים שהורשעו לתקופת מאסר ארוכה עם עבודת פרך בגין פשעים אכזריים".[12] מחקר זה נבע מניסיונותיו לאפיין את הקלסתרון הפסיכולוגי והביולוגי של "טיפוס הפושע" או "הפושע האידיאלי". גולטון האמין שישנן קבוצות בעלות מאפיינים מנטליים וביולוגיים מובחנים, כמו פושעים, והניח, במסגרת הפרדיגמה של הפיזיונומיה והפרנולוגיה, כי הבדלים אלו יכולים להיות נראים לעין, שכן ישנו שוויון ערך בין תכונות פיזיות ומנטאליות. מבחינתו של גולטון היוו הפושעים קבוצה מובחנת שמאפייניה המנטאליים היו שונים מאלו של הבורגני שומר החוק ועתה לא נותר אלא להוכיח כי היא גם מובחנת כקבוצה בהופעתה החיצונית. לשם כך אסף פורטרטים של פושעים שחולקו בהתאם לסוג הפשע (רוצחים, גנבים, עברייני מין), מתוך מטרה לחלץ מאפיינים פיזיים המבחינים כל סוג של פשיעה ולהשוות בינם לבין פורטרטים של שומרי חוק.[13]

יש להדגיש כי גולטון לא היה הראשון שהשתמש במצלמה בניסיון לאתר ולתפוס פושעים. תצלומי פושעים הופיעו כבר בעשור הראשון של הצילום (שנות הארבעים של המאה ה-19), ואף הפורטרטים שבהם השתמש גולטון נלקחו בחלקם מארכיון מנהלת בתי הסוהר. גולטון הכיר מקרוב את שיטת הברטיונז' שפיתח בצרפת אלפונס ברטיון, שניסחה את תצלום הזהות הסטנדרטי של עצורים ואסירים. הסטנדרטיזציה של תצלום הזהות היית החשובה ליישום שיטת הצילום המורכב כי היא קבעה פרוטוקול אחיד מבחינת תאורה, עדשות, מרחק, יחס הקטנה, זווית צילום ועוד, שהקלו על הרכבת התצלומים זה על זה בשיטה של גולטון. ואולם, שימושים משטרתיים במצלמה, נוסח הברטיונז', התמקדו בפרטים אינדיבידואליים, וניסו ללכוד פושעים ספציפיים, ואילו גולטון ניסה לצלם את דמותו הממוצעת וההיפותטית של "טיפוס הפושע"..[14] גולטון, כמו ברטיון, שילב את תצלומיו במסגרת סטטיסטית, כאמור בעיקר ביחס למושג ״האדם הממוצע״ ולעקומת הפעמון. אך בשונה מברטיון, שיצר ארון תיקיות משרדי שמכיל ארכיון של כרטיסיות זהות שסודרו לפי חוקי ההתפלגות מהממוצע שעקומת הפעמון חושפת, תצלומי הפורטרט המורכבים של גולטון מכילים את עקומת הפעמון בעצמם.[15] כפי שניסח זאת אלן סקולה במחקרו על גולטון, הפורטרט המורכב הוא ״עקומת הפעמון שלבשה פנים אנושיות״.[16] בנוסף, המידע שהפיקה שיטת הזיהוי של ברטיון לא הייתה נגישה לראייה בלתי אמצעית; ברטיון פיתח שיטה בה הזהות של העבריין אינה נגזרת ממידת דמיונו לתצלום הפורטרט שלו (כפי שהוא נראה לעין של צופה לא מיומן) אלא נגזרה משיטת המדידות והתיוק שהוא פיתח. לשיטתו, רק שוטר מיומן היה מסוגל לתרגם את המידע הלא נראה שמוכל בארכיון ולהופכו לבסוף למידע נראה - תצלום של העבריין המבוקש. לעומת זאת, הצילום המורכב של גולטון פעל בכיוון ההפוך, משום שהוא השתמש במידע נגיש לראייה - תצלומי פנים של עבריינים - במטרה לתאר אובייקטים בלתי ניתנים לראייה (המראה של "הפושע הממוצע").[17]

