צינור הנפט כירכוכ–חיפה
 | |
| צינור הנפט כירכוכ-חיפה, קצה הקו בחוף חיפה, 1938 | |
| סוג | צינור נפט |
|---|---|
| מדינות | עיראק, ירדן, ישראל |
| מוצא | כירכוכ, עיראק |
| יעד | חיפה, ישראל |
| עובר דרך | עיראק, ירדן, ארץ ישראל |
| אורך | 942 ק"מ |
| קוטר | 8-12 אינץ' |
| תחנות שאיבה | 8 |
| תוחלת חיים | 13 שנים |
| כיוון זרימה | ממזרח-למערב |
| תאריך הפעלה | 1935 |
 תחנות השאיבה והעברת הנפט סומנו באות H המסמלת את חיפה ולידן הקימו הבריטים שדות תעופה | |
צינור הנפט כירכוכ–חיפה (נקרא גם: צינור הנפט מוסול–חיפה; באנגלית: Mosul-Haifa oil pipeline) היה צינור באורך 942 קילומטר שהוביל נפט גולמי משדות הנפט שבכירכוכ בעיראק דרך ירדן לחיפה. הנפט עבר בצינור במשך 10 ימים מתחילתו ועד סופו, וכשהגיע לחיפה זוקק בבתי הזיקוק בחיפה, נאגר במכלים, ומהם הוזרם למכליות שהובילו אותו לאירופה. הצינור החל לפעול בשנת 1935, בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, והפסיק לפעול בשנת 1949, לאחר שממשלת עיראק סירבה לאפשר העברת נפט דרכו לישראל.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרקע להקמת הצינור
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-31 בינואר 1911 נוסדה חברה בריטית-גרמנית משותפת בשם "חברת אפריקה והמזרח לזכיינות בע"מ" ("African and Eastern Concession Ltd"), שבאוקטובר 1912 שינתה את שמה ל"חברת הנפט הטורקית בע"מ" (Turkish Petroleum Company), במטרה לקבל זיכיון לחיפושי נפט ברחבי המזרח התיכון, בעיקר במסופוטמיה[1]. בעלי החברה היו קבוצה של תאגידים אירופים. פעילות החברה הוקפאה בעקבות מלחמת העולם הראשונה ונפילת האימפריה העות'מאנית. החברה חזרה לפעילות ב-1925, לאחר שקיבלה זיכיון לחיפושי נפט ברוב שטחי עיראק ל-75 שנים, בתקופה שרוב המזרח התיכון ותוואי הצינור היה תחת שליטה או חסות בריטית[1]. תוך זמן קצר מצאה וקדחה מספר בארות נפט והחלה בהפקתו. בינואר 1929 שונה שמה של החברה ל"חברת הנפט העיראקית". במקביל החלה בתכנון מערכת צינורות להובלת הנפט לשווקי אירופה, שהיו שווקי היעד העיקריים לנפט באותה תקופה[1].
הקמת הצינור וחנוכתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקמת הצינור החלה במרץ 1932[2], יחד עם צינור נפט מקביל מכירכוכ לטריפולי שבלבנון, שהיה תחת המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון, זאת לבקשת השותפים הצרפתים בפרויקט[3]. הצינורות הונחו בסיוע של מהנדסים וציוד מארצות הברית[4] במסגרת העבודות הוקמו על ידי "חברת הנפט העיראקית" גם תשתיות נלוות, כולל: קווי טלפון וטלגרף מחיפה עד לבגדד[5][6] ושיקום וסלילת כבישים באזור[7]. בעבודות ההקמה הועסקו אלפי פועלים, ורובם הסתיימו עד דצמבר 1933[8].
במהלך 1934 הוחל בהזרמה ניסיונית של נפט בצינור וחתימה על הסכמי מעבר עם ממשלת האזור, כולל ממשלת המנדט של ארץ ישראל, שקיבלה תשלום על העברת הנפט בשטחה[9]. בנוסף הוקמו נקודת שמירה לאורך תוואי הצינור[10].
טקס חניכת צינור הנפט נערך ב-22 בינואר 1935, בנוכחות הנציב העליון ארתור ווקופ[11].
