קארל דים
 | |
| לידה |
24 ביוני 1882 וירצבורג, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה  |
|---|---|
| פטירה |
17 בדצמבר 1962 (בגיל 80) קלן, גרמניה המערבית |
| מדינה |
גרמניה |
| בת זוג |
Liselott Diem |
| ילדים |
Gudrun Vuillemin-Diem |
| פרסים והוקרה |
צלב המפקד של מסדר המצוינות של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (1953) |
  | |
קארל דים (בגרמנית: Carl Diem; 24 ביוני 1882 – 17 בדצמבר 1962) היה מנהל והיסטוריון ספורט גרמני משפיע, ששימש כמארגן הראשי של אולימפיאדת ברלין (1936) בתפקידו כמזכיר הכללי של הוועדה המארגנת. דים מוכר במיוחד כמי שיזם את מסורת מרוץ הלפיד האולימפי המודרני, שהונהגה לראשונה כחלק מאירועי הפתיחה של משחקי ברלין.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]דים נולד למשפחה מהמעמד הבינוני-גבוה. בצעירותו היה רץ למרחקים בינוניים וארוכים – תחום שנחשב אז כחריג בגרמניה, שבה ענף ההתעמלות מכשירים היה דומיננטי בהרבה מהאתלטיקה. בשנת 1899 הפגין לראשונה את כישוריו הארגוניים כשייסד את מועדון האתלטיקה "מרקומניה" (Marcomannia).[1] בראשית דרכו המקצועית עסק במכירות ובכתיבה עיתונאית בתחום הספורט. בגיל 20 מונה לרשות הספורט הגרמנית לאתלטיקה (DSBfA), ושנה לאחר מכן נבחר למועצת המנהלים של הארגון.[2] דים דגל באידיאל האולימפי והיה מחסידיו של פייר דה קוברטן, מייסד הוועד האולימפי הבין-לאומי.[3]
את דרכו בתנועה האולימפית החל בשנת 1906, כשהוביל את משלחת האתלטים הגרמנית למשחקים האולימפיים באתונה. בשנת 1912 יזם את הענקת אות הספורט הגרמני, זאת בעקבות אות דומה שנחשף אליו במהלך אולימפיאדת סטוקהולם (1912). באותה עת הבטיח הוועד האולימפי לדים ולשותפו המרכזי, תיאודור לוואלד (יו"ר הוועד האולימפי הגרמני), כי ברלין תארח את משחקי 1916.[4] דים ולוואלד החלו בהכנות קדחתניות לקראת המשחקים, אולם אלו בוטלו עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. דים התגייס לצבא הקיסרות הגרמנית, שירת בחזית המערבית בבלגיה ובצרפת, ואף נפצע בקרב סן-קנטן.[5]
בתום המלחמה הוטלו סנקציות על ספורטאים גרמנים והם הודרו מהמשחקים שנערכו ב-1920 וב-1924. דים ולוואלד הפעילו לחץ דיפלומטי כבד, שהוביל לבסוף לשיתופה של גרמניה באולימפיאדת אמסטרדם (1928).[6] במקביל, ייסד דים את ה-Deutsche Hochschule für Leibesübungen, מוסד אקדמי שהוקדש למדעי הספורט. דים העריץ את תוכניות האתלטיקה בארצות הברית, ובמהלך סיור שערך בה ב-1929 רקם קשרים עם אייברי בראנדג', שלימים עמד בראש הוועד האולימפי הבינלאומי.[7] בשנת 1938 נבחר כעמית חוץ באקדמיה האמריקאית לחינוך גופני (הקרויה במאה ה-21 "האקדמיה הלאומית לקינסיולוגיה"). בשנת 1955 נבחרה גם אשתו, ליזלוט דים, כעמיתה במוסד זה.[8]
המשחקים האולימפיים בברלין
[עריכת קוד מקור | עריכה]קארל דים כיהן כמזכיר ארגון הספורט הכלל-גרמני (DRL), גוף שקדם לארגון הספורט של הרייך (NSRL) בגרמניה הנאצית.