ניסיונו של גולטון לצלם את "טיפוס הפושע" לא הניב תוצאות חד משמעיות; הפורטרטים שיצר לא הסגירו תווי פנים מאפיינים ברורים. בכנס שבו הציג את הפורטרטים המורכבים שלו, טען גולטון כי הפנים האינדיבידואליות של הפושעים אכן מראות אכזריות, אך באופנים שונים, ובעת ההרכבה סימני הרשע יוצאי הדופן טושטשו ונעלמו, והותירו בדימוי רק את המאפיינים האנושיים הבסיסיים המשותפים לכל. הסברו זכה לביקורת מצד המשתתפים, שטענו כי הוא מכסה על העובדה שאין בנמצא מראה פיזי מובחן לפושעים.

צילום מורכב ואמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולטון טוען שהפורטרטים המורכבים שלו אינם רק שימושיים עבור המדע, אלא הם גם יפים, ולעיתים אף טען שיש להם איכויות אומנותיות, בשל המראה המטושטש שנוצר מחיבור של פורטרטים רבים. כך, למשל, כתב על פורטרט מורכב של ילדים: ״הם היו ילדים להורים עניים, יצורים קטנים ומלוכלכים באופן אינדיבידואלי, אך יפים באופן נפלא, אני חושב, ב[תמונות] המורכבות האלו״[18]; וכן: ״כל [הפורטרטים] המורכבים נראים טוב יותר מאשר מרכיביהם, משום שהפורטרט הממוצע של אנשים רבים חופשי מכל האי סדירויות שפוגמות כך או אחרת במראה של כל אחד מהם״[19]; ובמקום אחר: "[הפורטרטים המורכבים] מסוגלים לכונן בסיס לעבודת אמנות מסדר גבוה ביותר".[20]

גולטון נע בטיעוניו בין הגדרת הפורטרטים המורכבים כ"יפים", "אידיאליים" ו"אמנותיים" ונסמך בטעוניו אלו על דיון נרחב שנערך במחצית השנייה של המאה ה-19 באנגליה בנוגע לאיכויות באמנותיות של תצלומים (וגם ציורים) מעט מטושטשים (כגון אלו של ג'וליה מרגרט קמרון) לעומת התצלומים החדים מאוד, שהם מקצועיים ושימושיים יותר. הטשטוש נתפס לא אחת על ידי מבקרי אמנות וצלמים כ״אמנותי״ יותר, משום שהוא מאפשר לתמונה להתנתק מהפרט הספציפי שניצב מול העדשה, על גודש הפרטים שלו, ולהפוך ל״אידיאלי״ ו״טיפוסי״ (כשם שציירים עושים כשהם מציירים דמות טיפוסית).

שימושים נוספים בצילום מורכב[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלושה פריימים המציגים תהליך "מורפינג" מתמונתו של ג'ורג' ווקר בוש לתמונתו של ארנולד שוורצנגר. ניתן לראות בבירור את נקודת הביניים בין שתי התמונות.

שיטת הצילום המורכב של גולטון נפוצה מיד עם פרסומה ב-1878 ואף קנתה לה תומכים וממשיכי דרך בשלושת העשורים הבאים. השפעתה ניכרה בעיקר במקומות שבהם שלטה תפיסה חברתית דטרמיניסטית-ביולוגיסטית, שלפיה תכונות האופי והמבנה הפסיכולוגי של הפרט הן תוצר גנטי תורשתי, ולא תוצאה של גורמים סביבתיים וחברתיים (כלומר, אדם הוא פושע לא בגלל הרקע החברתי שלו, מצבו הכלכלי, תנאי העסקתו וכדומה, אלא משום שנולד עם נטייה תורשתית לפשע).