בשנת 1938 החלו לפעול בתי הזיקוק בחיפה, על בסיס הנפט שהועבר בצינור[12]. באותה עת הוזרמו בצינור כ-200 אלף טון נפט בחודש[13]. בנוסף הוקם נמל נפט במתחם נמל חיפה, לאפשר העברת הנפט לייצוא ישירות למכליות[14].
במהלך מלחמת העולם השנייה סיפקו את צורכי הדלק של הצבא הבריטי והאמריקאי באגן הים התיכון.
הפסקת פעילותו וניסיונות לחידושו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסוף ימי המנדט הצינור היה יעד לפגיעה של האצ"ל[15].
עם הקמת מדינת ישראל במאי 1948 עוד זרם נפט בצינור[16][17], ו"חברת הנפט העיראקית" אף המשיכה להפעיל את בתי הזיקוק בחיפה, לאחר שממשלת ישראל הודיעה כי תכיר בזיכיון שהיה לה עם ממשלת המנדט, והחברה אף הודיעה כי תפעל להגדיל את התפוקה שלהם עבור מדינת ישראל[18][19]. בדצמבר 1948 הודיעה ממשלת עיראק כי תסכים להמשך הפעלת הצינור תמורת תשלום גבוהה יותר משקיבלה בעבר[20].
בפברואר 1949 פוצץ הצינור בשטח סוריה[21], והחל משא ומתן בניסיון לחדש את הזרמת הנפט ו"חברת הנפט העיראקית" הודיעה על חידוש חיפושי הנפט בנגב, באזור שדה הנפט חלץ[22][23]. בנוסף, "חברת הנפט העיראקית" המשיכה להפעיל את בתי הזיקוק בהוראת ממשלת ישראל, באמצעות נפט גולמי שהגיע מוונצואלה[24].
במהלך 1950 הפעילה ממשלת בריטניה לחץ על עיראק לחדש את הספקת הנפט בצינור, אך היא עמדה בסירובה[25]. הבריטים היו זקוקים לנפט עבור אספקתו לגוש השטרלינג, במטרה לשמור על יציבות המחירים בו[26]. בנוסף סירבה מצרים לאפשר מעבר של מכליות לבתי הזיקוק בחיפה, דרך תעלת סואץ, ולראשונה עלה הרעיון להקים צינור נפט מאילת-לחיפה[27].
קטע הצינור העובר ברמת יששכר משמש להובלת מי השקיה לשדות הקיבוצים שבאזור. הצינור נוקה, שופץ ומופעל על ידי חברת מקורות[דרוש מקור].
בפברואר 1959 חתמה ממשלת ישראל על הסכם לרכישת הנכסים של "חברת הנפט העיראקית" בישראל, כולל צינור הנפט ומיכלי אחסון[28].
במהלך מלחמת איראן–עיראק, בשנת 1984, החלו מגעים סודיים בין ממשלת ישראל וממשלת עיראק, בתיווך של ארצות הברית על חידוש פעילות הצינור; זאת עקב החשש שאיראן תצליח לנתק את שיווק הנפט העיראקי דרך המפרץ הפרסי ומצר הורמוז. בנובמבר 1984 החל משא ומתן, בסיוע איש העסקים הישראלי-שווייצרי ברוך רפפורט, שמונה על ידי ראש הממשלה שמעון פרס על פרטי ההסכם. לקראת סוף 1985 ישראל ועיראק היו קרובות להסכם, אך לבסוף החליטה עיראק לא לחתום עליו[29].
בשנת 2003, לאחר כיבוש עיראק על ידי ארצות הברית במלחמת עיראק, בדק שר התשתיות, יוסף פריצקי, על אפשרות הפעלתו מחדש של הצינור[30]. אוגוסט 2003 ביקשה ארצות הברית רשמית מישראל אפשרות לחידוש הצינור, כחלק ממאמץ לשיקום כלכלת עיראק[31]. בתגובה הודיעה טורקיה כי צינור נפט מעיראק לחיפה שיביא לפגיעה קשה בקשרי הכלכלה עם ישראל, עקב החשש שהצינור יפעל במקום צינור העובר מצפון עיראק ומוביל נפט לאירופה דרך נמל הנפט הטורקי דרטיול בים התיכון ליד גבול טורקיה-סוריה (התשלום שגובים הטורקים תמורת העברת הנפט העיראקי בארצם היה מקור הכנסה חשוב עבורם)[32].
