קארושי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קארושי
MeSH D065907
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
מחאת "לא עוד קארושי" בטוקיו, 2018

קארושייפנית: かろうし או 過労死 או Karōshi בתרגום חופשי: מוות מעבודת יתר) הוא המושג היפני לתופעה של מוות פתאומי עקב עבודה בתנאים פיזיים או נפשיים קיצוניים. הסיבות הרפואיות המרכזיות למוות מקארושי הן התקף לב ושבץ מוחי כתוצאה מלחץ ודיאטת רעב. תופעה זו נפוצה גם באזורים נוספים באסיה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקרה הקארושי הראשון דווח בשנת 1969. מדובר היה במקרה מוות עקב שבץ של אדם בן 29 שעבד במחלקת המשלוחים של חברת העיתונים הגדולה ביפן.[1] הביטוי נטבע ב-1978 והתייחס למספר הולך וגדל של אנשים שסבלו מאירועים מוחיים קטלניים והתקפי לב המיוחסים לעבודת יתר. ספר בנושא שהתפרסם ב-1982 הפך את הביטוי למוכר בקרב הציבור.

רק במחצית השנייה של 1980, במהלך בועת הנדל"ן, כאשר מספר מנהלים בכירים שהיו בשנות חייהם המוקדמות מתו בפתאומיות ללא כל סימן מקדים או מחלה, עלה המונח לשיח הציבורי. התופעה החדשה נתפסה מייד כאיום משמעותי על אנשים בשוק העבודה. ב-1987, כשגבר החשש הציבורי, החל משרד הבריאות, העבודה והרווחה ביפן לפרסם מחקרים סטטיסטיים בנוגע לקארושי.

ב-1988, על פי סקר של ארגון העבודה ביפן, כמעט רבע מהגברים העובדים עבדו יותר מ-60 שעות בשבוע, 50% יותר משבוע עבודה רגיל של 40 שעות עבודה. מתוך הכרה בחומרתה והתפשטותה של הבעיה שעלתה, הקימו קבוצה של עורכי דין ורופאים את "הקו-החם למניעת קארושי" שזמין בכל המדינה, במטרה לעזור לאלה הזקוקים לייעוץ בעניינים הקשורים לקארושי.

צמיחתה של יפן למעצמה כלכלית מתוך ההרס שהותירה אחריה מלחמת העולם השנייה, ופיצויי המלחמה הגבוהים ששילמה בעשורים שאחרי המלחמה היוו גורם למה שהוכרז כמגפה חדשה. המדינה הכירה בכך שעובדים לא יכולים לעבוד 12 שעות או יותר ביום, 6-7 ימים בשבוע, שנה אחרי שנה, מבלי לסבול מנזק פיזי כמו גם מנטלי. ביפן מקובל לא לקבל שכר עבור השעות הנוספות.[2][3]

במאמר של ארגון העבודה הבינלאומי, על קארושי, הוזכרו ארבעה מקרים מייצגים של התופעה:

  1. גבר שעבד בחברת יצרנות חטיפים גדולה 110 שעות בשבוע (לא בחודש) ומת מהתקף לב בגיל 34. גורם המוות הוכר כקשור לעבודתו על ידי משרד התקנים לעבודה.
  2. נהג אוטובוס, שגם מותו הוכר כקשור לעבודה, עבד 3,000 שעות בשנה. הוא לא לקח יום חופש ב-15 השנים לפני שעבר אירוע מוחי בגיל 37.
  3. גבר שעבד בחברת הדפסה גדולה בטוקיו, 4,320 שעות בשנה כולל משמרות לילה, ומת משבץ בגיל 58. אלמנתו קיבלה פיצויי עובדים 14 שנים לאחר מותו.
  4. אישה בת 22, אחות במקצועה, מתה מהתקף לב אחרי משמרת של 34 שעות רצופות חמש פעמים בחודש.

בנוסף ללחץ הפיזי, הלחץ המנטלי ממקום העבודה יכול גם כן לגרום לקארושי. אנשים שחווים קשיים נפשיים כתוצאה מלחץ בעבודה ומתאבדים נקראים קארושי ג'יסצו ( karojisatsu ,過労自殺 בתרגום חופשי: התאבדות עקב עבודת יתר). ארגון העבודה הבינלאומי מונה כמה סיבות לעבודת יתר או לחץ תעסוקתי, ביניהן:

