צרעה מזרחית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קריאת טבלת מיוןצרעה מזרחית
Vespa orientalis 2.jpg
מיון מדעיעריכה
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: פרוקי רגליים
מחלקה: חרקים
סדרה: דבוראים
משפחה: צרעיים
תת־משפחה: צרעה
סוג: Vespa
מין: צרעה מזרחית
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Vespa orientalis
ליניאוס, 1771
Disambig RTL.svg המונח "דבור" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו דבור (פירושונים).

צרעה מזרחית (שם מדעי: Vespa orientalis), או דבור, היא מין של צרעה חברתית במשפחת הצרעיים.

אזור תפוצתה של הצרעה המזרחית הוא ברוב אזורי אגן הים התיכון כולל ישראל, במזרח אפריקה ובמערב אסיה עד הודו.

העוקץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארס של הצרעה המזרחית גורם לנפיחות וכאבים באזור העקיצה, בדומה לארס של דבורת הדבש. אולם בניגוד לדבורת הדבש, עוקץ הצרעה המזרחית לא נשאר בגוף הנעקץ. עוקץ הצרעה המזרחית מזכיר יותר את עוקץ דבורת הבומבוס, דומה למחט ומאפשר לה לעקוץ מספר פעמים.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש של צרעה מזרחית

גופה של הצרעה המזרחית הוא בין הגדולים מבין הצרעות בארץ ישראל. צבע גופה שחור-חום עם פסים צהובים, ורגליה שעירות מעט. הצבע הצהוב נועד להזהיר מפני העוקץ הארסי. מושבת צרעות מורכבת ממלכה, מעמלות (פועלות) ומזכרים. המלכה היא היחידה שמתרבה, היא זו שמוצאת את הקן ומקימה אותו, ואף מטפלת במחזור הראשון של הזחלים עד הופעת הפועלות הראשונות. הפועלות הן בעצם נקבות בלתי פוריות. תפקידן הוא לנקות את הקן, לווסת את הטמפרטורה, לחפור ולאסוף מזון. תפקידם של הזכרים, אשר מופיעים בסוף הקיץ, הוא להפרות את המלכות.

תזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצרעות ניזונות מחלבונים ומסוכרים. בטבע הן יאכלו פגרים של חיות ופגרי דגים, צוף, פירות ודבש, אך ליד האדם לא יבחלו גם בשאריות מן הזבל: חלקי בשר ודגים, ושאריות מיצים ממותקים. מזון נוסף הוא הפרשות המכילות סוכרים אשר נוצרות בגוף הזחלים מהמזון החלבוני המוגש להם, מהן ניזונים המלכה והזכרים.

דבורי דבש מהוות טרף קל לצרעה המזרחית, הנחשבת למזיק קשה ביותר לענף הכוורנות. דבורת-הדבש הסורית, שהייתה נפוצה בעבר באופן טבעי בישראל, הינה עמידה באופן יחסי להתקפות של הצרעה המזרחית; עם המעבר לשימוש בדבורי-דבש פחות תוקפניות ונוחות יותר לכוורנים, מתת-המין האיטלקי, הצרעה המזרחית מסבה נזק גדול אף יותר לכוורות. קבוצה של צרעות התוקפת כוורת מחסלת את רוב הפועלות, ובסופו של דבר משתלטת על הכוורת וניזונה מהזחלים ומאגרי המזון בה. מדי קיץ, כוורות רבות בישראל מותקפות על ידי צרעות מזרחיות, ומגדלי הדבורים משקיעים מאמצים רבים בחיסול אוכלוסיותיהן.

הקן[עריכת קוד מקור | עריכה]

פועלות בפתח הקן בצהרי יום חם, מקררות את הקן על ידי נפנוף מהיר של הכנפיים.