מבנה הצינור
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצינור הוטמן באדמה בעומק של 75 ס"מ. הצינור היה עשוי פלדה, ולמניעת קורוזיה נעטף בביטומן ומעליו נייר אזבסט. 85% מהצינור היו בקוטר 12 אינץ' והנפט זרם בו בלחץ של 50 אטמוספירות, ו-15% מהצינור היו בקוטר של 10 אינץ' והנפט זרם בו בלחץ של 62 אטמוספירות. בקטע של 7.5 ק"מ שבו ירד הצינור מהגלעד לעמק הירדן היה קוטרו 8 אינץ' בלבד, כדי להאט את הזרימה בירידה התלולה.
כבר עם סיום הקמת הצינור הודיעה החברה על הקמת צינור שני במקביל לראשון, במטרה להגדיל את כושר ההולכה של המערכת[33]. אולם רק ב-1946 הוחל בהקמתו, במטרה להגדיל את התפוקה פי חמישה. הוא הונח כחלק ממערכת צינורת נפט שכללה גם קישור לאזור המפרץ הפרסי, שם היה זיכיון בלעדי לחברת עראמקו הסעודית, שהייתה בבעלות חברות מארצות הברית[34]. למרות פריצת מלחמת 1948 נמשכו העבודות על הצינור השני, בקוטר 16 אינץ', והושלמו באפריל 1948[35].
לאורך הצינור פעלו שמונה תחנות שאיבה שסומנו ממזרח למערב. התחנות מכירכוכ לח'דיתה סומנו באות K (כירכוכ) והתחנות מערבה יותר סומנו באות H (חיפה). התחנות בקטע המסתעף לטריפולי, סומנו באות T. להלן מיקום התחנות:
- K1 35°30′55″N 044°18′49″E / 35.51528°N 44.31361°E
- K2 34°54′47″N 043°24′50″E / 34.91306°N 43.41389°E
- K3 34°04′31″N 042°21′07″E / 34.07528°N 42.35194°E
- H1 33°47′23″N 041°27′37″E / 33.78972°N 41.46028°E
- H2 33°22′38″N 040°37′04″E / 33.37722°N 40.61778°E
- H3 34°04′30″N 042°21′07″E / 34.07500°N 42.35194°E
- H4 32°30′09″N 038°11′32″E / 32.50250°N 38.19222°E
- H5 32°10′32″N 037°07′36″E / 32.17556°N 37.12667°E
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
חנוכת צינור הנפט כירכוכ-חיפה, 7 בפברואר 1935, ארכיון AP
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1 2 3 ד"ר א. מרכוס, המבנה של חברת הנפט העיראקית, הארץ, 1 באוגוסט 1934
- ↑ הנחת הצנורות תחל במארס, הארץ, 11 בדצמבר 1931
- ↑ חברת הנפט העיראקית יכולה לספק נפט לאנגליה ולצרפת במשך מאה שנה - פרטים על סידורי הצנור, דבר, 5 באפריל 1936
- ↑ מהנדסים מאמריקה לעבודת הצנורות, הארץ, 30 באוגוסט 1932
- ↑ הטלפון חיפה־־בגדאד, הארץ, 28 בנובמבר 1932
- ↑ קו מיוחד לטלפון ולטלגרף בעבר הירדן, הארץ, 22 במרץ 1937
- ↑ תקון כביש בין רבת עמון ובגדאד, הארץ, 1 באוקטובר 1935
- ↑ פיטורי מאות פועלים בעיראק ובעה'י, הארץ, 24 בדצמבר 1933
- ↑ אברהם בן אהרן, החוזה בין ממשלת א"י וחברת הנפט האנגלו־פרסית שמועות ועובדות, הארץ, 19 באוגוסט 1934
- ↑ להגנת צנורות הנפט, הארץ, 4 ביולי 1934
- ↑ חנוכת צנור הנפט העיראקי בחיפה, הארץ, 23 בינואר 1935
