צמח צמריון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צמח צמריון

ד"ר צמח צמריון (תר"פ - תשמ"ח; 9 בנובמבר 19191988) היה פעיל ציוני, איש חינוך, חוקר המקרא, השואה והתקומה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בעיירה ראסיין (ליטא), בשנת תר"פ 1919. אביו גדליהו (הכהן) הלפרין היה מורה ואחר כך סוחר בראסיין, שימש בתפקידים מרכזיים לרבות: ראש הקהילה ("עזרה"), חבר מועצת העירייה, ממייסדי הגמנסיון העברי "תרבות" ויו"ר ועד ההורים שלו, יו"ר מועצת הבנק היהודי העממי, פעיל ציוני במסגרת "התאחדות צעירי ציון" ועוד. היה נואם מחונן, ממשכילי ליטא, בן רב ונכדם של רבנים מצד אביו ומצד אמו. אמו הניה הייתה עקרת בית בת ר' אריה-לייב (הכהן) קפלן, עורך דין, מנכבדי קהילות ראסיין ומראשי מוסדותיה הדתיים והציבוריים.

צמח-משה היה הבן הבכור מתוך ארבעת ילדי משפחת הלפרין, אחיו ואחיותיו: ראובן, רחל ומרים. התחנך במשפחה ציונית, שחלמה לעלות לארץ ישראל. קיבל חינוך עממי ותיכוני ב"תרבות" בראסיין, למד בישיבת ראסיין וכן תלמוד מפי מורים פרטיים. בגיל 17 (בשנת 1936) עלה ארצה ללא בני משפחתו, כסנונית ראשונה, כשהוריו תכננו וקיוו שכל המשפחה תעלה בהמשך בעקבותיו. עם הגיעו לישראל התגורר בחיפה, בה הייתה לו דודה (אחות אביו – עטרה מאלי) ועבד כפקיד בחברת החשמל. באותה תקופה היה פעיל בחיפה בהגנה ובמועצות נוער של הקק"ל; "כופר הישוב"; האגוד למען תוצרת הארץ; חבל ימי לישראל ומכבי; ראש קן "הנוער הציוני" ונציגו בוועד הציונים הכלליים בחיפה, ובהמשך ראש חוג הנוער המדינתי שליד מפלגת המדינה העברית בחיפה. כמו, כן החל לימודיו בבית הספר למשפט ולכלכלה בתל אביב. לאחר שנת לימודים אחת בשנת 1941 – היה מראשוני המתנדבים לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ולכן פרש מלימודיו.

שירת בצבא הבריטי במסגרת הבריגדה היהודית. הוא הוצב בחיל התותחנים ושירת באיטליה. במסגרת שירותו היה מזכיר ועד סוללת תותחנים בבריגדה ונציגה בוועד הבריגדה, מזכיר מערכת העיתון "ניב התותחן" ובהמשך עורך "הד הסוללה".

כל בני משפחתו בליטא נספו בשואה.

פעילות פוליטית (לפני קום המדינה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תום המלחמה היה צמריון אחד מעשרת החיילים הבית"רים והרוויזיוניסטים שנשארו לעבוד במחנות הפליטים באירופה עם שארית הפליטה. באותה תקופה היה פעיל פוליטי, משליחי הבריגדה הבלתי לגאליים במחנות הפליטים (בשם משה הלפרין) ערך את בטאון "אונזער וועלט" (ביידיש: 'עולמנו') מטעם ברית הציונים הרוויזיוניסטים.

הוא שימש כפעיל חברתי-ציוני-חינוכי במחנה העקורים "ברגן בלזן", שם הכיר את רעייתו פנינה בת יצחק אלחנן (הכהן) קגן, שהייתה ניצולת שואה מווילנה. הם נישאו בשנת 1947 במינכן שבגרמניה.