תצלומים מורכבים של גולגולות פושעים הופיע בספרו של צ'זארה לומברוזו, "האדם הפושע" (באיטלקית: L'uomo delinquente) מ-1896; כריכת מחקרו של הבלוק אליס (Havelock Ellis), "הפושע" (The Criminal) מ-1890, עוטרה בתצלום שהורכב מפורטרטים של מספר פושעים. ארתור בטו (Batut) יצר תצלומים מורכבים של בני משפחה החל משנת 1880 ועד לתחילת המאה ה-20 כדי ליצור "טיפוסי-משפחה", לחשוף את מראה פניהם האופייני של קבוצות אוכלוסייה, לדמות את מראם המשוער של בני משפחה עתידיים ולנסות להבין מדוע נשים ממחוזות מסוימים של צרפת יפות יותר מאחיותיהן במחוזות אחרים.[21]

גם במאה ה-20 ניתן למצוא שימושים אמנותיים ומשטרתיים בשיטות השאובות בבסיסן על הצילום המורכב של גולטון; הצלם לואיס היין יצר הרכבים של ילדים פועלים בשנת 1913 במטרה לאתר את השפעת תנאי העבודה הקשים על הילדים הצעירים; בשלהי המאה ה-20 השתמשה האמנית ננסי בורסון (אנ') בתצלומי פורטרט מורכבים דיגיטלית כדי להעלות שאלות על מוסכמות היופי הנשי או אפליה חברתית[22]. בורסון אף השתמשה בשיטת ההרכבים הדיגיטליים שיצרה כדי לסייע למשטרה באיתור ילדים נעדרים.[23] לודוויג ויטגנשטיין פתח את "הרצאה על האתיקה" שלו (1929) בהתייחסות לצילומים המורכבים של גולטון, כאנלוגיה לניסיון להגדיר באופן כללי את האתיקה על פי סדרה של הגדרות מקורבות.

הרכבים מיוצרי מחשב הפכו גם לצורת בידור: טכנולוגיית המורפינג מאפשרת לשלב ולמזג פורטרטים, ולהראות אדם אשר הופך לאדם אחר. בתאי "פוטו-מורפוזיס" מחשב משלב את תווי פניהם של שני אנשים כדי ליצור את הילד הווירטואלי שלהם. דימויים מורכבים מסוגים שונים, "תצלומי התאמה", משמשים באופן רגיל את המשטרה בניסיונה לזהות פושעים, והם מבוססים על סיווג תווי פנים בהתאם לטיפוסים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתבים מאת גולטון בנושא צילום מורכב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Galton, Francis, 1878. 'Composite portraits made by combining those of many different persons into a single figure.' Nature 18 : 97-100
  • Galton, 1879. "Composite Portraits", Journal of the Anthropological Institute Vol. VIII: 132-144
  • Galton, 1879. 'Composite portraits made by combining those of many different persons into a single figure.', Journal of the Anthropological Institute 8 : 132--48
  • Galton, 1879. 'Generic images.', Nineteenth Century 6 (July) : 157-69
  • Galton, 1879. Combined Portraits, and the Combination of Sense Impressions Generally, Proceedings of the Birmingham Philosophical Society 2 : 26-29
  • Galton, 1881. 'Composite portraiture.' Photographic Journal 15 (June 24): 140-6
  • Galton, 1881. 'Composite portraiture.' Photographic News 25 (July 8): 316-17
  • Galton, 1881. 'Composite portraiture.' Photographic News 25 (July 15): 332-33
  • Galton, 1888. "Composite Portraiture: A Communication from Francis Galton." Photographic News 32 (April 27): 237
  • Galton, 1886. "Exhibition of Composite Photographs of Skulls." Journal of the Anthropological Institute 15: 390-91.
  • Galton, 1882. An inquiry into the physiognomy of phthisis by the method of "composite portraiture".[With F. A. Mahomed], Guy's Hospital Reports 25 (February) : 475-493
  • Galton, 1882. "The Physiognomy of Consumption", Nature 26 (February 3) : 389
  • Galton, 1898. 'Photographic measurement of horses and other animals.', Nature 57 : 230-2
  • Galton, 1900. 'Analytical photography.', Photographic Journal 25 : 135-8
  • Galton, 1886. "Note on Jacobs - Jewish Composite Portraits." Journal of the Anthropological Institute 15: 62