באפריל 1931 נבחרה ברלין לארח את משחקי הקיץ של 1936, ודים מונה למזכיר הכללי של הוועדה המארגנת.[9] הוא השתתף באולימפיאדת לוס אנג'לס (1932) כדי לבחון את היערכות העיר המארחת, במטרה להשתוות להישגיה או להתעלות עליהם בברלין כעבור ארבע שנים.[10]
עליית אדולף היטלר לשלטון ב-1933 סיכנה בתחילה את קיום המשחקים בברלין; הנאציזם הסתייג מספורט בינלאומי, והיטלר עצמו הגדיר את האולימפיאדה כפרויקט של "יהודים והבונים החופשיים."[11] עם זאת, תיאודור לוואלד, נשיא הוועד האולימפי הגרמני, הצליח לשכנע את שר התעמולה יוזף גבלס כי המשחקים מהווים הזדמנות תעמולתית חסרת תקדים. גבלס שכנע את היטלר, שהכריז על תמיכת המדינה באירוע.[3]
תחת חסות הממשלה, הוקצו למשחקים משאבים בהיקף הגבוה פי עשרים מהתקציב המקורי שדים הציע ב-1932. כספים אלו שימשו לבניית מתקני ספורט חדשים ולהרחבת קווי הרכבת התחתית עד לאתר האצטדיון. דים עצמו ניצל את המשאבים החדשים והכפיל את שכרו פי ארבעה.[12]
הנאצים אימצו את המשחקים כחגיגה של יכולת גופנית, התואמת את האידיאליזציה של כושר ואתלטיות. יתרה מכך, הם ביקשו לקשור בין ה"עליונות" הארית להישגי יוון העתיקה. חרף התמיכה הממשלתית, מעמדו של דים עמד בסכנה בשל העסקת מורים יהודים במוסד שניהל ומוצאה היהודי של משפחת אשתו, ליזלוט. הוא סווג כ"יהודי לבן", אך הצליח לשמור על תפקידו.[13] גם לוואלד, שהיה בן לאב יהודי, נאלץ להגיע להסדרים עם בכירי המשטר, בהם שר הפנים וילהלם פריק, כדי להמשיך בתפקידו כנשיא הוועדה המארגנת.
בלחץ גורמים בינלאומיים, ובהם חבר הוועד האולימפי האמריקאי צ'ארלס שריל, נאלצה גרמניה לאפשר שיתוף סמלי של ספורטאים "לא-ארים".[14] דים שכנע את חברו אייברי בראנדג', נשיא הוועד האולימפי האמריקאי, כי יהודים אינם מודרים מהמשחקים, ובכך סייע למנוע את החרמתם על ידי ארצות הברית.[15] בעקבות פרסום חוקי נירנברג ב-1935, הורשו "חצאי יהודים" להשתתף בחיים הציבוריים; דבר זה אפשר ללוואלד להוביל את טקס הפתיחה לצד היטלר, ולספורטאים כמו רודי באל והלנה מאייר לייצג את גרמניה, בעוד שיהודים הורחקו לחלוטין.
דים המשיך להחזיק בתפקידים בכירים במערך הספורט הנאצי גם לאחר האולימפיאדה. בשנת 1939 מונה לראש המחלקה לקשרי חוץ בלשכת הספורט של הרייך (NSRL), והיה אחראי על ניהול הספורטאים הגרמנים מחוץ למדינה.[16] קשריו עם הוועד האולימפי הבינלאומי סייעו לו להבטיח את אירוח אולימפיאדת החורף של 1940 בגרמניה, למרות הפלישה לצ'כוסלובקיה, אך המשחקים בוטלו לבסוף עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.[17]
מרוץ הלפיד
[עריכת קוד מקור | עריכה]קיימת מחלוקת באשר לזהות ממציא מרוץ הלפיד האולימפי. על פי הדו"ח הרשמי של המשחקים, הרעיון היה יוזמה תעמולתית של פקיד במשרד התעמולה בשם האגרט, ועל דים הוטל רק עיבוד הפרטים הטכניים. מנגד, דים עצמו טען כי היוזמה הייתה שלו ושל לוואלד, וכי הם הגו אותה במהלך ביקור ביוון בשנת 1934 במטרה להעניק למשחקים בברלין זיקה היסטורית ליוון העתיקה. חרף הסברה המקובלת כי מדובר במסורת עתיקה, המרוץ הוא למעשה יצירה מודרנית; במשחקים העתיקים אמנם הוצתה להבה טקסית לציון גניבת האש על ידי פרומתאוס, אך לא נערך מרוץ שליחים להעברתה. דים עצמו עסק בארגון מרוצי שליחים למרחקים ארוכים כבר משנת 1910.