בשוב הרוויזיוניסטים להסתדרות הציונית, לאחר איחודם עם המדינתיים, היה צמריון שליח ההנהלה העולמית של ברית הציונים הרוויזיוניסטים (הצה"ר) המאוחדת בשארית הפליטה, ארגן את התנועה באזור הבריטי של גרמניה, היה חבר נשיאות המרכז באזור האמריקני, נציג ההנהלה העולמית בוועידות ארציות שונות באירופה, חבר הנהלת התנועה לאירופה ולצפון אפריקה, ציר לוועידה העולמית של הצה"ר בימי הקונגרס הציוני הכ"ב בבזל.

היה עורך בטאון התנועה "אונזער וועלט", תעמלן ופולמוסן, נואם להמונים, טיפל זמן מה במחלקת המשק ואחר כך בארגון ובעיקר במחלקת ההסברה של התנועה, חיבר חוברות אידאולוגיות ומצעים לפני בחירות, נחלץ להגנת שם תנועתו וכבודה בשעות בדידות ובימי סבל להמוני חבריה.

היה פעיל בארגון מגביות למען היישוב, חינך לעליה והטיף נגד הגירת הפליטים לארצות הרווחה.

בניגוד לקו הרשמי הנייטריאליסטי של תנועתו, העלה קו פרו אמריקני שהפך בהמשך לקו הרשמי של הצה"ר באירופה.

היה מעוזריו הקרובים של מאיר גרוסמן, וסייע למשפחות יהודיות רבות מבין הפליטים ללא הבדל של שיוך מפלגתי, וזאת בזכות קשריו עם האמריקנים שהתלהבו מנאומיו ומן המאמרים שכתב, אותם הם פרסמו בכלי התקשורת שלהם.

לאחר הצטרפות הצה"ר לתנועת "החירות", לה התנגד במאמרים ובדיונים, פרש למעשה מפעילות פוליטית; כעבור מספר שנים, כשגרוסמן וחבריו הצטרפו לציונים הכלליים, הסתייג גם מצעד זה, ומאז סירב להצטרף למפלגה כלשהי, ומאז עלותו ארצה התנזר מכל פעילות פוליטית.

לימודים גבוהים - השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהמשך ללימודי המשפטים שנקטעו עקב המלחמה, למד צמריון, לאחר המלחמה, בין השנים 1947 ל-1951, בעת היותו פעיל פוליטי, בבית הספר הגבוה לתאולוגיה ולפילוסופיה ברגנסבורג ובאוניברסיטת מינכן, מקצועות עיתונות היסטוריה ותנ"ך. במינכן קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה בהצטיינות יתרה, לאחר שכתב את עבודת המחקר שלו על העיתונות העברית באירופה – "די הבראישה פרסה אין אירופה" (שני כרכים בגרמנית).

בשנת 1951 חזר ארצה עם רעייתו פנינה, השתקע בטבריה, בה נולדו בנותיהם גניה ודליה, שנקראו על שם הוריו שניספו בשואה.

עשייה חינוכית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם עלייתו קיבל צמריון היתר הוראה קבוע מטעם משרד החינוך למקצועות: תנ"ך, תלמוד, היסטוריה וספרות עברית. החל לעבוד במערכת החינוך בטבריה בבית הספר התיכון תחילה כמורה ולאחר מכן כמנהל בית הספר. בטבריה השקיע רבות בחינוך, בין היתר כמנהל תיכון הערב, לימד בקורסים למורים ולגננות, הקים חוגי תנ"ך למבוגרים, הרבה להרצות.

בשנת 1960 עברה המשפחה להתגורר בחיפה, בה קיבל על עצמו את ניהול בית הספר התיכון עירוני א', שהוקם באותה עת, כבית ספר יהודי-ערבי. עובדת היות בית הספר מעורב – הוותה לצמריון אתגר, שמגמתו הייתה לקרב לבבות בין המגזרים, אך בהמשך חש אכזבה נוכח העובדה שלא נוצרו יחסים אמיתיים של אינטגרציה או שיתוף פעולה בין היהודים לערבים. בשנים תשכ"ד – תשמ"ד (1963 – 1984) ניהל את בית המדרש למורים ולגננות ע"ש א.ד. גורדון בחיפה.

