קבורה (יהדות)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מצוות קבורה
(מקורות עיקריים)
Israel-11 (23646410163).jpg
הלוויה בבית הקברות בהר הזיתים
מקרא דברים, כ"א, כ"ג
משנה תורה הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק ט"ו, הלכה ח'
שולחן ערוך יורה דעה, סימנים שמ"ג-שס"ח
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה רל"א
ספר החינוך, מצווה תקל"ז

קבורת המת היא מצוות עשה מהתורה לקבור את המתים. מת שנמצא ללא אחראים לקבורתו מכונה מת מצווה וההלכה מחייבת כל יהודי שנתקל בו לדאוג לקבורתו, גם תוך הפסד גדול או היטמאות כהן למתים. ההלכה משתמשת במושג "כבוד המת" בקביעת פרטי הדינים של הקבורה.

מצוות איסור הלנת המת מחייבת שהקבורה תיערך ללא דיחוי, מלבד עיכובים החיוניים לכבוד המת.

מקור המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הציווי ההלכתי לקבורת נפטר נלמד מהפסוק "לֹא-תָלִין נִבְלָתוֹ עַל-הָעֵץ, כִּי-קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא" (ספר דברים, פרק כ"א, כ"ג) - פסוק המכיל מצוות לא תעשה ומצוות עשה כאחד. יש לציין שהפסוק מדבר על נידון למוות בבית דין שלאחר שהומת - צריך לתלות אותו כדי לפרסם ולהרתיע: "כי יהיה באיש חטא, משפט מוות והומת, ותלית אותו על עץ" (שם, שם, כ"ב). מזה למדים בקל וחומר: אם יש חובה לדאוג לכבוד של מי שהוצא להורג - קל וחומר לכל אדם.

עיקרון קבורת הנפטר מבוסס גם על מספר מקורות נוספים במקרא. ההתייחסות היא לא רק לנפטרים יהודים אלא אף לאלו שאינם יהודים וכך מסופר כי יהושע תלה את מלך העי, ולעת ערב קבר אותו תחת גל אבנים[1]. אחד העונשים הקשים לאדם שהוא לא יקבר כראוי ונבלתו תהיה מושלכת על הארץ למאכל לחיות ועופות, ואחת הקללות מ"פרשת התוכחה" במקרא היא: "וְהָיְתָה נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל, לְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ; וְאֵין, מַחֲרִיד" (ספר דברים, פרק כ"ח, כ"ו). התלמוד רואה בחיטוט קברים עונש קשה: "'והייתה יד השם בכם ובאבותיכם' - אמר רבה בר שמואל: זו חטוטי שכבי (חיטוט בשוכבים - המתים), דאמר מר: בעוון חיים מתים מתחטטין"[2].

התפיסה כי בן אנוש במותו "שב אל האדמה" מוזכרת לראשונה לאחר שחטא אדם הראשון ואכל מעץ הדעת אמר לו אלוהים: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב" (ספר בראשית, פרק ג, 19). בפרקי דרבי אליעזר מסופר שאדם הראשון למד מן העורב לקבור את המת כשהרג קין את הבל: "היו אדם וחוה יושבים ובוכים ומתאבלים עליו, ולא היו יודעים מה לעשות להבל, שלא היו נהוגים בקבורה. בא עורב אחד שמת לו חברו, לקח אותו, חפר בארץ וטמנו לעיניהם אמר אדם ואמר 'כעורב אני עושה' וקבר את הבל." (פרקי דרבי אליעזר, פרק כא). כך גם מסופר במקרא על אברהם אבינו שקנה "אחוזת קבר" לשרה במערת המכפלה וקבר אותה שם[3]. ועל משה נאמר "וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (ספר דברים, פרק לד, ו).

היבט ראשון שבו בא לידי ביטוי העיקרון של כבוד המת הוא באיסור הלנת המת; כלומר, שאין להשתהות שלא לצורך בקבורת הנפטר[4]. הקבורה מהווה יישום של התפיסה ההלכתית של "כבוד המת", וכל זמן שלא נקבר הרי הוא שרוי בביזיון, ולכן ביום שניתנה רשות לקבור את הרוגי ביתר לאחר מרד בר כוכבא, תיקנו חכמים ביבנה את ברכת "הטוב והמטיב" בברכת המזון, כהודאה על השבת כבודן האבוד של הגופות[5].