הצרעה המזרחית בונה את קנה בדרך כלל באדמה, אך בקרבת האדם ניתן למצוא אותה מקננת בתוך סדקי הבתים, ארגזי התריסים, ארונות חשמל וכו'. הקנים בנויים מחלות, הבנויות זו על זו, עשויות מאדמה, ומחולקות לתאים. התאים המשושים בנויים בדרך כלל מחומר אורגני המכיל תאית, כמו גזעי עצים או קרטון, לעוסים היטב ומעורבים עם עפר וריר. הפתחים מופנים כלפי מטה.

מחזור החיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצרעה הופכת בוגרת לאחר גלגול מלא הכולל חמישה שלבים: ביצה, זחל, טרום גולם, גולם ובוגר. הפועלת הופכת לבוגרת בתוך כ-30 יום, לעומת המלכה שמתבגרת תוך כ-40 ימים.

בתחילת האביב מתעוררות המלכות הצעירות מתרדמת החורף שלהן במקום מסתור. לאחר הקמת הקן בוקעות הפועלות הראשונות ואז, לקראת סוף הקיץ, מוקמים תאים בהם יוטלו ביצים מהן יבקעו המלכות חדשות והזכרים. לאחר שאלו הגיחו, הם יוצאים למעוף כלולות. הנקבות חוזרות מופרות לקן, אך עם בוא החורף הקן מתחסל, והנקבות המופרות נכנסות לשנת החורף במקום מסתור, וחוזר חלילה.

בסוף הקיץ, מגדלי הדבורים עורכים מבצעי השמדה של הצרעה המזרחית, הן על ידי הצבת מלכודות והן באמצעות מתן פרסים לצדים אותם. ככל שמספר הצרעות יפחת בסוף הקיץ, באביב יהיו פחות צרעות באוויר.

ניסוי הצרעות בחלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

קן הצרעות כולל מספר תופעות פיזיקליות יוצאות דופן: בניית החלה בכיוון כוח המשיכה של כדור הארץ, תופעות אקוסטיות וחשמליות הקשורות לחלה, תקשורת אקוסטית, שמירת החום ומיזוג האוויר בקן ועוד. תופעות אלה הובילו לניסוי החלל הישראלי הראשון שנערך מטעם אוניברסיטת תל אביב בעזרת התעשייה האווירית לישראל ונאס"א ובחן בניית קן צרעות בחלל, בתנאי חוסר כבידה. יוזמי הניסוי, קיוו כי ניתן יהיה למצוא קשר בין התנהגות הצרעות וסימפטומי מחלת הנסיעה ממנה חווים רוב האטטרונאוטים בימים הראשונים לאחר שיגור המעבורת, כתוצאה מתנאי מיקרו כבידה.[1]

במסגרת הניסוי הוטסו 230 צרעות ו120 פופאות (זחלים). קבוצה נוספת של צרעות וזחלים נבדקה במקביל על הקרקע, כקבוצת ביקורת. עקב תקלה במערכת המים לאחר שיגור, חוו הצרעות עליה חדה בלחות, ומים התחילו להצטבר במתקן הניסוי. הטמפרטורה הגבוהה גרמה לעובש ומזון הצרעות נרקב. כיוון שהאסטרונאוטים חששו לפתוח את המתקן ולשחרר את הלחות (תוך סכנה לשחרור צרעות במעבורת), הוצע לשחרר מעט את הברגים, דבר שבוצע רק ביום השלישי לטיסה. אולם, רוב האוכל כבר היה לא אכיל[2] כתוצאה מכך מתו 202 צרעות ו-103 פופאות. הצרעות הנותרות איבדו את חוש הכיוון ועמדו חסרות תנועה ללא אינטראציה בינן. רק 3-4 ימים לאחר החזרה לכדור הארץ, הצרעות ששרדו התאוששו והתחילו לבנות כוורת. משך החיים של הצרעות המוטסות היה קצר יותר, והן שרדו רק 23 ימים בממוצע לעומת הצרעות בקבוצת הביקורת, ששרדו 43 ימים. כמו כן, הפופאות ששהו בחלל לא השלימו את תהליך המטאמורפוזה שלהן.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]