צמריון היה נתון בכל מאודו בעשייה החינוכית, בהוראה, במחקר, בכתיבה, בלימוד (כולל הרצאות לעם). היה יו"ר וועד מנהלי הסמינרים למורים בישראל, חבר המועצה הפדגוגית המרכזית של הסתדרות המורים ועורך הרבעון הפדגוגי "החינוך". תוך כדי עבודתו כמנהל וכמורה בסמינר גורדון, הורה גם, בזמנים שונים, לימודי מקרא בסמינר לוינסקי בתל אביב; ניסוח והיסטוריה באוניברסיטת חיפה; לימודי מקרא, היסטוריה ועיתונאות במחלקה ללימודים כלליים בטכניון, וכמו כן ריכז מטעם משרד החינוך והתרבות את החינוך היהודי הציוני בסמינרים הממלכתיים בישראל.

צמריון היה מחנך עקבי, דבק בעקרונות התחייה הלאומית ובציונות המקורית, ומדד הכל באמות המידה של האידאולוגיה הציונית. משנתו החינוכית הייתה מבוססת על ערכיו, שכללו אהבת האדם, אהבת ארץ ישראל, תורת ישראל, אהבת התנ"ך, תרבות ישראל ומקורות היהדות, ושאותם חש צורך להנחיל לתלמידיו.

בשנת 1981 זכה בפרס החברה לחקר המקרא על מחקריו במקרא ועל הרצאותיו ופעולותיו להפצת המקרא. בשנת 1983 קיבל את העיטור "יקיר טבריה" כאות הוקרה לפעילותו החינוכית ולמסירותו לעיר, כמו כן קיבל שלוש הרשמות ב"ספר הזהב" של הקרן הקיימת לישראל.

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאיש רב פעלים בעל עקרונות בחר צמריון לעסוק בפעילות ציבורית (לא פוליטית). בטבריה ייסד את מועצת המורים למען הקק"ל בעמק הירדן ובטבריה. לאחר מכן, בחיפה, היה חבר בוועדת הרפרטואר של אמנות לעם בחיפה, יו"ר וועדת פרס רופין של עיריית חיפה, חבר הנהלת איגוד בתי הספר המוניציפליים בישראל, חבר וועדת התרבות של עיריית חיפה, חבר אגודת שוחרי העברית בישראל, ובשנים 1977–1987, שימש יו"ר הסניף של החברה לחקר המקרא בחיפה.

צמריון שימש כחבר במשלחות של הסתדרות המורים, חבר בוועדות מטעם משרד החינוך, לרבות הוועדה להכשרת מורים בתשכ"ו. הרצה בכנסים אזוריים וארציים מטעם רשויות מוניציפליות, החברה לחקר המקרא, הוועד הפועל של ההסתדרות, מועצות פועלים, התנועה הקיבוצית, "בני ברית". היה חבר בארגון שארית הפליטה ברגן בלזן, חבר בוועדים ובמערכות להוצאות ספרים. בנוסף שימש כחבר בארגון "חברי ההגנה"; יו"ר וועדת השופטים להענקת פרס עיריית חיפה ע"ש ד"ר ארתור רופין לשנת תשכ"ח, חבר ועד מנהלי הסמינרים בישראל, חבר וועדת התקנון למורי הסמינרים (מטעם מרכז המורים) ויו"ר מערכת השנתון להכשרת מורים מטעם משרד החינוך.

תחומי מחקר והגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוך כדי עבודתו ופעילותו, ובמקביל להרצאות שנתן באופן קבוע, כתב צמריון מאמרים וספרים רבים בתחומי עיסוקיו הנרחבים: כתב עשרות מאמרים בחקר המקרא, בנושאי חינוך, ציונות, מדיניות, דמוקרטיה ועיתונות. השתתף ככותב מאמרים ופרקים בספרים שונים, וכתב שבעה ספרים בנושאי הוראה, חקר השואה, העיתונות של שארית הפליטה בגרמניה ותקופת ההשכלה באירופה.

נושא חקר השואה בער בעצמותיו ובליבו כנר התמיד, כמי שנותר יחיד מכל בני משפחתו שנספו בשואה בליטא.