  • לילות לבנים, עבודה עד שעות מאוחרות או בחופשים. בזמן המיתון הכלכלי המתמשך, לאחר התנפצות הבועה הכלכלית בשנות ה-80 וה-90, חברות רבות קיצצו במספר העובדים. אולם כמות העבודה לא פחתה, כך שכל עובד נדרש לעבוד קשה יותר.
  • לחץ מצטבר שנובע מתסכול בשל חוסר היכולת לעמוד במטרות שקובעת החברה. אפילו במצב של מיתון כלכלי, דרשו החברות מהעובדים מאמצים מוגזמים לשיפור במכירות וציפו מהם להגיע לתוצאות טובות יותר. דבר זה הגדיל את המעמסה הפסיכולוגית על העובדים.
  • התפטרות כפוייה, פיטורין ובריונות. לדוגמה, עובדים שעבדו עבור חברה שנים רבות וראו עצמם נאמנים לחברה לפתע נתבקשו להתפטר בשל קיצוצים שנדרשו בכוח אדם.
  • סבלם של העובדים בדרג הביניים. העובדים בדרג זה מצאו עצמם לרוב בעמדה שבה הם מפטרים עובדים ונקרעו בין יישום מדיניות ארגון מחדש של החברה, מול שמירה על הצוות שלהם.

הקו-החם למניעת קארושי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדו"ח שפרסמה רשת הקו-החם למניעת קארושי ב-1988, נמצא כי מרבית הלקוחות שהתייעצו לא היו העובדים בעצמם, אלא נשות העובדים שבעליהן מתו מקארושי או שהיו בסיכון גבוה לכך. עובדה זו הצביעה על כך שאלו שנמצאו בלחץ מהעבודה לא הפנימו שהגורם לכך היה עבודת יתר, או שהם היו נתונים תחת לחץ חברתי לא לבטא זאת מפורשות בכך שיבקשו עזרה.

הקו-החם למניעת קארושי קיבל את מספר הפניות הגבוה ביותר כשהוקם לראשונה ב-1988.

מ-1988 ועד 1990, התקבלו בסך הכל 1806 שיחות. מ-1990 עד 2007, מספר השיחות שהתקבל בכל שנה ירד, אך עדין נשאר על ממוצע של 400 שיחות בשנה.

השפעות על החברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאבדות יכולה להיות מושפעת מלחץ שקשור בעבודת יתר או מפיטורין.[4] משפחת הנפטר דורשת תשלום פיצויים במקרים כאלה. חברות הביטוח החלו לכלול סעיף חדש בחוזים שלהן, לפיו אדם צריך לעבוד לפחות שנה לפני שיתאבד בכדי שמשפחתו תהיה זכאית לפיצויים.

בקרב העובדים היפנים קמה תנועה חדשה, שהתאגדה כתגובה לקארושי. צעירים יפנים בוחרים עבודות זמניות, בניגוד לעמיתיהם המבוגרים יותר שעובדים שעות נוספות. זוהי מגמת בחירת קריירה חדשה בקרב יפנים צעירים שרוצים לנסות עבודות שונות במטרה לגלות את הפוטנציאל שלהם. עובדים אלו מקבלים משכורות לפי שעה לעומת משכורות חודשית רגילה, והם נקראים "פריטרים" (freeters). מספר הפריטרים עלה במהלך השנים, מ-200,000 בשנות ה-80 ל-400,000 ב-1997.

הפריטרים מועסקים בצורה ייחודית. לפי אצוקו קאנאי, פריטרים מוגדרים כמי שמבחירה עובדים או מתכוונים לעבוד רק במשרה חלקית או זמנית (אַרְבֵּיֵיט), והם לא עובדי משק בית ולא תלמידים במוסדות.

מדיניות הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכדי לצמצם את תופעת הקארושי, בדו"ח השנתי לשנת 2005, הציע ארגון הבריאות ביפן להקים תוכנית שירותי בריאות תעשייתית מקיפה. תוכנית שתפעל על מנת להפחית קארושי ומחלות אחרות הנגרמות מלחץ הקשור בעבודה. התוכנית דורשת מאמצים משותפים משלוש קבוצות שונות, הממשלה, איגודי העובדים והמעסיקים, והעובדים. הממשלה, מובילת המדיניות, צריכה לעודד קיצור בשעות העבודה, להנגיש את שירותי הבריאות, לדחוף לכך שיבוצעו בדיקות בריאות תקופתיות עצמאיות ולשפר את יעילות הטיפול הרפואי. בתור הקבוצה המעורבת ביותר בבריאות העובדים, איגודי העובדים והמעסיקים צריכים לחתור לציות והטמעה של מדיניות הממשלה שמתמקדת בצמצום שעות העבודה וביצירת סביבת עבודה טובה יותר. העובדים עצמם צריכים להכיר בצרכיהם, לקחת הפסקות ללא דיחוי וכמו כן לנקוט צעדי מניעה כנדרש.

