קבוצת ארמיות ילדרים
 | |
| מוסטפא כמאל (יושב) כמפקד קבוצת ארמיות ילדרים | |
| פרטים | |
|---|---|
| מדינה |
 האימפריה העות'מאנית |
| שיוך |
 צבא האימפריה העות'מאנית |
| סוג | קבוצת ארמיות |
| אירועים ותאריכים | |
| תקופת הפעילות | יולי 1917 – נובמבר 1918 (כשנה ו־17 שבועות) |
| מלחמות | מלחמת העולם הראשונה |
| נתוני היחידה | |
| כוח אדם | 150,000 איש |
| פיקוד | |
| מפקדים | מפקדים |
קבוצת ארמיות ילדרים (בטורקית: Yıldırım Ordular Grubu) הייתה קבוצת ארמיות של צבא האימפריה העות'מאנית אשר לחמה במהלך המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. חרף העובדה שרובם המוחץ של חייליה היו טורקים, על הקבוצה פיקדו גנרלים גרמנים.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעקבות כיבוש בגדאד בידי מדינות ההסכמה במרץ 1917, החליטו העות'מאנים לארגן מחדש את כוחותיהם בזירת המזרח התיכון. לצורך כך הוקמה הארמייה השביעית אשר כמפקדה מונה מוסטפא כמאל. כמו כן הוחלט להציב את הארמייה החדשה יחד עם הארמייה השישית הוותיקה בפיקודו של חליף קוט, תחת פיקוד אחיד, במטרה ליצור כוח משמעותי שישחרר את בגדאד. לצורך כך הוקמה קבוצת הארמיות השם "ילידרים" משמעו "מכת ברק" בטורקית. עמיתיהם של הטורקים, הגרמנים, כינו מצדם את הקבוצה בשם "קבוצת ארמיות F" (Heeresgruppe F)[1]. בשלב ראשוני היא כללה את הארמייה השביעית והארמייה השישית, וכן את קורפוס אסיה של צבא הקיסרות הגרמנית (בסה"כ 150,000 חיילים). העות'מאנים הזמינו את הגנרל הגרמני אריך פון פאלקנהיין לבוא ולפקד על הקבוצה.
פאלקנהיין הגיע למזרח התיכון ב-7 במאי של אותה שנה. נלוו אליו כ-100 קצינים גרמנים והוא צויד ב-5 מיליון מרקים גרמניים[2]. לאחר שסייר בחזיתות השונות במזרח התיכון ונפגש עם מפקדי הכוחות העיקריים, שלח פון פאלקנהיין דו"ח לברלין ובו טען כי כיבוש בגדד יהפוך לאפשרי רק לאחר יצוב החזית בארץ ישראל. בהתאם לדו"ח שלו, החל פון פאלקנהיין לשלוח יחידות שתגברו את מערך הכוחות העות'מאני בארץ ישראל[3] אנוור פאשה התנגד בתחילה לתוכניתו, אולם בהמשך קיבל אותה, הדיח מתפקידם את פרידריך קרס פון קרסנשטיין וג'מאל פאשה שפיקדו על הכוחות בארץ ישראל, והעביר את התפקיד לפאלקנהיין. בינתיים התנגד גם כמאל, למתקפה בארץ ישראל בטענה כי צבאו מורכב מ"ילדים וזקנים" ואינו כשיר למתקפה. אך מן הצד השני, המשיך והתלונן על פאלקנהיין (כמו גם ג'מאל פאשה) כי הוא ממשיך בקו ההגנתי שלו ואינו מקדם כלל תוכניות התקפיות. המתח בין כמאל ובין פאלקנהיין נמשך עד אשר ב-6 באוקטובר 1917 התפטר כמאל והפיקוד עבר לפווזי פאשה.
