צינור הנפט כירכוכ-בניאס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
צינור הנפט כירכוכ-בניאס
אין תמונה חופשית
סוג צינור נפט
מדינות עיראק, סוריה
מוצא כירכוכ
יעד בניאס
אורך 800 ק"מ
קוטר 762-813 מילימטר (30-32 אינץ')
קיבולת מקסימלית 300,000 חביות נפט ביום
כיוון זרימה ממזרח-למערב
שנת הפעלה 1932
מסלול צינור הנפט כירכוכ-בניאס

צינור הנפט כירכוכ-בניאסערבית: خط أنابيب كركوك–بانياس, באנגלית: Kirkuk–Banias pipeline), הידוע גם כצינור הנפט העיראקי-סורי, הוא צינור נפט באורך 800 ק"מ המוביל נפט גולמי. הצינור מחבר את עיר הנפט כירכוכ שבצפון עיראק לנמל בניאס שבסוריה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-30 החלה חברת הנפט העיראקית (IPC) בעבודות בניית צינור שיוביל את הנפט העיראקי לשווקים הבינלאומיים דרך הים התיכון. בשנת 1932 הושלמו העבודות לבניית צינור באורך 1,850 קילומטר, בקוטר 305 מילימטר (12 אינץ') ובכושר הובלה של 28 אלף חביות נפט ביום.

בשנת 1950 החלה חברת הנפט העיראקית בעבודות בניית צינור נפט חדש בקוטר 810-720 מילימטר (30–32 אינץ') שיוביל 98 אלף חביות נפט ביום. בניית הצינור הושלמה ב-23 באפריל 1952 והמלך פייסל עצמו הכריז על פתיחתו בטקס בו השתתפו דיפלומטים מערביים רבים. בשנת 1956 הצינור נפגע קשה על ידי הצבא הסורי בתגובה להשתלטות האנגלו-צרפתית על תעלת סואץ, אך בסופו של דבר הנזק תוקן.

בשנת 1972 הלאימה עיראק את חברת הנפט העיראקית על נכסיה, דבר שהוביל לצעד דומה מצד ממשלת סוריה שהלאימה את נכסי החברה על אדמת סוריה כולל החלק הסורי של הצינור. במשא ומתן לחידוש זרימת הנפט, דרשה סוריה להכפיל את התמלוגים. בתחילה נעתרה עיראק לדרישה, אך לבסוף היא החליטה לבנות צינור חדש, כדי להרחיב את אפשרויותיה.

בשנת 1975 השלימה עיראק את בניית הצינור האסטרטגי של עיראק שהורכב משני צינורות מקבילים בעלי כושר הובלה של 700 אלף חביות נפט ביום כל אחד, הם הזרימו נפט מצפון המדינה למפרץ הפרסי. בשנת 1976 הפסיקה עיראק להזרים נפט דרך סוריה וחידשה את הזרימה רק בפברואר 1979. הזרימה דרך הצינור הופסקה שוב בספטמבר 1980 בעקבות מלחמת איראן-עיראק. במרץ 1981 הנפט חזר לזרום בצינור, אך בשנת 1982 הזרימה הופסקה בעקבות עסקה סורית ליבוא כמויות נפט משמעותיות מאיראן.

בשנת 2000 אחרי 18 שנות השבתה, חזר הנפט לזרום בצינור, למרות היחסים הקרירים בין המדינות. אולם בשנת 2003, במהלך מלחמת עיראק, הופצץ החלק העיראקי של הצינור על ידי הכוחות האמריקאים ומאז הצינור מושבת. ב-17 בדצמבר 2007 החליטו ממשלות עיראק וסוריה לשקם את הצינור. הפרויקט ניתן לחברת בת של גזפרום הפועלת בסוריה ולה ניסיון מוכח בבניית תשתיות אנרגיה בסוריה שכלל את בניית החלק הסורי של צינור הגז הערבי. באפריל 2009 בוטל הפרויקט שכן עלויות השיקום היו גבוהות יותר מעלות בניית צינור חדש, ולכן בספטמבר 2010 החליטו ממשלות עיראק וסוריה לבנות שני צינורות חדשים בתוואי הקיים, צינור אחד בעל כושר הובלה של 1.5 מיליון חביות נפט ביום אשר יוביל נפט גולמי כבד, וצינור נוסף בעל כושר הובלה של 1.25 מיליון חביות נפט ליום שיוביל נפט גולמי קל יותר.

מאפיינים טכניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום, אורכו של הצינור 800 קילומטר, קוטרו 30–32 אינץ' וכושר ההובלה שלו 300 אלף חביות נפט ביום. הקיבולת של הצינור החדש צפויה לעמוד על 2.75 מיליון חביות נפט ביום.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]