צרעת מרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

צרעת מרים. הסיפור על צרעת מרים מופיע בספר במדבר, פרק י"ב.

וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, שִׁבְעַת יָמִים.
מרים מחוץ למחנה, ציור מעשה ידי ג'יימס טיסו משנת 1896 לערך.

הסיפור המקראי[עריכת קוד מקור | עריכה]

א וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח: כִּי-אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. ב וַיֹּאמְרוּ: הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה'? הֲלֹא גַּם-בָּנוּ דִבֵּר. וַיִּשְׁמַע ה'. ג וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. ד וַיֹּאמֶר ה' פִּתְאֹם, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-מִרְיָם: צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד. וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם. ה וַיֵּרֶד ה' בְּעַמּוּד עָנָן, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל; וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם, וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם. ו וַיֹּאמֶר: שִׁמְעוּ-נָא דְבָרָי; אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם, ה' - בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. ז לֹא-כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה: בְּכָל-בֵּיתִי, נֶאֱמָן הוּא. ח פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט; וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה? ט וַיִּחַר אַף ה' בָּם, וַיֵּלַךְ. י וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל, וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג; וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל-מִרְיָם, וְהִנֵּה מְצֹרָעַת. יא וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה: בִּי אֲדֹנִי, אַל-נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת, אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ. יב אַל-נָא תְהִי כַּמֵּת, אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ, וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ. יג וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר: אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ. יד וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה: וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ, הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים; תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְאַחַר, תֵּאָסֵף. טו וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים; וְהָעָם לֹא נָסַע, עַד-הֵאָסֵף מִרְיָם. טז וְאַחַר, נָסְעוּ הָעָם מֵחֲצֵרוֹת; וַיַּחֲנוּ, בְּמִדְבַּר פָּארָן. (במדבר, י"ב, א'-ט"ז)

סיפור מקראי זה, עוסק בגדולת משה כנביא. בסיפור זה מדברים אהרן ומרים סרה על נישואיו של משה עם אשתו ועל ייחודיות נבואתו. משה אינו מגיב לטענותיהם ובפסוק ג', ה' מגיב על הטענה ואף מנמק זאת כי: הָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד--מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. טענת ה' מפורטת ובסופה ה' מעניש את מרים בצרעת. בסיפור זה ה' מבחין בין משה לבין כל נביא (פסוקים ו'-ז'). ה' מעניש את מרים בעונש נורא צרעת (פסוקים ט'-י'). אהרן מתוודה על חטאו וחטאה של אחותו, בפני משה ומבקש רחמים עליה (פסוקים י"א-י"ב). משה מתפלל לה' (פסוק י"ג) והוא מסביר לו שאילו אביה היה מענישה ביריקה בפנים היא הייתה מסתגרת מבושה שבעה ימים, ולכן עליה להיות מורחקת ממחנה ישראל לשבעה ימים. לאחר שבעת ימי ההסגר, חוזרת מרים למחנה ובני ישראל ממשיכים במסעם לארץ המובטחת.

הסיבות לעונש[עריכת קוד מקור | עריכה]

Miriam and Aaron complain against Moses, engraving from "The Bible and Its Story Taught by One Thousand Picture Lessons, vol. 2", edited by Charles F. Horne and Julius A. Bewer, published by Francis R. Niglutsch, New York, 1908.

אהרן ומרים דיברו סרה באישה הכושית שמשה נשא לאישה. מהכתוב לא ברור מיהי האישה הכושית, שלקח משה. לדעת ראב"ע, ועל פי התלמוד הבבלי, מדובר בציפורה. ולדעת רש"י הטענה הייתה על שגירש אותה. הרשב"ם, על פי דברי הימים של משה רבנו, מבאר כי הכוונה לאישה מכוש, שמשה נשא אותה (בלא לדעת שלא מימש את נישואים אלו). הכתוב אינו מסביר גם מדוע לא ראו מרים ואהרן בעין יפה את התקשרותו של משה לאישה הכושית, אך ברור כי התנגדותם קשורה לתפקידו של משה בהנהגת העם. הפועל "וַתְּדַבֵּר" מעיד על כך, שמרים היא יוזמת השיחה והיא המובילה אותה.[1]

חז"ל כורכים את הסיבות לעונש הצרעת בלשון הרע כך: אמר רבי חנינא: "אין הנגעים באים אלא על לשון הרע. אמרו חכמים: תדע לך שהנגעים על לשון הרע, הרי שמרים הצדקת על ידי שדיברה לשון הרע במשה אחיה דיברו בה הנגעים. סימן לכל בעלי לשון הרע. הווי: "זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם."[2] והרי דברים קל וחומר: מה מרים שלא דיברה אלא בפניו של משה ולהניתו של משה (שיחזיר את אשתו) ולשבחו של מקום ולבניינו של עולם, כך נענשה, כל במדבר בגנותו של חברו ברבים על אחת כמה וכמה."[3]