בספטמבר הורה פאלקנהיין על ביטול המתקפה המתוכננת בכיוון בגדאד, ותחת זאת הורה לארמייה השביעית לנוע מחלב לכיוון באר שבע במטרה לתקוף את הכוחות הבריטיים באזור. אלא שהתוכנית לא עלתה יפה. תנועת הרכבות לא הייתה יעילה מספיק ובעת שהבריטים תקפו בהפתעה את באר שבע ב-31 באוקטובר, עדיין לא הגיעו חלק מהכוחות אל יעדם. גם בעזה היו הכוחות העות'מאנים בעיצומה של התארגנות מחדש בעת שקו ההגנה עזה-באר שבע הותקף. בעת קרב באר שבע שהה פאלקנהיין בחלב והגיע אל אזור הקרבות רק ב-4 בנובמבר[4]. יום לאחר כיבוש באר שבע, בלילה שבין ה-1 ובין ה-2 בנובמבר, החלה ההתקפה הקרקעית על עזה, לאחר חמישה ימים רצופים של ירי ארטילרי כבד. הכוח התוקף נתקל בהתנגדות מעטה יחסית מאחר שלארמייה השמינית ניתנה פקודת נסיגה[5].
לאחר הנסיגה מבאר שבע ומעזה, עברה מפקדת הארמייה השביעית לבית לחם ומפקדת קבוצת הארמיות עברה לירושלים, למתחם אוגוסטה ויקטוריה. מיד לאחר כיבוש באר שבע, התקדמו כוחותיו של אלנבי שכבשו את העיר לצפון מזרח ושם נבלמו על ידי כוחות של הארמייה השביעית. הכוחות שהתקדמו לצפון מערב, נתקלו בתילים המבוצרים של קו עזה - באר שבע, ובמשך עשרת הימים הראשונים של נובמבר נערכו קרבות על התילים עד אשר כולם נכבשו על ידי כוחותיו של אדמונד אלנבי. בשלב זה, העדיף הפיקוד העות'מאני להתמקד בהגנה על ירושלים ומבואותיה והסיג את הארמייה השמינית לאזור הפנימי של שפלת יהודה.
בשבוע השני של נובמבר נערכה שורה של קרבות, בהיקף קטן יחסית, בשטח שפלת יהודה, בין הכוחות הבריטיים המתקדמים צפונה ובין הכוחות העות'מאנים הנסוגים[6]. מבין הקרבות הללו ניתן לציין את הקרב שהתחולל בברקה (היום בסמוך לגן יבנה) שבו ביצעו הכוחות העות'מאנים התקפת נגד, את הקרב על גבעות מע'אר, קרב תחנת הצומת בוואדי צראר וקרב עיון קרא.
ב-16 בנובמבר נכבשה יפו על ידי כוחות ניו זילנדיים[7], הכוחות העות'מאניים יצבו קו הגנה על נחל הירקון ומוקד הלחימה עבר מזרחה לקרב על הגישה לירושלים. לאחר נפילת לטרון בידי כוחות אלנבי, נערכו במשך שבוע (17-24 בנובמבר), קרבות קשים על השליטה בנבי סמואל. לאחר שחיל המשלוח הבריטי הצליח לכבוש את הנקודה השלטת, המשיכו הטורקים בהרעשות ארטילריות על נבי סמואל ובהתקפות נגד שלא צלחו[8]. ב-9 בדצמבר נכבשה ירושלים על ידי הכוח הבריטי ללא קרב ויומיים אחר כך, נכנס הגנרל אלנבי לירושלים, כשהוא צועד רגלי בראש כוחותיו. שבועיים לאחר מכן, ב-27 בדצמבר, פתח פאלקנהיין בהתקפה שמטרתה הייתה כיבוש מחדש של ירושלים. ההתקפה התבצעה משני כיוונים, מצפון ומדרום-מזרח. למרות שהכוח העות'מאני תוגבר ביחידות רעננות שהגיעו מצפון, עדיין הוא היה נחות מול הכוח הבריטי וההתקפה נכשלה כישלון חרוץ. כוחותיו של גנרל פיליפ צ'טווד הדפו את ההתקפה ובהתקפת נגד שלהם הרחיבו את אחיזתם סביב לירושלים[9].
כבר בתחילת דצמבר נסוגה מפקדתו של פאלקנהיין מירושלים לנצרת שבצפון. לאחר כיבוש ירושלים (9 בדצמבר) וחציית הירקון על ידי הכוחות הבריטיים ב-20 בדצמבר, ייצב הצבא העות'מאני קו הגנה לרוחב ארץ ישראל, קו שנקרא קו שתי העוג'ות ועבר באזור השרון, השומרון וירד אל נהר הירדן מצפון ליריחו. בדצמבר חיל המשלוח הבריטי השלים את משימת צליחת הירקון וכוח החוד הבריטי הרחיב אחיזתו בגיזרת החוף עד צפונית לשפיים. בינואר 1918 איבדה הקבוצה את הארמייה השישית, ותחתיה הוכפפה למרותה הארמייה השמינית. ב-6 בפברואר הועבר פאלקנהיין לפקד על הארמייה הגרמנית העשירית בחזית המזרחית, ואוטו לימן פון זאנדרס מפקד הארמייה העות'מאנית החמישית נקרא למלא את מקומו בפיקוד על קבוצת הארמיות. ב-21 בפברואר כבש חיל המשלוח את יריחו, וזאנדרס ייצב קו הגנה חדש על העוג'א המזרחית.