כתגובה רשמית להצעה הזו, החקיקה בארגון הבטיחות והגיהות בתעסוקה עודכנה בשנת 2006.

החוק ביסס מגוון מונחים שמתמקדים בבעיות הנגרמות עקב עבודה, כולל בדיקות בריאותיות תקופתיות ופגישות ייעוץ חובה עם סגל רפואי מקצועי לעובדים שעובדים שעות ארוכות ושנמצאים בסיכון גבוה לחלות במחלות שקשורות לעבודה. מנקודת מבט כלכלית, נקיטת מדיניות ממשלתית שתכריח חברות לצמצם את שעות העבודה נראית תמוהה. מהלך זה נוגד את אינטרס התעשייה למיצוי רווח מקסימלי בכלכלת שוק. התערבות מנוגדת אינטואיציה זו, לפי יושי היגוצ'י, מקושרת למספר מאפיינים ייחודיים לחברה היפנית. באופן מסורתי, עובדים יפנים הם עובדים מאוד מסורים.

תגובת התאגידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר חברות נקטו צעדים על מנת למצוא איזון טוב יותר בין עבודה וחיים בקרב העובדים שלהם. טויוטה לדוגמה, מגבילה כעת שעות נוספות ל-360 שעות בשנה (ממוצע של 30 שעות בחודש). כמו כן, בכמה ממשרדיה, יוצאות הודעות רשמיות על כל שעת עבודה אחרי השעה 19:00 בערב, זאת על מנת להסב את תשומת לב העובדים לחשיבות המנוחה ולעודד אותם ללכת הביתה. חברת ניסאן מציעה עבודה מהבית לעובדי משרדיה כדי להקל על הטיפול בילדים או בהורים מבוגרים.

עשרות תאגידים גדולים הטמיעו את המושג "ימים ללא שעות נוספות", שמחייב את העובדים לעזוב את המשרד בשעה 17:30. ב-2007, באחד מהאגפים של 'מיצובישי UFJ Trust&Banking', קבוצת הבנק הגדולה ביפן, החלו להתיר לעובדים לחזור הביתה עד 3 שעות מוקדם יותר כדי לטפל בילדים או בקרובי משפחה מבוגרים. נכון ל-5 בינואר 2009, רק 34 מתוך 7,000 עובדי החברה נרשמו לתוכנית.

בפברואר 2017, הממשלה היפנית השיקה קמפיין בשם "הטבת יום שישי", שבו היא מבקשת מחברות להתיר לעובדים לעזוב את מקום העבודה בשעה 15:00 ביום שישי האחרון בכל חודש. היוזמה היא חלק מהניסיון לטפל בבעיית השעות הארוכות והמייסרות שיפנים רבים מצופים לעבוד. היוזמה התעוררה כתגובה להתאבדותה של עובדת בת 24 בחברת הפרסום 'דנצו' שעבדה יותר מ-100 שעות נוספות בחודש שלפני מותה. בעוד שחברות גדולות, כמו 'הונדה', יצרנית המשקאות 'סנטורי' וחברת הממתקים 'מורינאגה', אימצו את התוכנית שהוצעה, חברות אחרות נלהבות פחות לאפשר יציאה המונית מוקדמת של עובדים הביתה בשעות הצהריים. סקר מאת עיתון 'ניקי ביזנס' בו השתתפו 155 חברות גדולות מראה כי ל-45% מהחברות אין כוונה מיידית להוציא לפועל את התוכנית, ו-37% מהחברות אמרו כי החליטו לפעול לפי רוח "הטבת יום שישי" או שיש בכוונתם לעשות כך בעתיד.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Katsuo Nishiyama and Jeffrey V. Johnson (February 4, 1997). "Karoshi-Death from overwork: Occupational health consequences of the Japanese production management". International Journal of Health Services. Archived from the original on February 14, 2009. Retrieved June 9, 2009.
  2. ^ Fackler, Martin (11 ביוני 2008). "Japanese salarymen fight back". The New York Times (באנגלית). ISSN 0362-4331. בדיקה אחרונה ב-23 ביוני 2020. 
  3. ^ Recession Puts More Pressure on Japan's Workers Business Week, January 5, 2009 Archived January 7, 2015, at the Wayback Machine
  4. ^ Killing Yourself To Make A Living: In Japan Financial Incentives Reward “Suicide” – Japan Subculture Research Center