צליל קוואדרופוני

צליל קוואדרופוני (לעיתים מכונה קוואדרופוניה) היא שיטת הקלטה, המשתמשת בארבעה ערוצי שמע בהם הרמקולים ממוקמים בארבע פינות חלל ההאזנה.

מערכת קוואדרופונית מאפשרת לרוב לדמות באופן ריאליסטי חווית שמע מוחשית כמו קונצרט או הופעה באופן פרטי, על ידי הצבת ערוצי השמע במיקומים שונים ביחס לאוזן. ניתן להשתמש בה גם כדי לשפר את חווית המאזין מעבר למגבלות של צליל סטריאו דו ערוצי סטנדרטי.

אודיו קוואדרופוני הוא הראשון שהומצא מבין סוגי הצלילים ההיקפיים. מאז הוצג לציבור בתחילת שנות ה-70 הוקלטו עשרות רבות של אלבומים, שירים וסרטים בצורת צליל קוואדרופוני, מה ששיפר את חווית השמע ובכך הפך אותו לפופולרי מתמיד. אף על פי כן, עם פרסומו היה הצליל הקוואדרופוני כישלון מסחרי בשל היותו יקר מדי ובעל בעיות טכניות רבות. היו ניסיונות שימוש בו, כמו בהקלטת האלבום "Aqualung" של ג'ת'רו טאל בשנת 1971 או "The Dark Side of the Moon" של פינק פלויד בשנת 1973, אולם ההצלחה העיקרית שלו הייתה עליית הפופולריות של הקולנוע הביתי בארצות הברית בשנות התשעים, אז החלו מערכות שמע קוואדרופוניות להימכר לצורכי חווית צפייה אולטימטיבית ביתית.

המערכת הקוואדרופונית עובדת בצורה כזו שבכל אחד מארבעת הרמקולים (המוצבים שניים מלפנים בצידי ימין ושמאל ושניים המקבילים להם מאחור) משדר ערוץ שמע אחד או שניים, ובכך נוצרת תחושה של הימצאות בתוך ההתרחשות עצמה, כאשר הצלילים "מקיפים" את המאזין.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא צליל קוואדרופוני בוויקישיתוף

ערך זה הוא קצרמר בנושא פיזיקה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.