ב-30 ביוני 1936 הוצתה הלהבה הראשונה באולימפיה, סמוך להריסות מקדש הרה.[3] הטקס בוצע על ידי נשים לבושות גלימות באמצעות מראה קעורה שריכזה את קרני השמש. משם נישאה הלהבה לאקרופוליס באתונה והועברה במרוץ שליחים לאורך 3,422 קילומטרים עד להאצטדיון האולימפי של ברלין. במרוץ השתתפו כ-3,400 רצים, שכל אחד מהם נשא את הלפיד לאורך קילומטר אחד.
הלהבה עברה בדרכה בבולגריה, יוגוסלביה, הונגריה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה – מדינות שכולן נכבשו או עברו לשליטה נאצית בתוך עשור.[18] האירוע צולם על ידי הבמאית לני ריפנשטאהל וזכה לחסות של ענקי התעשייה הגרמנית: מראות ההצתה יוצרו על ידי תאגיד צייס, והלפידים עצמם, שתודלקו במגנזיום כדי להבטיח את עמידות הלהבה בתנאי מזג אוויר, יוצרו על ידי קונגלומרט הפלדה והתחמושת קרופ.[19]
ב-1 באוגוסט הושלם הקטע האחרון של המרוץ על ידי האתלט הגרמני פריץ שילגן, שרץ אל תוך האצטדיון והצית את המשואה האולימפית. שילגן לא השתתף במשחקים כמתחרה; הוא נבחר לתפקיד על ידי ריפנשטאהל ובכירי הוועדה בשל סגנון ריצתו שנחשב לאסתטי במיוחד. במהלך הטקס, הגישה בתו בת החמש של דים, גודרון, זר פרחים להיטלר.
מסורת מרוץ הלפיד מיוון למדינה המארחת אומצה כחלק קבוע מהמשחקים האולימפיים מאז אולימפיאדת ברלין. גם שיטת הצתת הלהבה באמצעות מראה בשטח מקדש הרה נותרה כמעט ללא שינוי והיא מהווה את טקס הפתיחה הרשמי של המרוץ עד היום.
מורשת
[עריכת קוד מקור | עריכה]במרץ 1945, בשבועות האחרונים של מלחמת העולם השנייה, ארגן דים אירוע באצטדיון האולימפי בברלין. בנאום בפני אלפי נערים מהנוער ההיטלראי, קרא להם דים להגן על העיר עד המוות "ברוח הספרטנים". כאלפיים מהנערים שנכחו בעצרת נהרגו בקרבות בטרם נפילת ברלין במאי של אותה שנה.[20]
לאחר המלחמה שוקם מעמדו של דים בגרמניה המערבית. הוא מונה למנהל בפועל של המחלקה לחינוך גופני באוניברסיטת ברלין, ובהמשך מונה לרקטור המכללה הלאומית לספורט בקלן. דים חזר לעסוק במחקר כהיסטוריון של ספורט ושל המשחקים האולימפיים, ובשנת 1960 פרסם ספר מקיף על תולדות הספורט. במותו בשנת 1962 נחשב דוב שוב לדמות לאומית מכובדת; באוניברסיטה הגרמנית לספורט בקלן הוקם מכון על שמו, שנוהל על ידי אשתו ליזלוט עד 1989. לאחר מותה ב-1992, שונה שם המוסד ל"ארכיון קארל וליזלוט דים".[21]
יחסיו של דים עם המשטר הנאצי נותרו נושא למחקר ולמחלוקת.[22] אף שפעילותו הציבורית והמקצועית החלה עשורים לפני עליית הנאציזם, מורשתו הוכתמה בשל שיתוף הפעולה עם השלטון.[18] בכתביו המוקדמים הופיעו לעיתים תפיסות של עליונות גזעית, והוא מילא תפקיד פעיל במנגנון התעמולה של הרייך השלישי.[23][24][25] ההיסטוריון ריצ'רד מנדל טען כי דים ניצל את קשריו עם הנאצים כדי לסגור חשבונות אישיים וכי דבק באידאולוגיה הנאצית גם כאשר תבוסת גרמניה הייתה ברורה.[26] עם זאת, גם מבקריו מכירים בו כאחד מחשובי התאורטיקנים והיסטוריוני הספורט במאה ה-20.[27]
בשנותיו האחרונות ולאחר מותו התנהל דיון ציבורי ער בנוגע לקשריו עם הנאצים. בשנת 1948 נדחתה מועמדותו לחברות בוועד האולימפי הבינלאומי, בין היתר משום שלא עמד בסטנדרטים של הארגון באותה עת (הוא נתפס כאיש מקצוע שעובד בשכר ולא כחובב העוסק בתפקידי כבוד).[28] בשנות ה-90 התעורר בגרמניה דיון ציבורי על הנצחתו, ועלתה הדרישה לשנות שמות רחובות הנקראים על שמו.[29]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ Mandell, Richard, The Nazi Olympics, 1987 reprint edition, University of Illinois Press, Champaign, IL, 1987, p. 84