- ↑ בית־זיקוק לנפט ייבנה בחיפה השנה, הארץ, 7 באפריל 1938
- ↑ הנפט המוזרם מעיראק לחיפה, הארץ, 21 בספטמבר 1938
- ↑ במפעלי חברת הנפט העיראקית, הארץ, 8 בנובמבר 1937
- ↑ פעולות האצ"ל בחיפה ובסביבתה, באתר האצ"ל
- ↑ חברת הנפט העיראקית הבטיחה דלק ל־8 שבועות, הארץ, 20 במאי 1948
- ↑ סט"א, כיוון צנור הנפט בחיפה לא ישונה, הַבֹּקֶר, 16 ביוני 1948
חברת הנפט עושה פוליטיקה, דבר, 16 ביוני 1948 - ↑ אין בכוונת הממשלה לפגוע בזכיונות, קול העם, 29 ביולי 1948
- ↑ ג'ון קמחי, חודש יצור דלק נקי בבתי־הזיקוק בחיפה, הארץ, 23 ביולי 1948
פ. ברנשטיין: מתנהל משא ומתן על קניית כמויות גדולות של נפט גולמי, על המשמר, 29 ביולי 1948 - ↑ ש. גולדשמידט, עיראק הסכימה להזרמת נפט לחיפה בגלל המשבר הכספי העובר עליה, הַבֹּקֶר, 28 בדצמבר 1948
בקרוב תחודש הזרמת הנפט לחיפה, דבר, 15 בדצמבר 1948 - ↑ פוצץ צנור הנפט העיראקי בסוריה, קול העם, 23 בפברואר 1949
- ↑ חברת הנפט העיראקית מעוניינת בחיפוש נפט בנגב, דבר, 6 בנובמבר 1949
סיום לחיפושי נפט בנגב, הַבֹּקֶר, 20 באוקטובר 1949 - ↑ להזרמת נפט לחיפה, הַבֹּקֶר, 24 ביולי 1949
: המו"מ לחידוש הזרמת הנפט לחיפה נמשך כמה חדשים, יום יום, 24 ביולי 1949
עדיין לא נעשו הסידורים לחידוש הבאת הנפט, דבר, 12 בדצמבר 1949 - ↑ סט"א, שתי אניות נפט מוינצואלה בדרך לחיפה, הארץ, 9 בספטמבר 1949
משלוח נפט גלמי הגיע לחיפה, הארץ, 19 בספטמבר 1949 - ↑ סט"א, עיראק לא תסכים להזרמת נפט לחיפה, דבר, 12 בינואר 1950
חברת הנפט העיראקית דנה בחיסול סופי של צינור הנפט מכירקוק לחיפה, הַבֹּקֶר, 12 בפברואר 1950
תת־אדמירל סימפסון מטפל בשאלת עתידו של צנור הנפט העיראקי, הארץ, 28 בפברואר 1950
רוברט ולטש, עיראק עומדת בסירובה בענין הזרמת הנפט לחיפה, הארץ, 8 בנובמבר 1950 - ↑ הנפט יזרום לחיפה - כי הברטים זקוקים לו, מעריב, 20 בפברואר 1950
- ↑ תכנית צנור־נפט אילת-חיפה, הַבֹּקֶר, 23 בפברואר 1950
- ↑ נכסי חברת הנפט העיראקית עוברים היום לידי הממשלה, הארץ, 1 בפברואר 1959
נכס חברת הנפט העיראקית בישראל עוברים היום לידי הממשלה, על המשמר, 1 בפברואר 1959 - ↑ שלמה נקדימון, צינור הנפט שכמעט חיבר בין ישראל לעיראק, באתר הארץ, 25 באוגוסט 2016
- ↑ עקיבא אלדר, פריצקי בודק חידוש צינור הנפט מוסול-חיפה, באתר הארץ, 31 במרץ 2003
- ↑ ארה"ב מבקשת מישראל לבחון הזרמת נפט מעיראק לחיפה, באתר הארץ, 25 באוגוסט 2003
- ↑ עמירם כהן, טורקיה: צינור נפט מעיראק לחיפה - פגיעה קשה בקשרי הכלכלה עם ישראל, באתר TheMarker, 26 באוגוסט 2003
- ↑ צנור נפט שני לחיפה, דבר, 13 בדצמבר 1935
- ↑ פי חמשה נפט מעיראק, הארץ, 16 ביולי 1947
- ↑ חברת הנפט העיראקית מסיימת הנחת צינור שבי, הארץ, 6 באפריל 1948