אופן הקבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבה בבית הקברות היהודי בפודו אילואיי שברומניה, משנת תקפ"ה (1825)

מהות הקבורה היא הטמנת המת בקרקע עטוף בתכריכים, אבל "הנותן מתו בארון ולא קברו בקרקע עובר משום מלין את המת"[6]. לפי ההלכה, הדרך הראויה היא לקבור את המת בקרקע עצמה בלי להניחו בארון, אך גם כאשר מניחים את המת בארון הטמון בקרקע - מקיימים את מצוות הקבורה. יש להניח את המת כשהוא שוכב על גבו ופניו כלפי מעלה.

קבורה דו-שלבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוג קבורה שהתקיימה בתקופה הראשונה, בה היו ממתינים עד שיתעכל הבשר מגופת הנפטר. לאחר התעכלות הבשר, ולאחר שמגופת המת נשארו רק העצמות, היו אוספים את העצמות ומעבירים אותם אל המקום המיועד להם - חדר ובו עצמות כל מתי המשפחה ("מאספה") בתקופת בית ראשון, וגלוסקמאות בתקופת בית שני. ארון הקבורה היה נטמן באדמה או במערה ובכך היה בא אל סופו תהליך קבורת הנפטר. כשפסק המנהג לקבור את הנפטר באופן דו שלבי פחת השימוש בהלכה הרלוונטית - יום ליקוט עצמות. למרות זאת הלכה זאת מצויה בשימוש גם בימינו אנו.

קבורה בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבורה בארץ ישראל נחשבת לזכות גדולה, ודבר זה נלמד מיעקב אבינו שביקש מבניו שיעלו את עצמותיו לקבורה בארץ ישראל לאחר מותו[7], וכן יוסף. העלאת גופת נפטר לארץ ישראל נידונה בתלמוד בהקשר של דיני טומאה וטהרה, וזאת כי פעמים שגופות נפטרים מבבל הועלו לארץ ישראל, ובשל המסע הרגלי הארוך עלה חשש לשמיטת איברים של הנפטר.

ביישוב הישן הייתה מקובלת תופעה של אנשים מבוגרים שעלו לארץ ישראל בערוב ימיהם על מנת למות בארץ ולהקבר בה. עם התפתחות התחבורה העולמית, פעמים שגופות נפטרים מוטסות לישראל ונקברות בה. כך לדוגמה הלוויתו של הרב משה פיינשטיין, שנפטר בארצות הברית, נערכה בירושלים, והרב נקבר בהר המנוחות.

פינוי קברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל השמירה על כבוד המת נאסרה פתיחת קברים לצורך העברת עצמות נפטרים ממקום למקום. וכך נכתב בתלמוד הירושלמי: "אין מפנין את המת ואת העצמות מקבר מכובד למכובד, ולא מבזוי לבזוי, ולא מבזוי למכובד; ואין צורך לומר מן המכובד לבזוי." (תלמוד ירושלמי, מסכת מועד קטן, פרק ב', הלכה ד') הפרשנים מסבירים הלכה זו בשני טעמים: הראשון - בגלל ניוול המת, כלומר פגיעה בכבודו בכך שרואים אותו במצב של ריקבון או כשלד ועצמות[8]. השני מטעם מיסטי - משום שהזזת שרידי המתים מדאיגה את נשמותיהם, המפחדות מיום הדין הגדול העתיד לבוא[9].

ישנם מקרים בהם מותר לפנות מתים מקבריהם, וכך נאמר בברייתא: "שלוש קברות הן: קבר הנמצא, קבר הידוע, וקבר המזיק את הרבים. קבר הנמצא - מותר לפנותו. קבר הידוע - אסור לפנותו. קבר המזיק את הרבים - מותר לפנותו."[10]. הפרשנים מסבירים ש"קבר הנמצא" הוא קבר שהתגלה בתוך שדה פרטי, והמת נקבר שם ללא רשותו של בעל השטח. קבורתו של מת זה נעשתה בגזל ולכן מותר לפנותו. "קבר הידוע" פירושו קבר שנעשה ברשותו של בעל השטח, ולכן אסור לפנותו גם כשהבעלות מתחלפת. קבר המזיק את הרבים הוא קבר שגורם היזק כלשהו לציבור. דוגמה ל"קבר המזיק את הרבים" הוא קבר הסמוך לדרך ציבורית, שהעוברים שם עלולים להיטמא בטומאת מת עקב נוכחות הקבר. קבר כזה מותר בפינוי על מנת למנוע נזק מן הרבים. הלכות אלו נפסקו גם בשולחן ערוך[11]

בתוספתא מובא כי מותר לפנות קבר כאשר העיר גדלה, והשטח המיושב בעיר מתקרב אליו ומקיף אותו: "קבר שהקיפתו העיר, בין מארבע רוחות בין משלש רוחות בין משתי רוחות זו כנגד זו: רחוק יתר מחמשים אמה לכאן ומחמשים אמה לכאן - אין מפנין אותו, פחות מכן - מפנין אותו. כל הקברות מתפנין חוץ מקבר המלך ומקבר הנביא, רבי עקיבא אומר אף קבר המלך וקבר הנביא מתפנין" (תוספתא, מסכת בבא בתרא, א, ז).

