ציקוטה

ציקוטה
מיון מדעי
ממלכה:	צומח
מערכה:	צמחים וסקולריים
סדרה:	סוככאים
משפחה:	סוככיים
סוג:	ציקוטה
שם מדעי
	Cicuta; ‏לינאוס, 1753

צִיקוּטָה (שם מדעי: Cicuta; מוכר גם בכינוי "Water Hemlock", כלומר "רוֹשׁ מים") הוא סוג של צמחים עשבוניים רב־שנתיים ורעילים ביותר ממשפחת הסוככיים (Apiaceae)^[1]^[2]. הסוג כולל ארבעה מינים בלבד: שלושה מהם נפוצים באזורים הממוזגים של אמריקה הצפונית, ואילו ציקוטה מצויה (Cicuta virosa) תפוצתה הטבעית משתרעת באזורים תת־ארקטיים והממוזגים של חצי הכדור הצפוני – באירואסיה ובצפון אמריקה. צמחים אלו נחשבים בין הצמחים הרעילים ביותר בצפון אמריקה ובאירופה, ואחראים למספר רב של מקרי הרעלה קטלניים בבני אדם ובבעלי חיים. לפי משרד החקלאות של ארצות הברית (USDA), מיני הציקוטה (Water Hemlock) הם "הצמחים הרעילים ביותר הגדלים בצפון אמריקה". ככל הנראה משום שמקרי הרעלה מתרחשים לעיתים קרובות בקרב חותרי קאנו, שייטים, מטיילים ומחנאים^[3].

טקסונומיה ומיון

הסוג ציקוטה משתייך למשפחת הסוככיים (Apiaceae), המכילה גם צמחים אכילים רבים כמו גזר, פטרוזיליה וסלרי. הדמיון המורפולוגי לצמחים אכילים אלו הוא אחד הגורמים המרכזיים להרעלות בבני אדם.^[4]

ארבעת המינים של ציקוטה

ארבעת המינים המוכרים של ציקוטה:

Cicuta maculata - ציקוטה מנומרת (Spotted water hemlock), המין הנפוץ ביותר בצפון אמריקה
Cicuta douglasii - ציקוטה מערבית (Western water hemlock), נפוץ בצפון-מערב ארצות הברית ובמערב קנדה
Cicuta virosa - ציקוטה מצויה (Northern water hemlock), נפוץ באירופה ובאסיה
Cicuta bulbifera - ציקוטה נושאת בצלצולים (Bulblet-bearing water hemlock)

מאפיינים מורפולוגיים

מבנה הצמח

צמחי הציקוטה הם עשבים דו-שנתיים הגדלים לגובה של עד 2.5 מטר, עם גבעול חלול וזקוף. השורש מורכב ממערכת שורשים מסועפת עם פקעות בצורת גזר, המכילות תאים פנימיים מרובים הנראים בבירור כאשר חותכים את השורש לאורכו.^[5]

עלים

העלים ארוכים (עד 40 ס"מ) ומורכבים באופן כפול או משולש מעלונים מחודדים ומשוננים. כל עלון נע בין 2–10 ס"מ באורך. מאפיין ייחודי של הציקוטה הוא שעורקי העלים מסתיימים בחריצים שבין קצות העלון, ולא בקצה העלון עצמו - מאפיין זה ייחודי לציקוטה במשפחת הסוככיים ומסייע בזיהוי.

פרחים ופירות

התפרחת מורכבת מאַגָּד מורכבת של פרחים לבנים קטנים, המסודרים בצורת מטריה אופיינית למשפחת הסוככיים. הפירות הם קפסולות יבשות בצבע חום-שזוף באורך מספר מילימטרים.

בית גידול

צמחי הציקוטה גדלים באזורים לחים, בדרך כלל לאורך בריכות ונחלים, בביצות, באזורים ביצתיים או באזורים שהם ביצתיים לפחות חלק מהשנה. הם נפוצים ליד גדות מים ובתעלות ניקוז.