בשנים האחרונות לחייו כתב שני ספרי יסוד על תקופת ההשכלה באירופה, שהתבססו על מחקר מקיף ויסודי של תקופה זו ועל מנהיגה משה מנדלסון. כבקי בשפה הגרמנית ובתקופת ההשכלה, חדר בספרו הראשון בנושא זה לנשמת מנדלסון, והצליח להבהיר את הפילוסופיה שלו ואת קשריו עם חכמים יהודים ולא יהודים. ספרו השני שיצא לאור סמוך לפטירתו : "המאסף – כתב העת המודרני הראשון בעברית", מהווה המשך לספר על מנדלסון. כתב עת זה נוסד על ידי תלמידיו של מנדלסון, שרצו ללכת בדרכו, ונתנו ביטוי למשנתו.

כמו כן קובצו מאמריו בקבצים שונים מטעם ברית הצה"ר, ארגון שארית הפליטה של ברגן בלזן, החברה לחקר המקרא, אגודות סופרים, ומאמרים שלו בנושאי מקרא והיסטוריה קובצו בחוברות שהוצאו על ידי מחלקת החינוך של עיריית חיפה ומשרד החינוך והתרבות.

צמריון כתב ביקורות ספרים רבות שפורסמו בעיקר בבטאונים "הד החינוך", "החינוך", "בית מקרא" ו"האומה".

צמריון כתב גם מאמרים אקטואליים בעיתונות היומית בארץ ובתפוצות כמפורט:

  • בעברית בעתונים "הבוקר", "הארץ", "המשקיף", "חרות", "ידיעות אחרונות", "דבר", "תשע בערב", "החברה", "הד החינוך", "החינוך", "ברקאי" (יוהנסבורג)) ועוד.
  • ביידיש, בעתונים "אונזער וועלט", "ווידערגעבורט" ו"ישורון" (מינכן), "אונזער פראנט", "וואכנבלאט" (ברגן בלזן), "אונזער ציל" (לינץ), "בית ישראל" (בואנוס איירס), "אפריקאנער אידישע צייטונג" (יוהנסבורג) ועוד.
  • בגרמנית "בוללטין" (ברגן בלזן), "נויאה ולט" (מינכן) ו"אלגמיינה ווכנצייטונג דער יודן אין דויטשלאנד" (דיסלדורף) ועוד.

צמריון נהג לעתים להשתמש בפסבדונימים, לרבות: אריאלי, בן-גדליהו, גאלופ, דניאל, הר-אל, הליו, ח"ן, ח. נ., ישר, כהנא, מחץ, מרי, נורי, נץ, סאמ בודי, צץ, רוני, ראסיינר וכו'.

צמריון הפקיד את ארכיונו האישי בארכיון לחינוך יהודי באוניברסיטת תל אביב ושם אפשר לעיין בו.

ספרים ומחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Tsemach M. Tsamriyon, THE HEBRAISCHE PRESSE IN EUROPA(בגרמנית)
  • משה האלפערין, וועג-ווייזער (מורי דרך), התש"ט 1949, הוצ' "אונדזער וועטלט", מינכן (ביידיש, עשר מסות על דמויות בספרות העברית ובציונות). הודפס שוב בחיפה 1976
  • תורת החיבור (יחד עם ש. אריאל) המכון העברי להשכלה בכתב בישראל, ירושלים, תשכ"ד – תשכ"ח (ארבע מהדורות)
  • העתונות של שארית הפליטה בגרמניה כביטוי לבעיותיה, הוצ' ארגון שארית הפליטה (ברגן בלזן) בישראל, תל אביב, תש"ל
  • פרקי שואה ושארית, הוצ' ארגון שארית הפליטה (ברגן בלזן) בישראל, תל אביב, תשל"ה (בנספח פירוט של 47 פרסומי המחבר בנושאי השואה, שארית הפליטה והתפוצות עד לשנת תשל"ה)
  • משה מנדלסון והאידאולוגיה של ההשכלה, הוצ' מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור, תל אביב, תשמ"ה
  • המאסף – כתב העת המודרני הראשון בעברית, הוצ' מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור, תל אביב, תשמ"ח

ספרונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תפקידו של מרכז מקצוע התנ"ך, הוצ' היחידה לחינוך על-יסודי במחלקה לחינוך ולתרבות של עיריית חיפה, תשכ"ה
  • שאלונים מודרכים בתולדות הרעיון הלאומי בישראל, הוצ' המחלקה להכשרת מורים במשרד החינוך והתרבות, ירושלים, תשכ"ה
  • נתיבות ברעיון הלאומי, מסות על הורים וזרמים היסטוריים, הוצ' א"א אריאלי, חיפה, תשל"ו
  • שלושה הוגים – רמב"ם, מנדלסון, אחד העם, הוצ' "רשפים", תל אביב, תשל"ט
  • היהדות בחינוכנו, הוצ' בית המדרש הממלכתי למורים ולגננות ע"ש א"ד גורדון, חיפה, תשל"ט, תש"ם (שתי מהדורות), בתוכו מאמרים בנושאי תנ"ך וחינוך.
  • לקט ממכתבי אב אל בנו, חיפה, תשל"ג, (בעריכתו, ממכתבי אביו גדליהו הלפרין אליו מליטא לישראל, בעברית, בתקופת טרום השואה ותחילתה)
  • חקר עמנו חוברת שהוצאה לזכרו במלאת שנה למותו ובה תמצית הרצאותיו במכון לחקר עמנו – המכון לחקר הפסיכולוגיה של העם היהודי בזמננו בארץ ובתפוצות.

פרקים ומאמרים בספרים ובקבצים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "הגדול", קובץ לזכרו של זאב ז'בוטינסקי, הוצ' שלטון והילל, תל אביב, תש"ט, עמ' 122 – 125
  • "חינוך לשלמות", ערכי היהדות בחינוך התיכון, הוצ' איגוד בתי הספר התיכוניים בישראל, תשט"ז, עמ' 147 – 149
  • "שליח בבלזן", בלזן, הוצ' ארגון שארית הפליטה מהאזור הבריטי בישראל, 1958, עמ' 159 – 163
  • "חמישים שנות חיים יהודיים", חיפה – שנתון סופרי ועיתונאי יידיש בחיפה, תשכ"ה, עמ' 181 – 186 (ביידיש)
  • "גירוש האדם מגן-העדן", ספר זר-כבוד, קובץ מחקרים במקרא, ירושלים תשכ"ח, עמ' 333 – 354
  • "קווים להוראת החיבור", מתודיקה, הוצ' המחלקה לפדגוגיה של אוניברסיטת תל אביב, תשכ"ט, עמ' 140 – 148
  • "מנדלסון וחזון שיבת ציון", מחקרים בתולדות עם ישראל וארץ ישראל – ספר צבי אבנרי, הוצ' אוניברסיטת חיפה, תש"ל, עמ' 259 – 266
  • "שתי מגילות ושני עמים – ובעיה אחת (הגיור המקראי באספקלריה הלכתית-היסטורית), ספר ברסלבי, כתבי החברה לחקר המקרא בישראל, ירושלים, תש"ל, עמ' 268 – 314
  • "על שלוש תחנות בחיי רובינשטיין", ספר ראובן רובינשטיין, הוצ' איגוד יוצאי ליטא בישראל, תל אביב, תשל"א, עמ' 93 – 102
  • "המורה והחברה הישראלית", החינוך בישראל – קובץ במלאת 25 שנה למדינת ישראל, בעריכת חיים אורמיאן, ירושלים, תשל"ג-1973 עמ' 337 – 344
  • "ירמיהו – האיש והנביא", ספר מאיר ולנשטיין, הוצ' החברה לחקר המקרא בישראל ואגודת תרבות במנצ'סטר, תשל"ט, עמ' 196 – 245
  • "למהות העונשים במקרא", ספר יעקב גיל, הוצ' החברה לחקר המקרא וסמינר גורדון, תשל"ט, עמ' 221 – 224
  • "האחריות האישית במקרא ובספר יחזקאל", ספר בן-ציון לוריא, תש"ם, עמ' 79 – 92
  • "טיפוח העברית ב'המאסף'", ספר ד"ר ברוך בן יהודה, מחקרים במקרא ובמחשבת ישראל, תשמ"א 1981 הוצ' החברה לחקר המקרא בישראל, תל אביב, עמ' 426 – 459
  • "בין אמונה למוסר", שלילה לשמה - כלפי ישעיהו ליבוביץ, בעריכת בן ירוחם וקוליץ, הוצ' אל השורשים ירושלים תשמ"ג-1983, עמ' 137 – 150
  • "התפילה בתנ"ך", ספר משה גולדשטיין, תשמ"ח, עמ' 193 – 209
  • "שאול ועמלק", ספר חמ"י גבריהו, הוצ' קריית ספר, תשמ"ט, עמ' 116 – 120

