לדלג לתוכן

קבורת שמיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: הכללות כוזבות על אמונתם של בודהיסטים וניסוחים לא אינציקלופדיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: הכללות כוזבות על אמונתם של בודהיסטים וניסוחים לא אינציקלופדיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

קבורת שמיים, או דיסקציה טקסית, היא פרקטיקת הלוויה שבה גופה אנושית ממוקמת על פסגות הרים, שם מפורקת לחלקים קטנים ונרקבת, בשעה שהיא חשופה לחיות ומזיקים, בעיקר על ידי עופות דורסים, לרוב נשרים בטיבטית שמו של המנהג הוא བྱ་གཏོར་ "ג'האטור", מילה שפירושה המילולי הוא "נתינת צדקה לעופות". הייתה בעבר מנהג מקובל בטיבט, ועדיין קיימת כיום.

רוב הטיבטים הם בודהיסטים, המאמינים בגלגול נשמות. על פי אמונתם, אין צורך לשמר את הגוף לאחר המוות, שכן הוא רק כלי ריק. עופות יכולים לאכול אותו, או ניתן להניח לו להתפרק בדרך טבעית. המטרה של קבורת השמים היא להיפטר מן הגופה. בחלקים רבים של טיבט האדמה קשה מאוד ואינה מאפשרת לכרות קבר, חלק מהשנה האדמה מכוסה שכבת שלג עבה וגם עצים וחומר בעירה הם נדירים ויקרים בטיבט, ולכן קבורת שמים היא פרקטית יותר משריפת הגופה.

ייתכן שמקורה של קבורת השמים באיראנים. הזורואסטרים השאירו את גופות המתים על מגדלי שתיקה, כדי שלא יטמאו את האדמה, את המים או את האש. חלק מהאיראנים הזורואסטרים לא חיו באיראן עצמה, אלא נותרו נוודים. חלקם נדדו לכיוון אפגניסטן והודו, ואחרים נדדו לכיוון טיבט, בעקבות מלחמות ופלישות. ייתכן שהם אלה שהביאו את המנהג לשם.

מטרה ומשמעות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כפי שעולה מהשם, ג'האטור נחשבת פעולה של חסד: המת או קרוביו נותנים מזון ליצורים חיים. חסד ונתינה הם תכונות חשובות בבודהיזם. אף על פי שיש גם האומרים שמטרת המנהג היא לאחד את האדם המת עם השמים או עם העולם המקודש, פרשנות זו אינה מתאימה לתיאורים הקיימים, שעל פיהם נראה שהטיבטים מאמינים שבשלב זה אין כל חיות בגוף, ושכל שנותר מן האדם לאחר מותו הוא בשר.

הממשלה הסינית, השולטת בטיבט מאז שפלשה אליה ב־1959, אסרה את המנהג בשנות ה-60, אך איפשרה אותו שוב בשנות ה-80. על מי שאינם טיבטים נאסר לצפות בו, וגם צילום המנהג נאסר.

מיקום הטקס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'האטור מסורתי נערך במקומות מסוימים בטיבט. מנזר דריגונג הוא אחד משלושת אתרי הג'האטור החשובים.

קבורת השמים מתבצעת על סלע ארוך ושטוח שתמיד גבוה מסביבתו. המקום עשוי להיות פשוט מאוד, או שיהיו בו גם מקדשים או סטופות.

קרובי משפחה עשויים להישאר בקרבת מקום ולצפות בטקס, שנערך בדרך כלל עם עלות השחר.

התהליך כולו יקר וארוך. אלה שאין להם את הכסף הדרוש לשלם עבור טקס כזה, שמים את הגופה על סלע גבוה, שעליו הגופה נרקבת או נאכלת על ידי חיות או עופות.

לפני הפרוצדורה, עשויים להיערך טקסים של אמירת מנטרות או שריפת קטורת – אך אלה לרוב נערכים ביום הקודם לפרוצדורה. פירוק הגופה נעשה על ידי נזיר או, לרוב, על ידי "רוג'ייפה" ("מפרקי גופות").

כל התיאורים מעידים שמפרקי הגופות אינם מבצעים את משימתם בכובד ראש או בטקסיות, אלא מדברים וצוחקים תוך כדי, כמו העוסקים בכל עבודה פיזית אחרת. התנהגות זו מתאימה לדיווחים שעל פיהם הטיבטים רואים בגוף רק שריד שיש להיפטר ממנו באופן המתאים.

פירוק הגוף

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי תיאור אחד, ה"רוגייאפה" הראשי חותך את האיברים ומפרק את הגופה, ולאחר מכן מוסר את חלקיה לעוזריו, המכים בבשר ובעצמות בעזרת אבנים. העוזרים מערבבים את הבשר ואת העצמות עם צמפה (מזון טיבטי בסיסי: קמח שעורה מעורב בתה ובחמאת יאק הבית או בחלב) לפני שהם מזמינים את הנשרים לאכול.[1]

על פי תיאורים אחרים, הבשר מופשט מהעצמות וניתן לנשרים ללא הכנה נוספת; העצמות מפורקות בעזרת פטישים, ולרוב מעורבבות עם צמפה לפני שהן ניתנות לנשרים.

על פי תיאור נוסף, הגוף כולו ניתן לנשרים. כשנותרות העצמות בלבד, שוברים אותן בפטישים, והן ניתנות לעיטים ולעורבים הממתינים לקבל נתח מן הגופה, לאחר שהנשרים עוזבים.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קבורת שמיים בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ ויקארם סת, מאגן הרקיע – מסע דרך שינג'יאנג וטיביט, תרגמה: דפנה לוי, זמורה ביתן, 2001, עמודים 186 - 189