רש"י מסביר את העונש למרים ולא לאהרן בכך שדיברה ראשונה, על פי הכתוב וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, היא פתחה בדיבור תחילה, לפיכך הקדימה הכתוב תחילה. לשיטתו כל פעם שנוקט המקרא בלשון דיבר, כוונת הדברים ללשון קשה כאמור בבראשית מ"ב ל: "דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ, אִתָּנוּ--קָשׁוֹת; וַיִּתֵּן אֹתָנוּ, כִּמְרַגְּלִים אֶת-הָאָרֶץ."

רבי אברהם אבן עזרא מבין את הכתוב בכך שהיא הייתה הדוברת: ואהרן הסכים או החריש.[4]

עונש הצרעת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצרעת פגעה בעור החיצוני, עורה של מרים הלבין כשלג וכך בפסוק: וְהִנֵּה מִרְיָם, מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג. הצרעת במקרא אינה מחלה הידועה כיום כמחלת האנסן. סימניה של מחלה זו ברורים-התעבות העור המכונה: FACIES LEONTINA, פני אריה, אובדן כושר תחושתי ונשירת איברים. סימנים אלו אינם מופיעים במקרא. הסימנים המופיעים בספר ויקרא, פרק י"ג אינם מאפיינים את מחלת ההאנסן, אך בפסוק י"ב בפרק זה מצוי רמז להרס הרקמות הקיים בגופו של המצורע: וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ. לזיהוי הצרעת הועלו מספר אפשרויות. בספרו הרפואה במקרא ובתלמוד מזהה ד"ר יצחק (יוליוס) פרויס שלא מדובר בצרעת אלא מדובר בפסוריאזיס בהתחשב בעובדה כי מרים החלימה לאחר שבוע.[5] עונשה היה פתאומי והכתוב בפרק מבהיר זאת. הכתוב: וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל-מִרְיָם, וְהִנֵּה מְצֹרָעַת ממחיש את מורכבות המעמד.

מרים מורחקת מהקהילה לאחר שהיא נענשת. מכך אפשר להבין כי תגובת החברה היא מיידית והיא הרחקת החולים. תקופת ההרחקה נמשכת כל עוד החולה לא נרפא. המילה טומאה אינה מופיעה בפרק זה אך במופעיה במקרא היא באה לצד הביטוים: שִׁבְעַת יָמִים, המופיעים בספר ויקרא, פרק י"ג.[6] לדעת פרשנים, פסוק י"ב, מכוון בכתוב בפועל תְהִי למרים: אל נא תהיה מרים כמת, שכן המצורע בימי קדם משול למת, ועל כך רש"י: ששניהם מטמאים בביאה.לעומתו הפרשן רבי עובדיה ספורנו מסב את הפועל: תְהִי למשה: אל נא תהיה אתה כמת, שתניח חצי בשרך במדבר. מפסוק י"ד מובן כי פגע מרים בצרעת משול ליריקת אביה בפניה. היריקה נחשבת במקרא כעונש שיש עמו קלון, שלא ימחה במשך זמן רב ועל כך גם עומד בעל ספר דברים, פרק כ"ה, פסוק ט': וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו, לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים, וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ, וְיָרְקָה בְּפָנָיו.[7]

מחלת הנסן - נגעי עור על הירך

תפילתו של משה והיענות ה'[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפור על הנביא המתפלל בעד יחידים בתנ"ך קיימים בכמה סיפורים.[8] תפילתו של משה לה' כדי שירפא את מרים מצטיינת בקיצורה. בהשוואה לתפילות אחרות, ארוכות ומנומקות שנושא משה, תפילה זו היא בת מילה אחת רְפָא, שכן שאר המילים בפסוק הן מילות זירוז ופנייה. ייתכן כי קיצורה של פנייה זו היא, שמדובר בעיניין פנימי משפחתי ואילו תפילות למען העם הן ארוכות ומנומקות היטב. בתשובת ה' בפסוק י"ד, אפשר לראות, שסליחתו אינה שלמה.[9]

חזרתה של מרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפועל תֵּאָסֵף בפסוק י"ד מתאר תהליך קליטת אדם נטוש. קשר לשוני נמצא גם במלכים ב', ה', א'-י"א שם חוזרת המילה צרעת בזיקה למילה אסף ארבע פעמים. פועל זה מתאר מונח משפטי, שהוא ניגוד לפועל השלך. הפועל אסף בא לתאר קליטתו של אדם מחדש, של מי שהושלך. הקשר בין סיפורי המקרא בהם נעזבו מצורעים לפועל אסף אינו מקרי. המצורע נתפס כיצור נטוש, עזוב ונחשב למת בחברה המקראית. רפואתו ושובו של החולה בצרעת לחברה, נתפסים כלידה מחדש.[10]

צרעת במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נגע הצרעת

החולים במחלת הצרעת הורחקו מהקהילה, מחברת בני האדם. החולים במחלה היו משולים למתים, וחיו בבידוד ובנידוי.