העברת ארונו של שניאור זלמן פוגצ'וב לישראל, וינה, סוף שנת 1949.

הרשב"א התיר הוצאת נפטר מקברו על מנת להעבירו לקבר המשפחתי, שנחשב כקבר מכובד יותר וכך נכתב גם בערוך השולחן: "אין מוליכין מת מעיר שיש בה קברות לעיר אחרת, אלא אם כן מחוץ לארץ לארץ, או שמוליכין אותו למקום קברות אבותיו. ואם צוה להוליכו ממקום למקום, או שצוה לקוברו בביתו ולא בבית הקברות – שומעין לו. ומותר ליתן סיד עליו כדי לעכל הבשר מהר, ולהוליכו למקום אשר צוה." (יורה דעה שסג.)

פינוי לשם קבורה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשולחן ערוך מסויג איסור פינוי המת בשני מקרים:

אין מפנין את המת והעצמות; לא מקבר מכובד לקבר מכובד, ולא מקבר בזוי לקבר בזוי, ולא מבזוי למכובד. ואין צריך לומר ממכובד לבזוי.
ובתוך שלו - אפילו ממכובד לבזוי מותר, שערב לאדם שיהא נח אצל אבותיו. וכן כדי לקברו בארץ ישראל.

.

לעיתים מועלות עצמות נפטרים זמן רב לאחר מותם, אם בעקבות בקשתם המפורשת או עקב החלטת צאצאיהם. כך לדוגמה יעקב אבינו ביקש מיוסף כי ידאג לקבור אותו בארץ ישראל: "ושכבתי עם אבתי ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם". עצמותיו של יוסף הועלו לקבורה בארץ ישראל על ידי בני-ישראל כשעלו ממצרים על פי בקשתו קודם פטירתו (שמות יג, יט), ובשעת יציאת מצרים משה עצמו נשא עמו את ארונו של יוסף שבו הייתה גופתו החנוטה. דוגמאות מימינו הם העלאת עצמות החיד"א, הרב מאיר שפירא, זאב ז'בוטינסקי, בנימין זאב הרצל ובני משפחתו ואחרים.

בנושא העלאת עצמותיו של משה מונטיפיורי לקבורה בארץ ישראל התגלעה מחלוקת בין הפוסקים: לפי דעה אחת, משתמע מפסק ההלכה בשולחן ערוך כי ניתן להעלות כל עצמות שהן לארץ ישראל, וכך אכן פוסק הרב עובדיה יוסף[12]. לעומתו מסייג זאת הרב משה פיינשטיין, וטוען כי עניין זה שייך רק "לבנים הרוצים בטובת אביהם, אבל לא לאחרים". כלומר, לדעתו אין היתר להעלות כל עצמות שהן לארץ ישראל באופן אוטומטי, אלא רק במקרים מיוחדים[13]. בקרב חסידי ברסלב ניטשה מחלוקת בשאלה האם לפעול להעלאת עצמותיו של הרב נחמן מברסלב ממקום קבורתו באומן לארץ ישראל.

פינוי קברים במדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פשקוויל של ארגון אתרא קדישא נגד חפירות ארכאולוגיות בממילא

לאחר קום המדינה נדרש הרב צבי פסח פרנק לנושא פינוי חללים מבתי קברות בירושלים לבית הקברות הצבאי בהר הרצל. הרב פרנק פסק כי אין להעביר חללים לבית קברות אחר, בייחוד כאשר הדבר כרוך בשבירת עצמות, אולם הוא התיר פינוי חללים שנקברו ללא סדר אלו על אלו[14]. העברת גופותיהם של חללי צה"ל לבית קברות צבאי מוסדרת בחוק בתי קברות צבאיים, התש"י-1950.

העברת מתים מקברם או הריסת קברים עתיקים, לצורך עבודות בנייה או חפירות ארכאולוגיות באזור נתקלת בהתנגדות עזה של הציבור החרדי, ובפרט ארגון "אתרא קדישא" המוביל התנגדות זו.

קבורה בתרבות היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתנדבי ארגון "חסד של אמת"

בכל הדורות דאגו היהודים להביא את מתיהם לקבורה ב"קבר ישראל" - בית קברות של יהודים בלבד, ופעמים שנעשו מאמצים גדולים כדי לפדות גופות יהודים שנהרגו כדי להביאם לקבורה יהודית. כך גם הוקם בכל קהילה יהודית ארגון שתפקידו הוא הדאגה לטיפול במת על פי ההלכה ושמירה על כבודו - "חברא קדישא".