כתבים על תצלומיו המורכבים של גולטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Ellenbogen, Josh, 2012. Reasoned and Unreasoned Images: The Photography of Bertillon, Galton, and Marey, Pennsylvania: The Pennsylvania State University Press.
  • Pearson, Karl, 1924. The Life, Letters and Labors of Francis Galton, Cambridge: Cambridge University Press, Chapter 12.
  • Ryan, James R., 1997. Picturing Empire: Photography and the Visualisation of the British Empire, London: Reaktion Books.
  • Sekula, Allan, 1989. "The Body and the Archive" in The contest of Meaning, Ed. Richard Bolton, The MIT Press.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Josh Ellenbogen, 2012. Reasoned and Unreasoned Images: The Photography of Bertillon, Galton, and Marey, p. 112
  2. ^ Francis Galton, "Section D-Biology, Department of Anthropology." Nature 16 (August 23, 1877): 344-45. Quoted in Ellenbogen, 2012. Reasoned and Unreasoned Images, p. 112-3
  3. ^ A. Quetelet, A Treatise on Man and the Development of His Faculties, p.6. as quoted in: Allan Sekula, 1989. "The Body and the Archive", in The contest of Meaning, Ed. Richard Bolton, The MIT Press, p. 354 .
  4. ^ Galton, 1878. "Composite Portraits", Journal of the Anthropological Institute, Vol. VIII, p.134
  5. ^ Francis Galton, "Generic Images", Nineteenth Century 6:29 (July 1879), p. 162. as quoted in: A. Sekula, Ibid., p. 368
  6. ^ Sekula, 1989. "The Body and the Archive", p. 353
  7. ^ Galton, 1883. Inquiries into Human Faculty, London: Macmillan p. 5-6. as quoted in: A. Sekula, Ibid., p. 367
  8. ^ Galton, Inquiries, p. 14, Ibid., p. 369
  9. ^ Pearson, 1924. The Life, Letters and Labors of Francis Galton, Ibid., p. 293
  10. ^ Michelle Henning, 2004. "The Subject as Object: Photography and the human body", in: Photography: A Critical Introduction, ‏(3rd edition), Liz Wells (Ed.), London & N.Y.: Routledge, p. 167
  11. ^ Sekula, Allan, 1989. "The Body and the Archive" in The contest of Meaning, Ed. Richard Bolton, The MIT Press, p.353
  12. ^ K. Pearson, 1924. The Life, Letters and Labors of Francis Galton, Cambridge: Cambridge University Press, p. 230
  13. ^ (ד"ר) ורד מימון, ה"ארכיון" ו"המונטאז'" - שני מודלים להבנת מעמדו האפיסטמולוגי של הצילום בסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים, חיבור לקראת קבלת תואר "מוסמך אוניברסיטה למדעי הרוח", בהנחיית פרופ' משה צוקרמן, הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת תל אביב, ינואר 1997, עמ' 52 (לא פורסם)
  14. ^ Sekula, Allan, 1989. "The Body and the Archive", p. 353
  15. ^ Ellenbogen, 2012, p.123
  16. ^ Sekula, 1989. p.
  17. ^ Ellenbogen, 2012, P. 108
  18. ^ Galton, "Photographic Composites," Photographic News 29 (April 17, 1885): 243, as quoted in J. Ellenbogen, 2012, p. 129
  19. ^ Galton, "Composite Portraits Made by Combining Those of Many Different Persons into a Single Figure," Nature 18 (May 23, 1878): 98 as quoted in Ibid., p. 129
  20. ^ Galton, "Composite Portraiture," Photographic Journal 15 (June 24, 1881): 145, as quoted in Ibid., 129
  21. ^ Hamilton, Peter & Hargreaves, Roger, 2001. The Beautiful and the Damned: The Creation of Identity in Nineteenth Century Photography, Lund Humphries & National Portrait Gallery, London, p. 75
  22. ^ Nancy Burson, Nancy Burson (בAmerican English)
  23. ^ Michelle Henning, 2004. "The Subject as Object: Photography and the human body", in: Photography: A Critical Introduction, (3rd edition), Liz Wells (Ed.), London & N.Y.: Routledge, p. 168


ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg