צי עברי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רב חובל אריה גרבנוב אוחז דגל עברי על עמנואל, אוניית חברת חופיה. סאות'המפטון-לונדון, (ינואר 1934)

צי עברי היה צי כלי השיט ביישוב (1920-1948). הצי כלל מערך כלי שיט ביישוב היהודי בארץ ישראל בימי טרום המדינה, בראשית ימי המנדט הבריטי, והתפתח עד הפלי"ם וחברת הספנות צים בשלהי ימי המנדט. הצי העברי כלל כלי שיט למטרות אזרחיות וביטחוניות, ולאחר הקמת מדינת ישראל היה לצי הישראלי.

הצי שהחל מתהווה משנת 1920 (עם אניית החלוץ) כלל אסדות משא, ספינות מפרש משולבות מנוע דיזל, ואניות מנועי קיטור או דיזל. כלי השיט שימשו את היישוב לאורך חופי הארץ בים התיכון בשפכי הנחלים אל הים, כמו נחל קישון, נחל אלכסנדר, נחל הירקון, ונחל לכיש ועוד. פעילויות השיט כללו דיג, ציד ימי, והובלת נוסעים ומטען למטרות סחר בינלאומי מארץ ישראל ואליה בחיי השיגרה. כמו כן, תמכו ספינות ואניות הצי בפעולות ימיות, לשם פריצת המצור היבשתי בעת המאורעות ובפריקת סחורות בים מאניות עם שוקע נמוך, שלא התקרבו לחופים רדודים שלא היה בהם נמל ימי. מאוחר יותר, עזרו כלי השיט לעלייה ולהעפלה.

הפעילים בראשית ימי הצי, היו ימאים וספנים כולל קצינים, שלמדו בבתי ספר בארצות מוצאם, בעיקר מרוסיה ויוון אך גם מארצות אחרות. גם דייגים בקבוצות דיג מקוריות, וכאלה שגובשו בארץ, והביאו או רכשו בהתגבשותן כלי שיט לשיטות דיג שונות. מאוחר יותר, בשנות ה-30 הגיעו ימאים הונגרים, גרמנים ואחרים.

בתקופת טרום המדינה, עדיין לא היה לצי העברי דגל ימי לאומי אחיד משלו להניפו בים. כלי השיט שהיו רשומים בארץ ישראל המנדטורית (פלשתינה-א"י) הניפו על-פי רוב דגל ימי מנדטורי, אלא אם היו רשומים בנמלי בית במדינות אחרות. תקנה מספר 917 אמנם פורסמה ביום 16 בדצמבר 1927 וחייבה כלי שיט הרשומים בנמלי פלשתינה-א"י (עכו ויפו), להניף את הנס האדום, אך אכיפתה החלה רק בחודש מאי 1935, בעת רישום האנייה העברית הר-כרמל בנמל חיפה, שנפתח רשמית ביום 31 באוקטובר 1933 כאשר ברקע, מהומות יפו שהחלו ארבעה ימים קודם, וגרמו לחללים יהודים וערבים רבים.

"הנס האדום", דגל המנדט הבריטי. מראה "דגל צי סוחר פלשתינה", שימש כדגל ימי לתושבי א"י המנדטורית.

חזון והתארגנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ימי הצי הראשונים החלו אצל חולמים כבר בתחילת העשור השני של המאה העשרים. "חוזה הימאות העברית" היה איתמר בן אב"י שכתב בשנת 1913, סדרת מאמרים המתארת את חזון הקמת הצי העברי בארץ ישראל. שיא פעילותו היה ב-1940 שנה לאחר שעזב את הארץ, כאשר מונה להיות נציג של "אגודת יורדי ים זבולון ארץ ישראל" בארצות הברית. את תפקידו זה נשא בכבוד עד למותו בשנת 1943.

"מחייה הימאות העברית", היה ד"ר מאיר גורביץ, מורה למתמטיקה מהגימנסיה העברית הרצליה ומהנדס תעופה, איש תל אביב הקטנה ומראשוני התעופה בארץ ישראל. מיד בסיום מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1918, בעקבות פרוקם על ידי הבריטים, עזב גם גורביץ את הגדוד העברי, וחזר ללמד. במקביל לפרנסתו המשיך בפעילות ציבורית ביישוב. הוא הקים "ימיה" בשם ועדת המים למימוש חזון הקמת "צי עברי" ולטיפול בתחום הימי. גורביץ אסף לצידו אישים ידועי שם ביישוב, כמו המהנדס ברוך קטינקא והחבר ש' סלושץ, ומינה אותם לחברי הוועדה. הימיה פעלה עצמאית כסניף הימים של "תנועת העבודה המאוגדת" (מאוחדת), תחת פיקוח הקפא"י ובתאום מלא עם מנחם אוסישקין, נציג ועד הצירים.

מטרות ועדת המים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התגבשות צי עברי ביישוב, לפי שנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

1920 - ניסיון ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרברט סמואל - הנציב העליון הבריטי הראשון מגיע לנמל יפו - יולי 1920

בחודש יולי 1920 הגיע מרוסיה לארץ ישראל יהודי בשם קפיטן ז' פרנקפורט, שהיה קצין ימי מנוסה. עובדה זו גרמה לוועדת המים לחפש מיד דרך ליצור צי מסחרי. כבר באותו החודש הוקמה חברה עברית ראשונה כחברת מניות "החברה לאסדות וספנות חופית בע"מ", ולמנהלה מונה עיתונאי סופר בשם אברהם ריבוצקי. את מחצית המניות רכשו חיילי הגדודים העבריים באישור קולונל אליעזר מרגולין, ויתרת המניות הועברה למכירה בניו יורק. בתל אביב הקטנה נחכרה אסדת משא נגררת מאיש עסקים בשם ליפשיץ ושותפיו. לאחר שנגררה לחוף חיפה הוסף לה מנוע שהובא מדמשק וכך הפכה לאניית מטען. האונייה נקראה 'החלוץ', על שם 'תנועת החלוץ' ולזכרו של יוסף טרומפלדור שהיה שותף פעיל בדיונים להקמת החברה. החלוץ הושטה מחוף חיפה לנמל יפו, שם נחגגה הולדת "האונייה הראשונה". למרות מגרעותיה, החלה "החלוץ" בשירות בין חופי הארץ ומילאה תפקיד חשוב במאורעות תר"פ (1920) ופרעות תרפ"א (1921) כשפרצה דרך ימית לקשר חוץ ואיפשרה להעביר מארץ ישראל לביירות ומשם לתפוצות, גם מנשרים עם דיווחים על המצוקה בארץ.

עת נרכשה היה רב החובל שלה ערבי מצרי. בדרך חזרה מביירות ליפו חיבל במדחף האונייה על ידי סיבוכו בשרשרת העוגן ונעלם. לאחר כשנה הוחזרה החלוץ לבעליה הקודמים וברשותם עלתה על שרטון ונטרפה בנמל יפו. טרם נרכשה וגם לאחר שהופעלה בשמה "החלוץ", עבדו על סיפונה גם שלושה ימאים עבריים וביניהם מכונאי ראשון בשם ה' קפלן והספנים יוספיהו חקלאי וירמיהו הלפרן איש "בית"ר הימית" ולימים ממייסדי בית הספר הימי בצ'יוויטווקיה שבאיטליה (בנו של מיכאל הלפרן השומר).

התבססות הדיג העברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סבלים ערביים בהעברת נוסע ומטען אל ומספינות קיטור, בנמל יפו

שנות ה-20 של המאה ה-20 התאפיינו בהתבססותו של צי עברי בתחום הדיג בארץ ישראל באמצעות דייגים סובותניקים בנמלים העתיקים. מאז פרשת האונייה הראשונה 'החלוץ', לא חזרו מוסדות היישוב על ניסיון הקמת צי סוחר והתמקדו בקבוצות דיג, כך עד מחצית שנות השלושים.

הימאים הערבים ביפו, בנחל הירקון ובנחל קישון חיבלו בכל ניסיון ביסוס כלכלי של קבוצות דיג עבריות בדיג ובהובלת מטענים אל ומנמל יפו. המקרים הבולטים היו בשנת 1920, כאשר דייג יהודי יווני בשם שלום אשכנזי הגיע מסלוניקי עם משפחתו, קיים משא ומתן ארוך עם הפועל הצעיר ועם ועדת המים במטרה להתיישב בחוף יפו בקרבה לנמל. העדר נמל אחר בארץ ישראל והתנכלויות ערביי יפו, גרמו לו ולמשפחתו לעזוב את הארץ. אירוע בולט נוסף התרחש בשנת 1922 כשיהודי ממצרים בשם ה' אשכנזי ניסה לפתח דיג עברי מנמל יפו. שאיפתו להשתמש בעבודה זולה לא מצאה חן בעיני הדייגים הערבים, ולאחר סדרת חבלות מכוונת ברשתותיו התייאש ושב למצרים.

דחיקת הקבוצות, הביאה להחלטה של ועדת המים ליישב כפרי דיג לאורך חופי הארץ בנמליה העתיקים כמו בעתלית, טנטורה, קיסריה ועוד נמלי ים עתיקים לחוף הים התיכון. מאחר שיורדי ים עבריים טרם נוצרו וחושלו עד אז, יזם גורביץ כיושב ראש ועדת המים, את יישובם של דייגים סובותניקים מיומנים מהקווקז, מהעיר אסטרחן. היישוב הראשון היה על שטח של 200 דונם בטנטורה וכלל מבנים בזכיון מלא שנתן ג'יימס דה רוטשילד לגורביץ לצורך זה ובתרומה של 20 לירות שהוסיף הנדבן היהודי יצחק גולדברג.

ב-1922 ביוזמת ההנהלה הציונית, הגיעה קבוצת דיג בשם "דייגי פינסק" שהתמחתה ב"דיג אגמים" ולא הצליחה בים התיכון. באותה שנה, הגיעה קבוצת דיג ממלטה שאנשיה נקראו "המלטאים". הם דגו עם ספינות של מאה טון ומעלה בשיטת ה"טראל". בניגוד ל"דיג חופים" הנעשה בטווח של 1-3 מיל ימי מהחוף על ידי "איסוף רשתות במעגלים", הם עבדו בטווחים של 10-12 מיל מהחוף. כל קבוצה עבדה במקביל אל החוף, ויחד באותה עת. כך הצליחו מאד ושיטתם החלה נלמדת בארץ.

בשנת 1925 ייסד אריה באייבסקי עם אחרים את סקציית "מכבי" ולאחר מכן ייסד את זו של "בית"ר הימית". אחרי כן את "איגוד ימאים עברי" יחד עם מהנדס הנמלים צוואנגר ובסיוע המייג'ור ג'ון. איגוד זה התפרק באיבו עקב מיעוט ימאים עבריים אז. באייבסקי היה מראשוני התנועה הימית "זבולון" 1929 ומהחשובים שבמורי בית הספר של התנועה בית הספר הימי זבולון.

ספינות עבריות בשנות העשרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השקת הסירה הראשונה של האגודה הימית "זבולון". בתמונה זאב ז'בוטינסקי במסדר לובשי מדים כבצבא, בחוף תל אביב בשנת 1928
  • 1920 החלוץ (ללא דגל עברי) 'אסדת משא' מצרית נגררת שהוסבה ל"אוניית משא ונוסעים" על ידי הוספת מנוע דיזל והקמת מבנה מגורים.
  • 1922 "חץ" (ללא דגל עברי). ספינת דיג שנרכשה על ידי משפחת אשכנזי מסלוניקי, שהצליחה מאד בדיג חופים.
  • 1923 הרברט סמואל (ללא דגל עברי). ספינת דיג של יהודי אמריקאי בשם זקס
  • 1924 סילקוט (ללא דגל עברי).
  • 1928 חץ 2 (ללא דגל עברי). ספינת דיג מסקנדינביה שהובאה לקבוצת דיג ונכשלה, משום שהספינה לא התאימה לדיג בים התיכון.
  • 1928 גוזל (תחת דגל הצי הבריטי). אניית משא של חברת המלט "נשר", בבעלות מיכאל פולק ובפיקודו של קצין סיפון זאב הים. בשנת 1930 חלה ירידה ביצוא המלט ו"גוזל" נמכרה.



שנת 1928, המפנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הספר הימי זבולון ת"א (דרומית לחוף מציצים כיום).
"זבולונים" במדים

בשנת 1928 חל מפנה משמעותי בתחום הימאות העברית. ד"ר מאיר גורביץ החל ביוזמתו הפרטית ללמד את תלמידיו מהגימנסיה הרצליה, בצד המתמטיקה, גם ימאות. הוא קיבל סיוע מהתעשיין התל אביבי חיים לייבוביץ, ומאוחר יותר הצטרף ליוזמה מהנדס המכונות מהטכניון עמנואל טובים. השניים חילקו ביניהם את ניהול הלימוד תחת השם התנועה הימית זבולון. גורביץ לשליחות מטעם היישוב למשך שנתיים בארצות הברית. משימתו הייתה לייבא ידע לניצול כלכלי של פוטנציאל הים. בחודש ספטמבר 1930, כאשר ניסיונות להקים בית ספר ימי יומי "נורמלי" (במקור) נתקלו בקשיי מימון, פורסמו מודעות על פתיחת בית ספר ערב לימאות בשם 'זבולון', בו לימדו, בעיקר עמנואל טובים.

בשנות ה-20 חל מפנה נוסף במצב הימאות בארץ. בעקבות מחסור עולמי בספינות (שהחל כבר ב-1920) התייקרו דמי ההובלה באופן שפגע בכדאיות ייצוא ההדרים מהארץ - מצב שסיכן פרנסתם של אלפי עובדים. ועדת המים יזמה דיונים בנושא הכדאיות שברכישת אניית משא, אך הרעיון נדחה.

דיג בספינות
מיון דגים בלב ים

בשנת 1928 הוצא מכרז לבחירת חברה להקמת נמל ימי מרכזי בחיפה.

שנות ה-30[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריה גרבנוב, אחד מתלמידי וחניכו של גורביץ, חזר מחו"ל בראשית שנת 1931 כרב חובל ספינות חופים. הוא חזר לאגודת זבולון והצטרף לקבוצת המורים שכללה את מאיר גורביץ, חיים לייבוביץ ועמנואל טובים. מסגרת זו הפכה למסודרת יותר ונקראה בית הספר הימי זבולון. במהלך השנים 1932-1933 התקיימו במקביל שני בתי ספר שנשאו את השם זבולון: "בית ספר ערב" ו"בית ספר נורמלי" (יומי), ולאחר חיכוכים ומריבות, נותר רק בית ספר הערב, בו לימד טובים.

גורביץ רכש ספינת מפרש מנוע בשם "קינגפישר", אותה הפעיל עם קבוצת דיג בראשות רב החובל אריה באייבסקי. כחלק מתנאי ההפעלה, לימד באייבסקי את תלמידי זבולון ימאות, במטרה להתגבר על קשיי המימון של "בית הספר הימי, היומי" שנסגר. בפורים 1933, עת עגנה ה"קינגפישר" בנמל יפו, נקרעו בלילה חבליה, והיא נהדפה בחוזקה לחוף ונטרפה. חרף הקשיים, המשיך גורביץ ללמד ימאות. המורים המתנדבים לא מצאו טעם בהמשך פעילות תוך סכסוך מתמיד עם באי המועדון, והחלו פורשים. גרבנוב, לוין ורוזין פרשו במטרה להתפרנס כצוללנים בנמל יפו, ולנסות להקים צי עברי בעצמם.

בקיץ שנת 1932 פרץ סכסוך קשה בין ספני יפו הערביים לבין עצמם, ונוצרו בהם שתי קבוצות יריבות: קבוצה אמידה של בעלי הון וציוד, ומולה 40 ספנים קשי-יום, שבחרו ועד. הוועד פנה ל-4 קבוצות יהודיות, שבאחת מהן היה גורביץ. כך קם "ארגון עובדי הים", וגורביץ פתח משרד משותף בשם "שותפויות 4 קבוצות יהודים, עם קבוצות ערביות מיפו". אלה עסקו בעבודות היהודים בשותפות, תמורת 50% בעבודה וברכוש. האינטרס הכלכלי לקבל את עבודות היהודים, יצר שקט תעשייתי. בשלב השותפויות, הוכנסו ושותפו עובדי סבלות עבריים לנמל יפו, נדבך נוסף בבניית צי עברי ונמליו.

באותה שנה יצא דוד בן-גוריון בקריאה לכיבוש הים, באומרו: "כדרך להרחבת שטח ארצנו, לביצור בסיסנו הכלכלי, לחיזוק בריאותינו הלאומית, לתגבורת עמדתנו הפוליטית, ליציאה למרחב, להשתררות על איתני הטבע". בן-גוריון היה שותף לחזון הימי של ספנות עברית עם צי דיג ומסחר ימי, לחיזוק כלכלי ולקשר עם העולם הרחב, מאז שיחותיו עם גורביץ בגדוד העברי. בסוף שנת 1932 נרכשה הספינה "כרמל" [2] ונרשמה ביפו בחברת "שירות ימי ארץ ישראלי". זו הייתה ספינת משא ונוסעים (12), שנרכשה בעיראק על ידי קצין הים אליעזר חודורוב ואחרים. הניסיון להפעלתה כשל, בעיקר בגלל ארגון לקוי.

במהלך שנת 1933 נוסדו שתי תנועות ימיות, בנוסף לזבולון שנתנה בית לסקציית מכבי הימית: הסקציה הימית של "הפועל" שהוקמה על ידי היישוב, וסקציית "צופי ים", שהוקמה על ידי יהודי מלטביה בשם סלע. באפריל אותה שנה ייסד גרבנוב איגוד ימאים בשם "התאחדות הימאים בארץ ישראל", אסף 12 בעלי מקצוע ימי וכעבור חודשים אחדים, באוגוסט 1933 הקים את "חופיה בע"מ" כחברת ספנות עברית, אותה רשם בנמל יפו והעסיק עליה שישה מחברי ההתאחדות החדשה.

בסתיו 1933 קלט הצי העברי המתהווה שתי אוניות משא גרמניות - דורה וקרולה, שהגיעו לארץ ישראל תחת דגל גרמניה הנאצית בפיקוד רבי חובלים גרמניים ועם צוות ימאים יהודיים. רבי החובלים הגרמנים הורדו מן האוניות, שהוכנסו מיד לשירות היישוב ושימשו להובלת מטענים בין נמלי האזור.

נמל ימי חדש בחיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפעילי האוניות נמנעו מהנפת דגל צלב הקרס על תורנן כנדרש מעצם רישומן בנמל גרמני ובמקומו, הניפו דגל של חברת הספנות תחתיה פעלו האוניות. הדגל נשא מגן דוד כחול על רקע לבן[1]. באותה תקופה, ב-1 באוקטובר 1933, ביוזמת שלטונות המנדט הבריטי ובניהולם הוכרז רשמית על פתיחת נמל חיפה כנמל מים עמוקים ראשון. פתיחת הנמל סייעה להתפתחות הצי העברי, שכן עד אז היה נמל יפו נמל יחיד שתכולתו הייתה מוגבלת ונשלט ברובו בידי ערבים.

בסמוך לקליטתן של הדורה והקרולה, בספטמבר 1933 רכשה חברת חופיה של גרבנוב את האונייה עמנואל בנמל אולבורג, דנמרק. לאחר תיקונים דחופים שביצע הצוות יצאה לנמל אורהוס להעמיס מטען סויה לאנטורפן. העיתונות הדנית כתבה עליה כעל אוניית הצי העברי הראשונה ועל הדגל היהודי החדש הרקום עם חותם שלמה (מגן דוד) מפלשתינה. ביום 29 בספטמבר 1933 החלה עמנואל בהפלגת המטען הראשונה שלה תחת דגלה ובשמה העברים. במשך ארבעה חודשים בשנים 1933-1934 הפליגה תחת הדגל העברי אותו עיצב גרבנוב עצמו. עת עגנה בנמל סאות'המפטון, פנה גרבנוב למשרד הימיה הבריטית והציע להוות "צי עברי נספח לצי הסוחר הבריטי" אך מעולם לא קיבל תשובה להצעתו, שכן יצא לדרום אנגליה להעמיס מטען ליוון. האונייה "עמנואל" על צוותה נעלמו בים לאחר שהפליגו בשעת בוקר מנמל פול ביום 30 בינואר 1934 ומאז לא נודע גורלם.

בשנת 1934 הוקמה חברת עתיד על ידי המנכ"ל המשותף של אגודת יורדי ים זבולון המהנדס עמנואל טובים ושותפים. החברה הציבה יעדים ברוח בניית צי ימי. העסקת עובדים עבריים והכשרתם למקצועות הימיים ולימוד עברית כשפה רשמית על אוניות החברה. ואמנם בכל אונייה שרת מורה לעברית. החברה הפעילה אוניות בכוונה לפתח קוי שיט קבועים והצליחה למרות תחרות קשה.

הספינה שרה א' 1935-7 אוניית האימון של בית"ר בבית הספר הימי בצ'יוויטווקיה, נטרפה בסערה ליד האי קורסיקה
דגל צי הסוחר המנדטורי (ימין) לצד דגל בית הספר הימי (מרכז), תורן "חיפה" שנת 1939.

בחורף 1935 פתחה בית"ר בקורס ימי עברי ראשון באיטליה, כשהקימה את בית הספר הימי בצ'יוויטווקיה. בקורס השתתפו "קדטים" (צוערים ימיים) מהיישוב ומהתפוצות, ביניהם שלמה אראל (לימים מפקד חיל הים הישראלי) וצבי קינן (לימים סגן מפקד חיל הים ומשפרש קיבל את תפקיד יו"ר אגודת זבולון בשנת 1961). תוך זמן קצר נגמרו האמצעים, ובקיץ 1937 הוקמה "הליגה הימית העברית" למטרת איסוף כספים ונכשלה. במקביל, בשנת 1935 התנועה הבית"רית ימית רודי גל הקימה בלטביה והפעילה בהצלחה בים הבלטי "בית ספר ימי צף" על אוניית משא רעועה בשם "תאודור הרצל" עד שזו שבקה ב-1938.

באותה תקופה הושקעו רוב המאמצים, למעט פעילות בית"ר, בבניין הספנות המסחרית וספנות הדיג, ללא התחום הצבאי. בעקבות החלטה של הקונגרס הציוני ה-19, הקימה הסוכנות היהודית בשנת 1935 "מחלקה ימית" שמטרתה "טיפול בענף הדיג והספנות" של היישוב וייצוגו מול שלטונות המנדט. בר-כוכבא מאירוביץ בתמיכת בן-גוריון, החל לעשות להקמת חברת לאומית לספנות.

בשנת 1937 החליט הממסד האזרחי ביישוב להקים את מסגרת "החבל הימי לישראל" (החי"ל) ולפתוח 'בית ספר ימי ליד הטכניון'. במקביל הקימה ההסתדרות חברת ספנות בשם "נחשון חברת לספנות ליד ההסתדרות הכללית". כיתר החברות בתקופה, נחשון הוקמה ל"מטרת קידום הימאות בארץ ישראל".

החי"ל היה גוף בעל הנהגה פריטטית של נציגות חוגי השמאל ונציגות חוגי האזרחים, במינוי אגודת יורדי ים זבולון והוועד הלאומי. מטרתו הוגדרה כ"עידוד פעילות ימית בקרב הנוער היהודי בארץ ובחו"ל". הוא עסק בקירוב לבבות לנושא הימי, בהסברה, בפעילות תרבותית, בהקמת אולפן לשפה עברית לעובדי הנמלים ובהרצאות בתחומים ימיים שונים. כמו כן עודד פעולות נוער דרך הקמת "צופי ים", בית הספר הימי בעכו, פעילות ספורטיבית (קלוב השייטים), השתתף בתקציב "זבולון", הסקציה הימית של "הפועל" ושל "מכבי" וגם בעזרה לספנות העברית, במטרה לקיום ספנות לאומית. העזרה הותנתה בהנפת דגל החי"ל על כל כלי שיט. עוד עסק החי"ל באיסוף חומר להקמת מוזיאון ימי עברי, ובאיסוף תרומות.

נמל ימי חדש בתל אביב[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותה שנה החלה חפירת נמל קבע בתל אביב על פי תוכניתו של מהנדס העיר יעקב שיפמן. בניית נמל תל אביב הסתיימה ב-23 בפברואר 1938, עת נפתח נמל הנוסעים. בניית הנמל העברי הראשון עוררה התרגשות רבה ביישוב ונחשבה בעיני רבים כצעד נוסף בדרך להקמת מדינה עצמאית. שירים רבים נכתבו לכבוד הנמל (המוכר בהם בימינו הוא "שיר לנמל" של לאה גולדברג המתחיל ב-"למרחקים מפליגות הספינות, אלף ידיים פורקות ובונות, אנו כובשים את החוף והגל, אנו בונים פה נמל"). רבים רכשו מניות בחברת "אוצר מפעלי ים" מפעילת הנמל, כהזדהות עם המפעל הלאומי.


בית ספר ימי חדש בחיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום 18 באוקטובר 1938 נוסד בחיפה "בית הספר הימי על יד הטכניון העברי בחיפה" (בסמ"ת), כחלק מהתעוררות היישוב ל"כיבוש הים והעבודה" העברית. בהקמתו נטלו חלק שלושה גופים: "המחלקה הימית" של הסוכנות היהודית, הטכניון והחבל הימי לישראל. הוגיו ומייסדיו ביקשו להקים "בית אולפנא לחינוך קציני-ים עבריים, בעלי רמה מקצועית והשכלה כללית מקיפה, חדורי רצון ולהט חלוצי להקדיש את עמלם ומרצם למען תחיית הימאות העברית, קידומה וביסוסה". בהמשך דרכו נותק בית הספר מהשתייכותו לטכניון ועבר לעיר עכו ובשנת 1954 הפך שמו להקרא בית הספר לקציני ים עכו.

שנות ה-40[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העולם השנייה נוצרו תנאים מתאימים, שאיפשרו הקמה בגלוי של כח עברי לוחם. סכנת התקרבות חזיתות מלחמה מצפון ומדרום לארץ ישראל הגבירו את החשש מפני פלישה אפשרית וסכנת התקוממות ערבית אנטי-בריטית ואנטי-ציונית. הסכנה החריפה את הצורך בכוח עצמאי שיגן על היישוב. האינטרס המשותף להלחם בגרמניה הנאצית ובנות בריתה יצר יחסי שיתוף פעולה עם הבריטים, ואלו העניקו לכוח העברי מסגרת ארגונית ומשאבים לקיום. באביב 1941 הוקמו שש פלוגות הפלמ"ח, שכונו באותיות א' עד ו', ואליהן גויסו חברי הגנה, בעיקר בעלי ניסיון קרבי מבני ההתיישבות העובדת. בשנת 1943 הקים הפלמ"ח את 'המחלקה הימית' שהתבססה על 30 מתנדבים, ויועדה למלא מחסור בימאים לוחמים, מחסור שנוצר עם העלמות כ"ג יורדי הסירה ביוני 1941. תוך 4 שנים הצטרפו מתנדבים מקרב בוגרי בתי הספר הימיים ואגודות הספורט הימי. באפריל 1945 שודרגה המחלקה לפלוגה העשירית של הפלמ"ח ונקראה פלי"ם (פלוגה י' של הפלמ"ח כפלוגה 'ימית').