השפעתה של תפיסה יהודית זו מגעת עד למשפט במדינת ישראל, וכך קובע בית המשפט העליון:

זכותו של כל אדם לקבורה מהירה, מכובדת ונאותה היא חלק בלתי נפרד מזכותו לכבוד, שכן כבוד האדם אינו רק כבודו של אדם בחייו, אלא גם כבודו של אדם לאחר מותו. זכות האדם המת לכבוד הוכרה בפסיקה כחלק מזכות האדם החוקתית לכבוד המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

בג"ץ 2941/02, בדיע ראיק סואבטה וקאנון נגד מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון.

קבורה לא-יהודים בבית קברות יהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדינת ישראל שבה הקבורה נכנסה למערכת חקיקתית ובעלת משמעות לאומית, נוצרו מספר בעיות הלכתיות בעיקר בגלל מערכת היחסים בין האזרחים במדינה מכל הדתות. המקרה הידוע ביותר הוא העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90 שבמסגרתה עלו מאות אלפי עולים זכאים לפי חוק השבות אך לא-יהודים על-פי ההלכה, ולמעשה היו "חסרי-דת" או "אחרים" (כינוי שנפוץ בנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה). ילדיהם של "חסרי-הדת" גדלו בהוויה הישראלית כיהודים, התגייסו לצה"ל, אך כשאחדים מהם נפלו, הרבנות הראשית וגם הרבנות הצבאית סירבו לקבור אותם בבתי הקברות של חללי צה"ל. הפתרון שנהגה עבורם הוא חלקה צדדית נפרדת בקצה החלקה הצבאית בכל בית קברות צבאי[15]. בעקבות שורה של פרשיות שבהם המצב המורכב הביא ליחס מפלה כלפי הנופלים הלא-יהודיים, ששיאם היה אי-הנחת הדגלון הראשון של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בידי הרמטכ"ל בני גנץ על קברו של הנופל האחרון, רק בגלל שיהדותו הייתה מוטלת בספק‏‏‎‎‏‏[16] - בצה"ל שינו את הנהלים וקבעו שמעתה החללים הלא-יהודיים ייקברו בתוך החלקות ויקבלו יחס שווה.

בנובמבר 2018 התרחש מקרה חריג שבו הרב אריה שטרן התיר את קבורתו של אזרח ערבי ממזרח ירושלים בתוך בית הקברות היהודי המרכזי של העיר, הר המנוחות. ההיתר החריג ניתן עקב העובדה שהמופתי של ירושלים פסק שאסור לקבור את האזרח, שנהרג בתאונת דרכים בכביש 90, באף חלקה מוסלמית עקב החשד שדבק בו על מכירת קרקעות ליהודים[17].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר יהושע, פרק ח', פסוק כ"ט.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ג, עמוד ב'.
  3. ^ ספר בראשית, פרק כ"ג.
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ו, עמוד א'.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ"ח, עמוד ב'.
  6. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שס"ב, סעיף א'.
  7. ^ ספר בראשית, פרק מ"ט, פסוק כ"ט.
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קנ"ד, עמוד ב'.
  9. ^ ספר 'כלבו' בהלכות אבלות; צוטט בבית יוסף, יורה דעה, סימן שס"ג.
  10. ^ הברייתא מצוטטת בתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ז, עמוד ב'.
  11. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שס"ג, סעיף א', שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שס"ד, סעיף ב' ושולחן ערוך, יורה דעה, סימן שס"ד, סעיף ה'.
  12. ^ שו"ת ילקוט יוסף, חלק שביעי, סימן לב, הערה ה, עמ' רסט.
  13. ^ שו"ת אגרות משה על חלק יורה דעה, חלק ג, סימן קנג; יש להבחין כי הרב פיינשטיין אסר רק העלאת גופה שכבר נקברה, אולם גופה שטרם נקברה מותר להעלותה לארץ ישראל, וכך גם נהגו לאחר פטירתו של הרב פיינשטיין עצמו, שהועלה לארץ ישראל לקבורה בהר המנוחות.
  14. ^ שבתי ד' רוזנטל, משואה לדור, עמ' קכג.
  15. ^ כיצד ייקברו חללי צה"ל אשר אינם יהודים?, וואלה
  16. ^ הרמטכ"ל לא יניח דגלון על קבר החלל האחרון, ערוץ 7
  17. ^ רבה של ירושלים, הרב אריה שטרן, החליט לקבור מוסלמי בחלקת חסרי הדת בהר המנוחות בירושלים, ערוץ 7


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.