מחלת הצרעת, קיבלה משמעות דתית-פולחנית, והיא קשורה בדיני טוהרה וטומאה, ככתוב בספר ויקרא, פרק י"ג-י"ד. המחלה נחשבה כעונש אלוהי על חטאים שונים: כמו מרים אשר נענשה בצרעת על שדיברה סרה במשה (במדבר, י"ב, י'); עוזיהו מלך יהודה היה מצורע, כאשר ניסה להקטיר על המזבח, וישב בבידוד בבית החופשית (דברי הימים ב', כ"ו, י"ט); צרעת נעמן דבקה בנערו של אלישע, גיחזי לאחר שאלישע מקלל אותו שצרעת נעמן תעבור אליו וזרעו. (מלכים ב', ה', כ'-כ"ז). בסיפור מצור שומרון, בספר מלכים ב', פרק ז', מסופר על מצורעים אשר חיו מחוץ לעיר שומרון, חייהם היו הפקר וכניסתם הייתה אסורה בימי שלום ומלחמה. ריפוי החולים בצרעת נחשב לנס, והריפוי נעשה בעזרת ה'.

סיפורי המקרא מדגישים כי המחלה והרפואה הם בידי האל. המחלה נתפסה כעונש ואילו הריפוי מהמחלה הוא חסד שעשה האל עם האדם וזהו מסימני תפיסת הגמול במקרא.[11]

צרעת בספרות המסופוטמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפיסת הצרעת במקרא הייתה חלק בלתי נפרד מתפיסת המחלה במזרח הקדום. באיפוסים של המזרח הקדום נתפסה הצרעת כקללת האלים. המצורע נודה מהמחנה, סיפור עלילות גילגמש מבהיר זאת:[12]

הראית את האיש המצרע? ראיתי. מה מעשהו? לחמו יאכל לבדו, מימיו ישתה לבדו, פתותי לחם יאכל, נטפי מים ישתה, מחוץ לעיר ישב.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אילנה פרדס, הבריאה לפי חווה גישה ספרותית פמיניסטית למקרא, תל אביב : הקיבוץ המאוחד, 1996, עמ' 16-13.
  • יעקב ליכט, פירוש על ספר במדבר יא-כא, ירושלים, מאגנס, תשנ"א.
  • נחום אברהם, אנשי שוליים במקרא, ירושלים, מוסד ביאליק, 2011.
  • רחל רייך, האישה אשר נתתה עמדי, נשים כעילה לסכסוך ולמלחמה במקרא,הקיבוץ המאוחד, 2005, ע"מ 100-91.
  • שרה קמין, רש"י: פשוטו של מקרא ומדרשו של מקרא, ירושלים, מאגנס, תשס"ז, ע"מ 222-217.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על האישה הכושית בפירושו של רש"י ראו: שרה קמין, רש"י: פשוטו של מקרא ומדרשו של מקרא, ירושלים, 2007, ע"מ 222-217.
  2. ^ ספר דברים, פרק כ"ד, פסוק ט'
  3. ^ דברים רבה ו'
  4. ^ יעקב מילגרום, אציקלופדיה עולם התנ"ך: במדבר, ירושלים, עתי דודיזון, 1993, עמ' 79.
  5. ^ יצחק (יוליוס) פרויס, הרפואה במקרא ובתלמוד, ירושלים: מאגנס, 2012, ע"מ 500-490.
  6. ^ נחום אברהם, אנשי שוליים במקרא, ירושלים: מוסד ביאליק, 2011, עמ' 72.
  7. ^ ראו גם ספר ישעיהו, פרק נ', פסוק ו'.
  8. ^ על הנביא ה"מתפלל בעד" ראו אצל: זאב ויסמן, מושיעים ונביאים: שני פניה של הכריזמה במקרא, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 2003, ע"מ 144-138.
  9. ^ יצחק אבישור, אנציקלופדית עולם התנ"ך: במדבר, ירושלים: עתי דויזון, 1993, עמ' 81.
  10. ^ נחום אברהם, אנשי שוליים במקרא, ירושלים: מוסד ביאליק, 2011, עמי 12-11, 74-73.
  11. ^ פנינה גלפז-פלר, יציאת מצרים: מציאות או דמיון, תל אביב, שוקן, 2002, ע"מ 17.
  12. ^ ש. שפרה, יעקב קליין, בימים הרחוקים ההם - אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, תל אביב: עם עובד, 1996, עמ' 320.