רעילות

המרכיב הרעיל: ציקוטוקסין

מבנה כימי של ציקוטוקסין

המרכיב הרעיל העיקרי בציקוטה הוא ציקוטוקסין (Cicutoxin), אלכוהול אליפטי בלתי רווי ארוך שרשרת עם הנוסחה הכימית C₁₇H₂₂O₂. ציקוטוקסין נמצא בכל חלקי הצמח, אך ריכוזו הגבוה ביותר נמצא בשורשים, במיוחד בתחילת האביב. בנוסף לציקוטוקסין, הצמח מכיל גם תרכובות פוליאצטילן נוספות כמו ציקוטול (cicutol), ציקודיול (cicudiol) ואיזוציקוטוקסין (isocicutoxin).^[6]

מנגנון הפעולה הביוכימי

ציקוטוקסין פועל כאנטגוניסט לא-תחרותי (non-competitive antagonist) של קולטני GABA_A (gamma-aminobutyric acid) במערכת העצבים המרכזית.^[7] GABA הוא הנוירוטרנסמיטר המעכב העיקרי במוח, והוא אחראי להפחתת עוררות עצבית.

המנגנון המדויק כולל:

חסימת תעלות הכלוריד: ציקוטוקסין נקשר לאזור הבטא של קולטן GABA_A, ובכך חוסם את פתיחת תעלות הכלוריד.^[8]
דפולריזציה מתמשכת: בנוכחות ציקוטוקסין, התהליך של דפולריזציה של תאי העצב נמשך ללא הפסקה, מה שגורם להיפראקטיביות של תאי המוח.
התקפים אפילפטיים: ההיפראקטיביות הזו מובילה להתקפים ולעוויתות.

המנגנון דומה לזה של פיקרוטוקסין (picrotoxin), אנטגוניסט ידוע של GABA.^[9]

רמת הרעילות

ציקוטוקסין הוא רעיל ביותר. ה-LD₅₀ (המינון הקטלני ל-50% מהאוכלוסייה) בעכברים הוא 2.8 מ"ג/ק"ג משקל גוף בהזרקה תוך-צפקית, בהשוואה ל-5.9 מ"ג/ק"ג עבור ציאניד אשלגן ו-46.2 מ"ג/ק"ג עבור ארסן. זה הופך את הציקוטוקסין לרעיל יותר מארסן ולמעט פחות רעיל מציאניד.

בבני אדם, המינון הרעיל המדויק אינו ידוע, אך נחשב כי צריכת ציקוטה בכל כמות יכולה לגרום להרעלה, וכמויות קטנות מאוד עלולות להוביל למוות. דיווחים מצביעים על כך שנגיסה אחת מהשורש יכולה להיות קטלנית.^[3] הערכות מדעיות מצביעות על כך שכ-2 גרם של פקעת לכל קילוגרם משקל גוף יכולים להיות קטלניים.^[10]

תסמינים קליניים של הרעלה

התקדמות ההרעלה לאורך זמן

הרעלה בציקוטה מתפתחת במהירות:

תוך 30–60 דקות מהצריכה:

בחילה והקאות
כאבי בטן
צמרמורת
הזעה (diaphoresis)
סחרחורת

בשלב מתקדם יותר:

עוויתות חמורות
התקפים (seizures) מסוג Grand mal
מידריאזיס (הרחבת אישונים)
הפרעות קצב לבביות
תרדמת
אי ספיקה נשימתית
אמנזיה רטרוגרדית (אובדן זיכרון) בחולים ששרדו

השלב הקטלני הנפוץ הוא פעילות התקפים ולאחריה דום לב.^[9] כ-30% ממקרי ההרעלה בציקוטה מסתיימים במוות.^[3]

טיפול רפואי

אין תרופת נוגד ספציפית לציקוטוקסין. הטיפול הוא תומך ומכוון לשליטה בתסמינים:

פחם פעיל - מתן תוך 30 דקות מהבליעה כדי להפחית ספיגה
שמירה על דרכי נשימה פתוחות - למניעת חנק
טיפול בהתייבשות - עקב הקאות
נוגדי עוויתות - בנזודיאזפינים (כגון דיאזפאם) או ברביטורטים, הפועלים כאגוניסטים של GABA ומגבירים את השפעתו^[9]
טיפול תומך - ניטור לבבי וטיפול אינטנסיבי

היסטוריה

הדיווח הראשון על רעילות הקשורה לצמחי ציקוטה פורסם ב-1679 בספרו של Johann Jakob Wepfer בשם Cicutae Aquaticae Historia Et Noxae. השם "ציקוטוקסין" נטבע על ידי Boehm בשנת 1876 עבור התרכובת הרעילה של Cicuta virosa.