ערכים באנציקלופדיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הערך "הוראת תורה שבעל פה", אנציקלופדיה חינוכית, משרד החינוך והתרבות ומוסד ביאליק, כרך ב', ירושלים, תשי"ט, עמ' 1084
  • הערך "הגימנסיה העברית בראסיין", יהדות ליטא, כרך ב', הוצ' עם הספר, עמ' 155 – 157
  • הערך "מאסף", אנציקלופדיה יודאיקה (באנגלית), כרך 11, עמ' 1161 – 1162

מאמרים בכתבי עת – רשימה חלקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "לדרכה ולדמותה של האשה בהוראה", שנתון המוסדות להכשרת מורים וגננות במשרד החינוך והתרבות, ירושלים, תשכ"ט 1969 בעמ 52 – 62; עודכן ופורסם מחדש פעמיים: "האישה בחינוך ובהוראה", מעלות, אייר תשל"ד; "לדרכה ולדמותה של האשה בהוראה", החינוך, חשוון תשל"ט, עמ' 43 – 58
  • "על חינוכנו בשנות החמישים", שנתון המוסדות להכשרת מורים וגננות במשרד החינוך והתרבות, ירושלים, תשל"ג 1973 עמ' 75 – 86
  • "עתונות התפוצות כעדות ל'לשונות היהודים' בימינו", בתפוצות הגולה, י"ד, חוברות 62 – 63, חורף תשל"ג 1973, עמ' 120 – 123
  • "חובת החינוך לנוכח האכזבה מן המחקר", עיון ומעש, קובץ מאמרים של מורי סמינר גורדון, ירושלים תשל"ד 1974, עמ' 57 – 73
  • "מבחנים וציונים במסכת ההישגים הלימודיים", במת המפקח, סיוון תשל"ד, עמ' 51 – 62
  • "להוראת המקרא בבית הספר העל-יסודי", עיונים בחינוך, כסלו תשל"ה, עמ' 143 – 154
  • "עיתוני היידיש על אדמת גרמניה עם היעלם האחרון שבהם", בתפוצות הגולה, קיץ תשל"ה, עמ' 144 – 150
  • "טקסטים מושווים להבנת המקרא", בית מקרא, ניסן – סיוון תשל"ו, עמ' 347 – 360
  • "שאלות יסוד בחינוך לערכים", החינוך, תמוז תשל"ו יולי 1976, עמ' 348 – 353
  • "אחד העם – ניתוח ביקורתי ומסקנה חינוכית לימינו" (חמישים שנה לפטירתו), החינוך, אדר תשל"ז מארס 1977, עמ' 198 – 205
  • "לדמותה של העיתונות היהודית", בתפוצות הגולה, חורף תשל"ח 1978, עמ' 169 – 175
  • "החינוך במדינת ישראל – הישגים ובעיות", גשר, אביב-קיץ תשל"ח, עמ' 111 – 117
  • "חשיבותה של עיתונות אידיאית חינוכית ומרכזית", החינוך, סיוון תשל"ח עמ' 376 – 383
  • "דעת הקהל במקרא", בית מקרא, תמוז-אלול תשל"ח, עמ' 430 – 432
  • "המאבק בין הצנזורה למלה החפשית בישראל", טורים, טבת תשל"ט ינואר 1979, עמ' 78 – 87
  • "המחקר החינוכי וההוראה למעשה", החינוך, אדר תשל"ט 1979, עמ' 176 – 180
  • "קווים להוראת תנ"ך", החינוך, אלול תשל"ט ספטמבר 1979, עמ' 86 – 99
  • "חינוך בעידן של מחקר ומדע", החינוך, תש"ם – 1980, עמ' 325 – 340