האונייה "יציאת אירופה תש"ז" ("אקסודוס")

באותה עת החלה פעילות ההעפלה, ובקיץ 1945 הגיעו ראשוני מלווי האוניות לאירופה והצליחו להוביל לארץ ישראל 8 ספינות מעפילים. מאוגוסט 1945 עד מאי 1948 הגיעו 65 אוניות וספינות, ועליהם 70,000 מעפילים (כ-50,000 מהם נחתו בקפריסין עקב הסגר הימי הבריטי). 13 ספינות הצליחו לפרוץ את הסגר והגיעו אל החוף, בפעילות שהצטיינה במיעוט תקלות ונפגעים. הועסקו 70 מלווים מבין ימאי הפלי"ם והגדעונים. מראשית 1946 ועד קיץ 1948 נתפשו רוב האוניות והמעפילים נעצרו, תחילה בעתלית ולאחר מכן בקפריסין (מלבד אחת, אקסודוס 47, שמעפיליה הוגלו לגרמניה). במרץ 1948 הופעל כוח שכלל 200 לוחמי פלי"ם מגדוד הפורצים בהסרת המצור על ירושלים עם כח נחשון. כמחצית הימאים הלוחמים נהרגו בקרבות.

ב-7 ביוני 1945 הוקמה במרשם החברות המנדטורי חברת שיט מסחרית ארצישראלית בשם צים. בעליה היו מקימת החברה הסוכנות היהודית שהחזיקה 44% מהון המניות, ההסתדרות 45%, והחבל הימי לישראל 11%. צים החלה ברכש אוניות והפכה לצי סוחר עברי עם אוניות משולבות מטען ונוסעים. כשני שלישים מאוניות ציי הסוחר בעולם טבעו במלחמת העולם השנייה, וחיפוש אוניות עבור צים הצריך מאמץ וזמן רב. אוניית צים הראשונה הייתה אונייה עם היסטוריה רבת שנים שנקראה 'קדמה'. בקיץ שנת 1947 היא נרכשה בשותפות עם חברת "האריס אנד דיקסון" (לונדון) ונכנסה לנמל חיפה. אחרי ששופצה עוברת שמה ל"קֶדְמַהּ".

ב-17 במרץ 1948 הוכרז על הקמת "השירות הימי". בן-גוריון מינה את גרשון זק, שהיה מנהל "בית החינוך לילדי עובדים" בצפון תל אביב, לעמוד בראש השירות. 120 ימאים ומטה הפלי"ם הצטרפו לשירות הימי כגרעין, שסביבו הלך והתגבש חיל הים הישראלי. רוב כלי השיט היו ספינות מעפילים מצי הצללים שהיה עצור בנמל חיפה. ספינות אלה הוכנסו בחופזה לשירות במהלך מלחמת העצמאות, כאשר חובלי וקציני ים עבריים מציי סוחר שונים הגיעו ויחד עם אנשי הפלי"ם היוו שלד פיקודי על כלי השיט. הצי המתגבש הצליח בסילוק הצי המצרי מחופי המדינה. באפריל 1948, בעקבות טבח שערכו פועלים בחבריהם לעבודה בבתי הזיקוק, הוקמה פלוגת הנמל להגן על החיים והאינטרסים היהודיים בנמל חיפה. חבריה השתתפו בקרבות העיר התחתית של חיפה, שהובילו לשחרורה באפריל 1948. הצי הימי הלוחם כלל ספינות ואוניות מעפילים עם חימוש דל, סירות טורפדו ומנוע, ו-368 אנשי הפלי"ם.

מצי עברי לישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מראשית 1948 ובמהלך שנת הלחימה, המשיכו 50 ממלווי האוניות ללוות ספינות מעפילים, עולים ואוניות רכש. מאפריל 1948 החלו "אוניות הרכש" מגיעות לארץ. שלוש הגיעו למעגן תל אביב לפני 15 במאי 1948, ולדבריו של בן-גוריון: "בלי הנשק הזה לא היינו נשארים בחיים". מיוני 1948 הוסבו ספינות מעפילים לאוניות עולים, שהביאו את עולי גח"ל כתגבורת לצה"ל שזה אך הוקם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "קיפניס, ...קפיטן באייבסקי...", 1992. עמ. 22-23.
  • שלמה אראל, "לפניך הים". בהוצאת משהב"ט, 1998, עמ. 23-26.
  • תיקי החי"ל, ארכיון תנועת העבודה, מכון לבון, 208-1-555IV.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [1]