צעדת השרמוטות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צעדת השרמוטות הראשונה בטורונטו
מפגינים בצעדת השרמוטות 2012 בתל אביב
מפגינות בצעדת השרמוטות 2013 בתל אביב

צעדת השרמוטותאנגלית: SlutWalk) הוא כינוי לתהלוכת מחאה שבה המפגינים, ובעיקר המפגינות, מוחים נגד הטענה לפיה נשים שמתלבשות באופן חושפני אשמות בכך שהן מוטרדות מינית או הופכות לקורבנות של אלימות מינית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-24 בינואר 2011 הרצה מייקל סנגינטי, קצין משטרה קנדי בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת יורק בטורונטו, ואמר "נאמר לי שאני לא אמור להגיד זאת, אבל נשים צריכות להימנע מלהתלבש כמו שרמוטות (sluts) כדי שלא יהפכו לקורבנות של אלימות מינית". בתגובה לכך, התארגנה מחאה בעיר נגד הדברים, ונגד הטענה בכללה, הנשמעת לעתים. מארגנות המחאה, סוניה ברנט והת'ר ג'ארוויס, בחרו להשתמש במילה slut ("שרמוטה"), דווקא בגלל הקונוטציה השלילית שהיא מעוררת, במטרה להוציא ממנה את עוקצה. סנגינטי עצמו חזר בו בינתיים מן הדברים, אך התחושה הייתה שדבריו מייצגים השקפה רחבה יותר, של תרבות אונס שהמארגנות סברו שיש להיאבק בה.

ב-3 באפריל אותה שנה התכנסו כ-3,000 מפגינות ומפגינים בקווינס פארק וצעדו לעבר משטרת טורונטו. אף שהמפגינות נתבקשו להתלבש בבגדים שהן לובשות בחיי היומיום, כדי לסמל את העובדה שנשים מותקפות מינית באופן יומיומי, רבות מהן בחרו להתלבש בלבוש חשוף כהמחשת הרעיון שאישה לא נתונה לאלימות מינית, ללא קשר למה היא לובשת. בחודשים שלאחר מכן נערכו צעדות דומות בערים שונות ברחבי העולם, בין היתר בקנדה, ארצות הברית, ברזיל, בריטניה, דרום אפריקה, סינגפור ושבדיה, וב-2012 החלו צעדות כאלה להתקיים גם בישראל.

צעדת השרמוטות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצעדה הראשונה שתוכננה בישראל הייתה בירושלים, ב-2012, אותה הובילה הפעילה הפמיניסטית אור לוי. בעקבות ההכרזה על צעדת השרמוטות הישראלית הראשונה, הרעיון של הצעדה אומץ גם על ידי מארגנות בערים אחרות, ובסופו של דבר הצעדה הראשונה בפועל נערכה בתל אביב ב-22 במרץ. לצעדה הגיעו כמה מאות משתתפים ובעיקר משתתפות‏[1]. לאחר מכן נערכה הצעדה בירושלים, וכן נערכו צעדות בחיפה ובאר שבע.

בשנת 2013 אירועים התקיימו באותן ארבע ערים. מספר המשתתפות והמשתתפים בצעדות בתל אביב וחיפה גדל מאוד, כנראה בגלל סיקור תקשורתי מורחב, וקמפיין אינטרנטי שנהיה ויראלי בעיקר דרך פייסבוק. הצעדות לא היו נטולות מכשולים: בירושלים המשטרה סירבה תחילה לתת אישור לצעדה, עד שחברת כנסת תמר זנדברג התערבה, והאישור הומצא. את הצעדה התל אביבית ארגנה קבוצה חדשה של פעילות, ביוזמתה של הפעילה הפמיניסטית ציפי ערן. השינוי בא בעקבות מחלוקת חריפה בין תנועת המאבק הסוציאליסטי, שהחליטה לארגן את הצעדה אבל לבטל את היותה "צעדת השרמוטות" לבין פעילות פמיניסטיות. הטענה של הסוציאליסטים הייתה שהמילה "שרמוטה" פוגענית לנשים מקבוצות מיעוט, בעוד הפעילות שהתנגדו למחיקה טענו שיש בביטול מן הסלאטשיימינג, או האשמת הקרבן, וזה בדיוק מה שהצעדה באה למגר. הן גם התנגדו לכך שבראש האירוע של הסוציאליסטים עמדו גברים שדיברו בשם נשים נפגעות אלימות מינית. בסופו של דבר, למרות שפורסמו שני אירועים נפרדים באינטרנט, התקיימה צעדה אחת תחת המיתוג של צעדת השרמוטות, וגם תנועת המאבק הסוציאליסטי צעדה כגוש.‏[2]

ב-2014 המארגנות של הצעדות בערים שונות התאחדו לקבוצת ארגון משותפת. למרות שלכל אחת מן הערים הייתה קבוצת ניהול נפרדת שניהלה בדרכה את הצעדה שלה, הקבוצה המשותפת יצרה מיתוג כולל לצעדה וקיימה קמפיינים ופרסום בשיתוף פעולה, כדי לאחד מסרים ולהרחיב הפצה.

ב-2015 התקיימה צעדה בירושלים ב-29 במאי. בשנה זו, המארגנות של תל אביב וחיפה פרשו מהעשייה, אך לאחר תחילת הקמפיין הירושלמי, החלו תכנונים למצעד תל אביבי על ידי קבוצת נערות שהשתתפו בצעדה שנה קודם. המארגנות התבקשו לערוך את הצעדה התל אביבית במועד מאוחר יותר מהירושלמית, מכיוון שבשנים קודמות הצעדה התל אביבית גרפה את מירב הסיקור התקשורתי, על אף ההצלחה המספרית של הצעדה בירושלים. ואכן, בשנה זו הצעדה הירושלמית זכתה הן להשתתפות רחבה של כ-1000 נשים, נערות, וגברים, וכן לסיקור תקשורתי וויראליות ברשתות החברתיות. צעדה בתל אביב עדיין מתוכננת בתאריך שעוד לא נקבע.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]