סקירה שפורסמה ב-1911 בדקה 27 מקרים של הרעלת ציקוטוקסין, מתוכם 21 הסתיימו במוות. המקרה הראשון של הרעלה בארצות הברית דווח על ידי Stockbridge ב-1814.^[3]

בסקירה של מקרי מוות שדווחו למרכזי רעלים בין השנים 1986–1996, מיני ציקוטה היו אחראים ליותר מקרי מוות מכל צמח אחר.^[3]

בלבול עם צמחים אחרים

צמחים אכילים דומים

ציקוטה דומה במראה לצמחים אכילים רבים, מה שגורם להרעלות תכופות:

גזר בר (Daucus carota) - Queen Anne's Lace
סלרי בר (Angelica archangelica)
פרסניפ בר (Pastinaca sativa)
פרסניפ מים (Berula spp.)
סלרי רגיל (Apium graveolens)

הבדל חשוב בין ציקוטה לפרסניפ מים:

פרסניפ מים - עלים מורכבים פעם אחת
ציקוטה - עלים מורכבים פעמיים או שלוש
ציקוטה - נפיחות גדולה בבסיס הגבעול, שאין לפרסניפ מים

בלבול עם רוש עקוד

קיים גם בלבול אפשרי עם רוש עקוד (Conium maculatum, Poison hemlock), שהוא גם רעיל אך בעל מבנה שורש שונה:

ציקוטה - שורשים מסועפים עם תאים רוחביים
רוש עקוד - שורש ראשי בודד (tap root)

השפעה על בעלי חיים

ציקוטה רעילה לכל מיני בעלי החיים ויונקים.^[6] בקר אוכל לעיתים קרובות צמחים צעירים של ציקוטה בתחילת האביב. מקרי הרעלה בבקר מדווחים באופן תדיר, והמוות הוא התוצאה השכיחה אלא אם כן הטיפול ניתן מיד.

בבעלי חיים, התסמינים כוללים:

ריור מוגבר
עוויתות
הפרשה תכופה של שתן וצואה
ניוון של שרירי השלד והלב

מעניין לציין שבמחקר שפורסם ב-2010 נמצא שגם זרעים לא בשלים של ציקוטה הם רעילים ביותר וגרמו למות של תשע פרות בעדר.^[6] זה היה המקרה הראשון שבו זרעים לא בשלים היו מעורבים בהרעלת בעלי חיים.

מחקר מדעי

מחקרים על מנגנון הפעולה

מחקרים עדכניים באמצעות תאי WSS-1 אישרו את החסימה הלא-תחרותית של קולטני GABA_A על ידי תמצית מימית של פקעות ציקוטה.^[8] המחקר הראה שטרום-טיפול במידזולם (midazolam, בנזודיאזפין) יכול למתן את פעולת התמצית.

מחקרים התנהגותיים

מחקרים על עכברים הדגימו את ההשפעות ההתנהגותיות והעצבמוטוריות של הרעלת ציקוטה, כולל הפרעות בפעילות מוטורית ותיאום.^[10] המחקרים בדקו גם את הרעילות היחסית של חלקי צמח שונים ואת ההשפעה של גיל הצמח על רמת הרעילות.

מחקרים כימיים

מחקרים כימיים מודרניים זיהו את המבנה המדויק של ציקוטוקסין ותרכובות קשורות. מחקר משנת 2018 תיאר סינתזה מהירה של רעלני ציקוטה פוליאצטילניים ואת השפעותיהם על איזופורמים עיקריים של קולטני GABA_A.^[11]

שימור ומצב

אף על פי שהסוג כולו אינו בסכנת הכחדה, זן מסוים - Cicuta maculata var. victorinii (ציקוטה של ויקטורין) - רשום כמין בסיכון לפי החוק הקנדי למינים בסכנה. זן זה, האנדמי לשפך נהר סנט לורנס, צומח באזורים ביצתיים עם חשיפה למים מליחים למחצה, ועשוי להיחשב בקרוב כמין מאוים אם לא יטופלו האיומים עליו.