אלנבי יזם שתי פשיטות אל מעבר לגדה המזרחית של העוג'א, במרץ-מאי 1918, שנכשלו, וסופן בנסיגת הכוחות הפושטים לעמדות המוצא בערבות יריחו. ב-19 בספטמבר נפרץ הקו כאשר הכוחות הבריטיים הסתערו על הקווים העות'מאנים בחלק המערבי (אזור רעננה של ימינו) במסגרת קרב מגידו. בהמשך הקרב כבשו כוחותיו של אלנבי את החלק הצפוני של ארץ ישראל והשלימו את כיבושה מידי העות'מאנים. כוחותיו של זאנדרס נסוגו לטורקיה עצמה. בהמשך הוכפפה למרותה של הקבוצה גם הארמייה הרביעית. ב-31 באוקטובר הוחלף זאנדס במוסטפא כמאל. בהמשך פורקו הארמיות השמינית והרביעית, ובמקום זאת קיבלה הקבוצה את הארמייה השנייה. ב-7 בנובמבר פורקה הקבוצה.
מפקדים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מושיר אריך פון פאלקנהיין (יולי 1917 - 6 בפברואר 1918)
- מושיר אוטו לימן פון זאנדרס (6 בפברואר 1918 - 30 באוקטובר 1918)
- מירליווה מוסטפא כמאל (30 באוקטובר 1918 - 7 בנובמבר 1918)
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- א.פ. ויול, מסעי המלחמה בארץ ישראל - המבצעים במצרים ובארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, ירושלים: הוצאת ספרים אריאל, 2007
- קרס פון קרסנשטיין, עם הטורקים לתעלת סואץ, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון
- מרדכי אליאב (עורך), במצור ובמצוק, ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשנ"א-1991
- ג'ון גריינג'ר, "הלחימה על ארץ ישראל-1917", תרגום וביאור: ד"ר אלוף-משנה (מיל') יגאל אייל, הוצאת מודן והמעבדה התפיסתית באגף המבצעים, 2012.
- יהודה ואלך, אנטומיה של סיוע צבאי, ספריית מעריב, 1981.
- Erickson, Edward J. (2001). Order to Die: A History of the Ottoman Army in the First World War. Greenwood Press. ISBN 0-313-31516-7.
- Erickson, Edward J. (2003). Defeat in Detail: The Ottoman Army in the Balkans, 1912–1913. Westport, CT: Praeger.
- Falls, Cyril (1930). Military Operations Egypt & Palestine from June 1917 to the End of the War. History of the Great War Based on Official Documents by Direction of the Historical Section of the Committee of Imperial Defence. Vol. 2 Part II. A. F. Becke (maps). London: HM Stationery Office.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ אין לבלבל עם קבוצת ארמיות F של הוורמאכט
- ^ Turkey in First World War - Palestine
- ^ עזרא פימנטל, "רקע היסטורי", מלחמת העולם הראשונה בנגב באתר מדרשת שדה בוקר - המרכז ללימודי נגב וסביבה.
- ^ Third battle of Gaza, 31 October-7 November 1917
- ^ עזרא פימנטל, "הקרבות מצפון לבאר-שבע", מלחמת העולם הראשונה בנגב באתר מדרשת שדה בוקר - המרכז ללימודי נגב וסביבה.
- ^ http://i32.photobucket.com/albums/d42/thedards/Burqa12Nov1917.jpg
- ^ http://www.defence.gov.au/raaf/airpower/html/publications/papers/apdc/apdc_06_joint_operations_in_palestine.pdf
- ^ http://www.ebooksread.com/authors-eng/wt-massey/how-jerusalem-was-won-890/page-7-how-jerusalem-was-won-890.shtml
- ^ First World War.com - Battles - The Fall of Jerusalem, 1917