- ↑ Findling, John E. and Pelle, Kimberly E., Historical Dictionary of the Modern Olympic Movement, Greenwood Publishing Group, Westport, CT, 1996, p. 87
- 1 2 3 Taylor, Paul, Jews and the Olympic Games, Sussex Academy Press
- ↑ Findling and Pelle, Historical Dictionary, pp. 28 and 43
- ↑ Daniels, George G., The Olympic Century (Vol. 6): V and VI Olympiads, Stockholm-The Inter-Allied Games, World Sport Research and Publications, Inc., Los Angeles, 2000, p. 99
- ↑ Bryant, John, "The Stadium Hitler Hated", The Times, 10 December 1998
- ↑ Guttmann, Alan, The Games Must Go On, Columbia University Press, New York, 1984, p. 64
- ↑ Cardinal, Bradley (2022). "The National Academy of Kinesiology: Its founding, focus, and future". Kinesiology Review (באנגלית). 11 (1): 6–25. doi:10.1123/kr.2021-0064.
- ↑ Jordi Mercader. “The Games after Sixty Six Years Wait.” Olympic Review, no. 233 (March 1987).
- ↑ Bryant, "The Stadium Hitler Hated"
- ↑ "Prof. Carl Diem", obituary, The Times, Tuesday, 18 December 1962
- ↑ ארנד קרוגר, "Germany: The Propaganda Machine", in: Arnd Krüger and William Murray (eds.), The Nazi Olympics: Sport, Politics and Appeasement in the 1930s, Univ. of Illinois Press, Champaign, IL, 2003, pp. 17-43. ISBN 0-252-02815-5
- ↑ Guttmann, The Games Must Go On, p. 64
- ↑ Arnd Krüger, "Germany: The Propaganda Machine"
- ↑ Guttmann, The Games Must Go On, pp. 65-71
- ↑ Der "politische Sturm" um Carl Diem als Leiter der Sporthochschule ... - Hausarbeiten publizieren. hausarbeiten.de. 22 בספטמבר 2005.
{{cite book}}: (עזרה) - ↑ Arnd Krüger, "The Nazi Olympics of 1936", in: Kevin Young & Kevin B. Wamsley (eds.), Global Olympics: Historical and Sociological Studies of the Modern Games, Elsevier, Oxford, 2005, pp. 43-58, ISBN 0-7623-1181-9.
- 1 2 Andy McSmith, "Aryan ideals, not ancient Greece, were the inspiration behind flame tradition", The Independent, 8 April 2008
- ↑ Chris Bowlby, The Olympic torch's shadowy past, BBC News, 5 April 2008
- ↑ Guy Walters, From Berlin to Beijing (אורכב 14.10.2013 בארכיון Wayback Machine), in Standpoint Online, July 2008
- ↑ פרטים מתוך אתר ה-CuLDA, ארכיון קארל וליזלוט דים
- ↑ United States Holocaust Memorial Museum (USHMM), Nazi Party Control of Olympics, ushmm.org
- ↑ ראו את הערך בוויקיפדיה הגרמנית Carl Diem
- ↑ Findling and Pelle, Historical Dictionary, p. 43
- ↑ Mario Kessler, Only Nazi Games? Berlin 1936: The Olympic Games between Sports and Politics*
- ↑ Mandell, The Nazi Olympics, p. xvi
- ↑ Mandell, The Nazi Olympics, p. 85
- ↑ Arnd Krüger & Rolf Pfeiffer, "Theodor Lewald und die Instrumentalisierung von Leibesübungen und Sport", in: Uwe Wick & Andreas Höfer (eds.), Willibald Gebhardt und seine Nachfolger (Schriftenreihe des Willibald Gebhardt Instituts vol.14), Meyer & Meyer, Aachen, 2012, pp. 120-145, ISBN 978-389899-723-2
- ↑ Historiker der Universität Münster arbeitet Biographie von Carl Diem auf, מאתר אוניברסיטת מינסטר