  • "טיפוח ההשכלה והחינוך ב"המאסף", עיונים בחינוך, חוברת 28, תשמ"א 1980, עמ' 5 – 50
  • "התמאטיקה של שירת 'המאסף'", עיון ומעש, קובץ מאמרים של מכללת גורדון, כרך ב' חיפה, תשמ"א 1981, עמ' 175 – 203
  • "התמאטיקה של שירת "המאסף", עיון ומעש, תשמ"א 1981 עמ' 175 – 203
  • "ההנהגה היהודית תחת שלטון הנאצים", גשר כ"ח (106), תשמ"ב 1982, עמ' 165 – 170
  • "היכולים באמת יהודים ונוצרים להיות שוב יחד?" בית מקרא, ירושלים תשמ"ב, עמ' 277 – 282
  • "נורדאו הציוני – בנאומיו ובכתביו", האומה, כסלו תשמ"ג דצמבר 1982, עמ' 322 – 331
  • "לדמותו הציונית של מאכס נורדאו (ששים שנה למותו)", מעלות, ניסן תשמ"ג – מרץ 1983, עמ' 37 – 43
  • "היבטים היסטוריים על תקופת השואה", גשר, חוברת מס' 1/108, חורף-אביב תשמ"ג, עמ' 178 – 185
  • "קבוצות-המבצע הנאציות – והיהודים בשואה", גשר, סתיו תשמ"ד, עמ' 167 – 173
  • "כיצד להבחין בין נביאי אמת לנביאי שקר?", בית מקרא, תמוז-אלול תשמ"ד, עמ' 334 – 351
  • "יהודי העולם במאבקם המדיני למען נרדפי הנאצים", גשר, סתיו תשמ"ה, עמ' 115 – 121
  • "לקחים חינוכיים מדוגמאות חריגות במקרא", שבילי החינוך, חורף תשמ"ה, עמ' 95 – 105
  • "מדוע הפרו מלכים עצת נביאים?", בית מקרא, טבת-אדר תשמ"ה, עמ' 242 – 256
  • "לקחים וערכים מתקופת השואה", שבילי החינוך, אביב, תשמ"ה, עמ' 147 – 154
  • "דרכים שונות להצלה", גשר, חורף תשמ"ו, עמ' 180 – 182
  • ה"חזרה בתשובה" – התופעה והמניעים, האומה, מס' 81, חורף תשמ"ו 1985/6, עמ' 284 – 292
  • "מדוע יש להתנגד למשטר מפלגתי בהסתדרות המורים?", שבילי החינוך, אביב-קיץ תשמ"ו, עמ' 149 – 160
  • "אלכה ואשובה אל אישי הראשון", בית מקרא, תמוז-אלול תשמ"ו, עמ' 293 – 297
  • "על עיתונות דמוקרטיה ומדינה", האומה כרך 85, חורף תשמ"ז, עמ' 265 - 273
  • "מוטיבים משותפים בספר יונה, במגילת-רות ובספר יהודית", בית מקרא, ניסן-סיוון תשמ"ז, עמ' 221 – 223
  • "המזמורים מ"ב – מ"ז בתהלים, והניגודים שבהם", בית מקרא, תמוז-אלול תשמ"ז, עמ' 296 – 298
  • "התפתחות החינוך בטבריה", מטוב טבריה גיליון מס. 4 תשמ"ז 1986, עמ' 39 – 57
  • "וילנה כירושלים דליטא", האומה, מס' 89, חורף תשמ"ח – 1987, עמ' 191 – 194
  • "האם היה חיזוי השואה?" מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים, חוברת מס' 62, טבת תשמ"ח דצמבר 1987, עמ' 7 – 10
  • "דברים הטעונים תיקון", שבילי החינוך, אביב-קיץ תשמ"ח 1988, עמ' 166 – 172

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]